מאמא בהופעה / ראיתי בעיתון מודעה על סרט חדש עם פנלופה קרוז, שנקרא "מא מא", ונגנבתי. ובהופעתנו האחרונה באצטדיון המושבה בפתח־תקווה אירחתי את הזמר שמעון בוסקילה, שסיים את חלקו בהופעה בשיר במרוקאית "יא מאמא". ולמרות שלא הבנתי מילה, ברור היה שמדובר בפנייה נרגשת של שמעון למאמא שלו, וזה ריגש אותי ואת הקהל.
הכל התכוונן בהופעה האחרונה למאמא. כי יותר מאוחר, כשהקדשתי את השיר "מלך העולם" ליונתן לוין, אחד מפצועי מלחמת לבנון השנייה (הקהל קם והריע לו ולשאר הפצועים באופן מרגש), הבחנתי דרך מסכי הווידיאו שלנו באישה שעמדה לידו, אחזה בידו ובכתה. האם ראיתי את המאמא שלו או שהיה נדמה לי?
שלוש אמהות / אז מאמא יש רק אחת. וזה נכון גם לבדיחה ההיא על הילד שהציץ במקרר, ראה שיש רק לבנייה אחת (בתקופה שהיו לבניות) וצעק לאמו: "מאמא, יש רק אחת".
ולנו יש מאמא אדמה אחת, שהסכסוך עליה בינינו ובין הפלסטינים שופך את דמנו ודמם ולילדים מסוימים יש לפעמים שתי מאמות, כשאבא מתגרש או מתאלמן ומתחתן שוב.
וכשהייתי זמר צעיר, קראה לי נעמי שמר לביתה והציעה לי שיר שהלחינה עבורי למילים של נתן אלתרמן, שנקרא "האם השלישית", ובו מדובר בשלוש מאמות שאיבדו את בניהן במלחמת האזרחים בספרד. הנה הוא במלואו, בשפה הישנה והטובה.
האם השלישית
אִמָּהוֹת שָׁרוֹת, אִמָּהוֹת שָׁרוֹת/ אֶגְרוֹף רַעַם נִתָּךְ. דוּמִיָּה חֲזָקָה/ בַּחוּצוֹת הָרֵיקִים צָעֲדוּ בְּשׁוּרוֹת פַּנָּסִים אֲדֻמֵּי-זָקָן.
סְתָו אָנוּשׁ, סְתָו יָגֵעַ וְלֹא-מְנֻחָם/ וּמָטָר בְּלִי אַחֲרִית וָרֹאשׁ/ וּבְלִי נֵר בַּחַלּוֹן וּבְלִי אוֹר בָּעוֹלָם שָׁרוֹת אִמָּהוֹת שָׁלֹש//ׁ
וְאוֹמֶרֶת אַחַת:/ -רְאִיתִיהוּ כָּעֵת/ אֲנַשֵּׁק בּוֹ כָּל אֶצְבַּע קְטַנָּה וְצִפֹּרֶן/ אֳנִיָּה מְהַלֶּכֶת בַּיָּם הַשָּׁקֵט וּבְנִי תָּלוּי עַל רֹאשׁ הַתֹּרֶן//
וְאוֹמֶרֶת שְׁנִיָּה:/ בְּנִי גָּדוֹל וְשַׁתְקָן/ וַאֲנִי פֹּה כֻּתֹּנֶת שֶׁל חַג לוֹ תּוֹפֶרֶת/ הוּא הוֹלֵךְ בַּשָּׂדוֹת. הוּא יַגִּיעַ עַד כָּאן הוּא נוֹשֵׂא בְּלִבּוֹ כַּדּוּר עוֹפֶרֶת//
וְהָאֵם הַשְּׁלִישִׁית בְּעֵינֶיהָ תּוֹעָה –/ לֹא הָיָה לִי יָקָר כָּמוֹהוּ.../ אֵיכָה אֵבְךְּ לִקְרָאתוֹ וְאֵינֶנִּי רוֹאָה אֵינֶנִּי יוֹדַעַת אֵיפֹה הוּא.//
אָז הַבֶּכִי רוֹחֵץ אֶת רִיסֶיהָ שֶׁלָּהּ.../ - וְאוּלַי עוֹד לֹא נָח. וְאוּלַי/ הוּא מוֹדֵד בִּנְשִׁיקוֹת, כְּנָזִיר מְשֻׁלָּח/ אֶת נְתִיב עוֹלָמְךָ, אֱלֹהַי.
מרגש ועצוב, לא? כי האם הראשונה מוצאת את בנה היקר תלוי על התורן, השנייה מתבשרת שבנה נהרג מכדור, ורק המאמא השלישית פשוט לא יודעת איפה הבן שלה נעלם בקרב. מה שלימים כינו אצלנו "החיילים הנעדרים", כמו למשל השלושה מקרב סולטאן יעקוב, שבכל כמה זמן עולה שאלת היעלמותם מחדש. כי חיילים נעדרים מותירים תמיד ספק ותקווה שהם חיים, ושיום אחד יופיעו ויגידו: אנחנו כאן.
השיר של אזנבור / אבל אני חוזר למאמא, או ל"לה־מאמא", כמו ששר עליה שארל אזנבור בשיר שמספר על רגעיה האחרונים של מאמא איטלקייה, שילדיה נאספים סביב מיטתה כדי להיפרד ממנה לעולמים. ואני זוכר שכששמעתי אותו לראשונה במרפסת של מאמא ופאפא שלי בטרנזיסטור, נהיה לי הכי ברור בעולם למה אני רוצה להיות אי פעם זמר.
אבל מאמא יכולה להיות גם מעיקה לפעמים. נוכחתי בזה לפני שבוע, כשהלכתי עם בתי לקונצרט של התזמורת הנהדרת של הנגנים הקלאסיים של בית הספר בכפר־הירוק, שהנכד שלי, מיכו, שניגן בקונטרבס, היה ביניהם. אז שמתי לב מיד איך מצד אחד הציץ הברנש הצעיר בן ה־14 לכיווננו כל זמן הקונצרט, אבל מצד שני זז 50 מטר מאיתנו אחרי הקונצרט, כדי שלא תהיה לו פאדיחה של ילד חנאג'ה, שדבוק לסינר של המאמא שלו לעיני החבר'ה שלו.
אבל בסוף הוא התרצה, נכנס לרכב ונסע עם מאמא האהובה שלו הביתה. כי מאמא קיימת גם בשביל הסעות, חוגים ועידודים, או לחלופין, כדי לשפוך אור על חייו של פאפא, שהיה עבורנו תמיד גבר מסתורי, מרוחק וקצת בלתי מושג.
לא לצבוע שיער / אז כמו שאני לא יכול להסתיר את יהדותי, ככה אני לא מסוגל להסתיר שאני בן נשמתה של מאמא, ואני אפילו לא יכול לחשוב מה היה קורה אם הבחירה הטבעית שלה ושל אבא במאץ'־אפ הגורלי ההוא שבו התאהבו, לא הייתה קורית.
ועכשיו עברו שנים, ושעה שהקיץ החם משתלט עלינו בקריזה – הופיע לפתע הסתיו הקריר של מאמא שלי. כי מאמא כבר זקנה ואני, שמבין כבר את מעגלי החיים, יודע שהיא לא תקום יותר לבד מהכיסא ותצעק לעברי מהמרפסת: "ילד, בוא הביתה, כי כבר מאוחר".
כן. מאוחר לה ולי. וכשהשבוע החליטה מאמא לא לצבוע את שערה (אולי אפילו בכוונה) ונראתה לבנה מתמיד, נשלחתי על ידי המשפחה כיועץ לענייני תסרוקות להתחנן בפניה שתצבע. "הזִקנה כבר פה", לחשתי לה. "אז למה, למה לך למרוד ולעשות לה קבלת פנים כזאת, יא מאמא שלי?"
ויודעים מה? היא השתכנעה לצבוע.
מצבה של מאמא אדממה / מצב הארץ הזאת (שנקראת בשירים "מאמא אדמה") נעשה מדאיג בעיני רבים, כי משהו נפרץ פה בדיבור החופשי ובחוסר הסובלנות של רבים לקבל את מי שלא חושב כמוך.
ומאמא שלי, שהייתה מאז ומתמיד בוטה יחסית לארץ מוצאה (רומניה) לא עשתה מעולם חשבון לכל מי שתפס פטרוניות (בדיבור או בכתיבה) עליה ועל מחשבותיה. "אובארחוכמים" היא כינתה אותם מאז ומתמיד, או במילים אחרות, המתיימרים להיות חכמים...
ואגב פטרוניות. שמתי לב שבמשחקי הכדורגל של היורו (משחקי הרעב של הגברים הבודדים) מנסים הפרשנים לתפוס פטרוניות על האהדה שלך לקבוצה זו או אחרת, ולשכנע אותך במניפולציות את מי לאהוד. אינני מקשיב להם והחלטתי להיות אוהד של איטליה. למה? כי בקרוב ניסע צפונה לאגמים הגדולים שליד מילאנו.
כשברוס רקד עם מאמא שלו / כל אחד זקוק למאמא. והיטיב לבטא את זה הסופר חיים באר, בשיחה עם יורם יובל ששאל אותו: מה עוד יש לך להספיק? והוא ענה: אני עדיין צריך לרַצות את אמי.
ואפילו לברון ג'יימס בתפקיד הרשע שהכי אהבנו לשנוא כל עונת האן־ביי־אי (כי נראה היה תמיד כמי שאין לו לא מאמא, לא פאפא ולא אלוהים), כשזכה השבוע באליפות, נראה כמו ילד שבוכה למאמא שלו.
כן. גם הקשוחים ביותר נמסים בפני המאמות שלהם. וכשגיליתי להפתעתי שאפילו לברוס ספרינגסטין יש מאמא, כי ראיתי לאחרונה קליפ שבו נראו ברוסי ומאמא ספרינגסטין רוקדים יחד בהופעה מאושרים, קינאתי בהם שהם עוד יכולים.
אל תיקח ללב אמרה / השבוע הבטתי במאמא שלי. זה היה בארוחת שישי, כשכולם דיברו על הכל, מפוליטיקאי לשעבר שגידל זקן ועד לקבוצת כדורגל שאיבדה את השחקן הכי טוב שלה לטובת הבוחטות של הצ'יינזים (סינים, בשפתה).
ורק היא נראתה קצת מרוחקת מכל זה. ולפתע, כשחשתי שהקרקע נשמטת לי מתחת לרגליים, ועוד בתוך אי־היציבות הזאת של חיי וחיינו, ניגשתי אליה ולחשתי: "יא מאמא אהובה – נכון שאין חדש תחת השמש ושכולם עדיין די בני זונות. ובכל זאת, חייכי את החיוך הנפלא שלך, שתמיד יאיר לנו את העולם".
ומאמא מימי (זה שמה) הביטה בי, ואחר כך, אופס, חייכה כמו שהייתה מחייכת במרומז כשהייתי מעצבן אותה, כאומרת: "שום דבר לא שווה שתיקח אותו באמת ללב, כולל אותי". וקצת התנחמתי בזה. ואחר כך החלטתי ללכת לראות את הסרט החדש של פנלופה קרוז שנקרא "מא מא", למרות שאין לי מושג על מה הוא. כי בסוף, הכל יא מאמא מאמא... שלי ושלכם... כלומר של כולנו.
