yed300250
הכי מטוקבקות
    צילום : ידיעות אחרונות
    7 ימים • 22.06.2016
    שוברים את מחסום השתיקה
    זה קורה בכל המגזרים. אחד מכל שישה גברים בעולם המערבי עובר תקיפה מינית בימי חייו. ובכל זאת, נדמה כי קשר הבושה וההשתקה סביב פגיעות מיניות בגברים חזק מכל. שישה גברים החליטו להפסיק להסתתר, למען הילדים, הנערים והגברים שנפגעו ועדיין חוששים לדבר. רונן, אבידב, מני, איל, נחום ומנחם מיישירים מבט אל המצלמה בפנים גלויות ואומרים: זה קרה לנו. שרדנו תקיפה מינית ולא אנחנו אלה שצריכים להתבייש
    נעם ברקן

    הם חיים לצידנו, אלפי גברים, נערים וילדים שנוצרים סוד. פעמים רבות הסוד הזה מאיים לנפץ את חייהם, אך כלפי חוץ הם לא מראים דבר. הם חונכו לא לדבר. החברה לימדה אותם לא להחצין רגשות. שידרה להם שרק נשים נפגעות. אבל המציאות אחרת לגמרי. על פי הסטטיסטיקות בעולם המערבי, אחד מכל שישה גברים עובר תקיפה מינית במהלך חייו. מחקר שנערך לאחרונה באוניברסיטת חיפה מצא כי אחד מכל חמישה נערים נפגע מינית. עד גיל 12, ילדים וילדות נפגעים באותו השיעור. אך למרות המספרים הזועקים, השתקת הגברים הנפגעים עזה וחובקת כל.

     

    עכשיו, בפנים גלויות, באומץ נדיר ובתעצומות נפש אדירות, נחשפים ב"ידיעות אחרונות" שישה גברים שמנפצים את חומת השתיקה. שמעזים לומר "נפגעתי". שיודעים שהם לא האשמים בפגיעה שעברו. שנושאים איתם את הכאב, הזיכרונות המתפרצים לתודעה ללא שליטה, החרדה והקושי לתת אמון; אך גם את האמת, את המודעות, את היכולת לחיות ולאהוב למרות הפגיעה, את הכוח שעזר להם לשרוד ואת תחושת השליחות. למען הילדים, הנערים והגברים שנפגעים עכשיו.

     

    "הייתה לי תחושת אשמה גדולה. הרגשתי שאני שותף לפגיעה למרות שהיא לא הייתה בהסכמה"

    מנחם רוט (42) . נשוי ואב לשתי בנות. מורה לקולנוע בבית ספר תיכון ובבצלאל ומורה לווידיאו ב"במעלה". גר בירושלים

    פגיעה מתמשכת בגיל 14

     

     

    עריכה: אסף אושי

    עריכה: אסף אושי

    סגורסגור

    שליחה לחבר

     הקלידו את הקוד המוצג
    תמונה חדשה

    שלח
    הסרטון נשלח לחברך

    סגורסגור

    הטמעת הסרטון באתר שלך

     קוד להטמעה:

    מנחם רוט נפגע תקיפה מינית | צילום: דניאל אליאור

     

     "נפגעתי בגיל 14 באופן מתמשך. כל הפגיעה התרחשה בתוך הזנחה. במקום שבו למדתי היה היעדר מוחלט של פיקוח. ממש גן עדן של פדופילים. בגלל שלא הייתי תלמיד מצטיין וסבלתי מדיסלקציה, הייתי מתחת לרדאר.

    לא הגשתי תלונה. לא היו לי הכלים או הידע לעשות את זה, וגם הייתה לי תחושת אשמה גדולה. הרגשתי שאני שותף לפגיעה למרות שהיא לא הייתה בהסכמה. סבלתי מהרבה מאוד קשיים, אבל לא סיפרתי להורים, רק לחבר שאמר שזו תהיה מילה שלי מול המילה של התוקף. מילה שלי מול מילה של מבוגר. לא הרגשתי שיש סיכוי שיקבלו את דבריי וכנראה גם צדקתי.

    במשך שנים שמרתי את הפגיעה בסוד ועד לפני ארבע שנים כמעט לא דיברתי על זה עם אנשים. ב־2012 נחשפתי בסרט הדוקומנטרי 'רדוף', בצורה מלאה ובלי לחסוך פרטים. גם בבית הספר אני מקווה שאני משמש דוגמה: אני מדבר המון על הפגיעה עם התלמידים שלי, וזה חלק חשוב מהזהות ההורית, המורית והאישית שלי. הרבה אנשים יודעים שגם גברים נפגעים מינית, אבל לא רבים מכירים בזה כפגיעה. בחברה החרדית הרבה פעמים קוראים לזה "הוא שיחק עם ילדים", הוא 'התעסק' — מילים מרככות שמרחיקות מהחומרה.

    עברתי כמה טיפולים בעיקר סביב העבודה על הסרט, כולל טיפול קצר בפוסט־טראומה. קשה לי לדמיין את החיים שלי ללא הפגיעה. אולי בגללה אני עוסק באמנות ובקולנוע. אולי בגללה אני מורה. הנוכחות של הפגיעה בחיי מאוד גבוהה, אבל אני משתדל להפוך אותה לחוזקה. נראה לי שכל התלמידים שלי יודעים שעברתי פגיעה מינית, אני מתראיין בנושא ומרגיש ממש שליחות בעניין הזה. לקח לי הרבה שנים להבשיל עד שהרגשתי ממש חובה לדבר על זה, באמת שליחות".

     

    "התוקף בבית הכנסת אמר לי: זה לא מתאים למקום כזה. בוא נצא החוצה"

    מני ווקס (40) . נשוי ואב לשלושה. מקים ארגון "צדק" וארגון "קול ועוז" למען ילדים נפגעי עבירות מין בקהילות יהודיות בעולם. גר ברמת־השרון

    הותקף מגיל 11 עד גיל 14

     

     

    מני ווקס. "אני הולך לישון עם זה בערב וקם עם זה בבוקר"
    מני ווקס. "אני הולך לישון עם זה בערב וקם עם זה בבוקר"

     

    הפעם הראשונה שנפגעתי מינית הייתה כשהייתי בן 11. זה קרה בבית כנסת באוסטרליה. אחר כך המשכתי להיפגע עד גיל 14. אלה היו שני תוקפים שונים. הפעם הראשונה הייתה בליל שבועות, כשנשארנו ערים כל הלילה, ללמוד תורה. עליתי לנוח בעזרת הנשים, ובאחת בלילה עלה אחריי מאמין מהקהילה, שאביו היה אחד האנשים הכי מכובדים בשכונה. הוא נגע לי ברגליים ופתח לי את החגורה, ואז אמר משפט שלא אשכח: 'זה לא מתאים למקום כזה. בוא נצא החוצה'. הוא הרגיש אשם שהוא עושה לי את זה בבית הכנסת. אני לא יודע למה הלכתי אחריו.

    נכנסנו לשירותי הנשים ושם זה נהיה הרבה יותר גרוע. כשהתעוררתי, הייתי על הרצפה. המכנסיים והתחתונים שלי היו מופשלים והוא היה לידי, חצי עירום. ירדתי משם והלכתי. הוא פגע בי עוד כמה פעמים אחר כך.

    התוקף השני היה בעל תפקיד בישיבה. זה התחיל בנגיעות מעל הבגדים. עברתי תקופה מאוד קשה ולא הצלחתי להתרכז בלימודים. ההורים ניסו לשלוח אותי ללמוד בבני־ברק, אבל לא הייתי מעוניין בלימודי הקודש כי תקפו אותי מינית בבית הכנסת, ואנשים ידעו ושתקו. כשסיפרתי לחבר הכי טוב שלי, התחילו לקרוא לי הומו בבית הספר. זה היה מאוד קשה.

    אחרי חצי שנה חזרתי לאוסטרליה, ואז התוקף השני התחיל עם הדברים היותר רציניים. יום אחד הוא לקח אותי למקווה, למקום הטהור והקדוש, ואמר שהוא רוצה להראות לי איך לצוף על המים, אבל במקום זה הוא תקף אותי מינית. היה שם מאוד חם. הראש שלי הסתחרר. יצאתי מהמים וראיתי שחור. הוא המשיך לגעת בי ואני קפאתי.

    אחרי זה איבדתי עניין במסגרת החרדית. הכרחתי את עצמי לחלל שבת, לאכול לא כשר. נזרקתי מישיבה לישיבה. בגיל 18 עליתי לישראל והתגייסתי. בגיל 20, במהלך ביקור מולדת באוסטרליה, שמעתי שהמשטרה מעודדת נפגעי עבירות מין להתלונן, והתלוננתי נגד הפוגעים, אבל אחד מהם היה בארה"ב ונגד השני לא היו די ראיות. פניתי לרב הקהילה שלי לעזרה, אבל הוא ביקש שלא אדבר על זה ואמר שהפוגע שלי מקבל טיפול פסיכולוגי.

    אחרי הצבא חזרתי לאוסטרליה. השלמתי בגרויות, למדתי באוניברסיטה ואחר כך עבדתי בתפקידים בכירים בקהילה היהודית, בעיקר במאבק נגד אנטישמיות, ובממשל האוסטרלי. תמיד הרגשתי שלא נעשה צדק, שהתוקפים שלי ממשיכים להסתובב חופשי ועלולים לפגוע בילדים נוספים. את הפוגע השני הייתי רואה כשהייתי מגיע לארוחות שבת אצל ההורים. הייתי עובר ליד בית הכנסת, והוא היה עומד שם ומסתכל עליי בחיוך, וידעתי שהוא יודע. אפילו ממרחק השנים, כשאני נזכר — זה קשה לי.

    תמיד רציתי לדבר על מה שקרה, אבל אחרי שנולד הילד הראשון שלנו, אשתי ואני החלטנו שזה לא מתאים. ב־2011, כשהייתי סגן נשיא הקהילה היהודית באוסטרליה וביקרתי בירושלים בוועידת הנשיא, ראיתי שאוסטרליה מבקשת להסגיר את הרב דוד קרמר, שאמנם לא פגע בי אבל לכאורה פגע באנשים שאני מכיר, ומאוחר יותר הורשע ונגזר עליו מאסר. הרגשתי שזאת ההזדמנות שלי. אם אני, כסגן נשיא הקהילה היהודית, לא מדבר, מי ידבר? הייתי אדם מוכר באוסטרליה, עם מקצוע מכובד, אישה וילדים, וכשהסיפור שלי התפרסם, זה עזר לנפץ את הסטריאוטיפ לגבי נפגעים ועשה הרבה רעש. קורבנות רבים, גברים, ילדים ונשים, באו אליי. בינתיים התוקף השני שלי הורשע בפגיעה מינית בי ובילדים נוספים ונגזרו עליו שמונה שנות מאסר.

    מאז החשיפה שלי הקמתי באוסטרליה את ארגון 'צדק', לעזרה לילדים נפגעי עבירות מין בקהילה היהודית. לאחרונה הקמתי את ארגון 'קול ועוז' – למען ילדים נפגעים בקהילה היהודית ברחבי העולם, ולפני חודש הקמנו קואליציה של יותר מ־160 רבנים ורבניות בארה"ב שיפעלו לביטול חוק ההתיישנות.

    קשה להתמודד כל יום עם ההשלכות, לא רק של מה שעברתי בעצמי, אלא עם כל כך הרבה קורבנות אחרים. אני הולך לישון עם זה בלילה וקם עם זה בבוקר — אבל אני רואה בזה שליחות".

     

    "השתיקה היא דלק עבור הפוגעים. לדבר על פגיעה מינית זה ריפוי אדיר"

    נחום פצ'ניק (43). נשוי ואב לארבעה. פסיכותרפיסט ומשורר. גר בשדה־בועז 

     

    סגורסגור

    שליחה לחבר

     הקלידו את הקוד המוצג
    תמונה חדשה

    שלח
    הסרטון נשלח לחברך

    סגורסגור

    הטמעת הסרטון באתר שלך

     קוד להטמעה:

    נחום פצ'ניק נפגע תקיפה מינית | צילום: אלי מנדלבאום

     

     

     

    נחום פצ'ניק. "גברים מזהים את החשיפה כחולשה. יש לנו מה ללמוד מנשים בתחום הזה" | צילום: אביגיל עוזי
    נחום פצ'ניק. "גברים מזהים את החשיפה כחולשה. יש לנו מה ללמוד מנשים בתחום הזה" | צילום: אביגיל עוזי

     

    הייתי לוחם קרבי ביחידה מובחרת כשנפגעתי מינית. מי שפגע בי היה אדם שסמכתי עליו מאוד ובזכות האמון שרחשתי כלפיו היה לו קל לפגוע בי. האמון היה כל כך גדול שפשוט קפאתי כשזה קרה. אחרי הפגיעה הייתי במצב קשה ונאלצתי לעזוב את היחידה. הייתי בלי כוחות. בדיכאון. לא רציתי יותר לחיות. הייתי צל של עצמי ורציתי כמה שפחות לראות אנשים וכמה שפחות שיראו אותי. לקח לי יותר מעשר שנים להבין שאני סובל מטראומה. מפחד עמוק ולא מוסבר, מדיכאון, מדריכות גבוהה או לחלופין — מעין טשטוש. לא יכולתי לישון בלילה.

    לא הגשתי תלונה נגד מי שפגע בי אבל התעמתתי איתו. הוא הכחיש ואמר, 'אני לא זוכר'. אני אמרתי, 'אני לא אשכח בחיים'. החלטתי שאני לא רוצה ללכת בדרך הדין אלא בדרך החסד. להתמקד בריפוי של עצמי. היום אני יודע שטראומה היא לא מחלה כרונית אלא משהו שאפשר לרפא. אנשים לא חושבים שאפשר להתגבר, אבל זו לא גזירת גורל. זה לא סוף החיים. מתוך הכאב הנוראי אפשר לצמוח. אני עצמי חשבתי בעבר שזהו, החיים שלי נגמרו. שיש לי עכשיו 60 שנה לחיות במיץ של הזבל. אבל יש ריפוי לטראומה. היום אני מלווה אנשים שנפגעו וזו זכות גדולה.

    נכון שגברים נחשפים פחות מנשים, אבל הסטטיסטיקות מדברות על אחד משישה גברים שנפגעים. זה מאות אלפים. אנחנו הגברים מזהים את החשיפה כחולשה, אבל זה הפוך, לשתף מישהו זה עוצמה ואומץ. יש לנו הרבה מה ללמוד מנשים בתחום הזה. לי, לחשוף את עצמי נתן הרבה כוח. לחשוף סיפור של פגיעה זו עוצמה ולא חולשה. גם הילדים שלי יודעים. כששיתפתי את הילדה הגדולה הייתה שיחה נהדרת והיא הגיבה בצורה שאני גאה בה. היא ילדה מדהימה. לאנשים ששומעים את ההרצאות שלי ומגיעים אליי לטיפול אני אומר לא להישאר לבד. לבוא ולספר ולשתף.

    כל עוד אנשים שנפגעו שותקים ומתביישים ומכחישים, זה הדלק הכי חזק לאנשים שהם פוגעים ומקרבנים. ברגע שמי שנפגע מדבר — כל אנס או פוגע פוטנציאלי, שיודע שהסיפור שלו עלול לצאת החוצה, יימנע מלעשות זאת. זה סוג של סיכול. בגלל זה חשוב לתת לאור השמש לזרוח על פגיעות מיניות ועל טראומה בכלל. חייבים לדבר על זה. זה ריפוי אדיר וזה דבר קדוש מבחינתי"

     

    "הכי נורא, חוץ מהדבר עצמו, זה המקום שבו ילד נפגע ומרגיש אשם. היום אני מחבק את הילד הפגוע שבי"

    רונן פוקס (47). גרוש ואב לארבעה. מנהל פרויקטים בתחום התוכנה ועוסק באמנות ובמוזיקה. גר בהוד־השרון

    הותקף בגיל 5

     

     

    רונן פוקס. "למדתי להכיר בפגיעה שעברתי, לא להתבייש בה" | צילום: שאול גולן
    רונן פוקס. "למדתי להכיר בפגיעה שעברתי, לא להתבייש בה" | צילום: שאול גולן

     

    עברתי תקיפה מינית בגיל חמש. מי שתקף אותי היה אדם מוכר למשפחה שהתגורר בשכנות אלינו. במשך שנים שמרתי את הסוד הנורא בפנים. הרגשתי שאני סוחב על הכתף משהו אפל שכל הזמן מכביד עליי. שמרתי על ההורים שלי ולא שיתפתי אותם במה שעובר עליי.

    במשך שנים היה לי קשה מאוד לקבל את עצמי. סבלתי מדיכאונות ומהרס עצמי. רק בסביבות גיל 40 התחלתי לדבר על מה שקרה ולהתמודד. זה היה תהליך שבו למדתי להכיר בפגיעה שעברתי, לא להתבייש בה, לחפש מקום שיהיה יותר חזק. לקבל את מי שאני ומה שעברתי ולא להרגיש אשמה ובושה. יש הקלה מאוד גדולה בחשיפת הסוד. אני רחוק מלהגיד שהתגברתי על התקיפה, אבל אני כן נמצא היום במקום אחר, יותר סולח ומלא חמלה כלפי עצמי, וזה הדבר העיקרי מבחינתי.

    לא הגשתי תלונה נגד התוקף. למזלי עברנו דירה ושנתיים אחרי הפגיעה כבר לא ראיתי אותו יותר. כשהייתי בן 16 היו לי פנטזיות אלימות. הייתי מדמיין שאני הולך ועושה לו משהו נוראי. היום הנקמה ממש לא מעניינת אותי. מה שחשוב לי הוא להרגיש טוב עם עצמי ולקבל את עצמי, ועל זה אני עובד בטיפול. כבר שנים שאני בטיפול ואני יודע שזה לכל החיים, הטיפול וההתמודדות עם השלכות הפגיעה.

    בשלב מוקדם בטיפול, המטפלת שאלה אותי איך אני מרגיש כלפי הילד שהייתי אז. הייתי מאוד נסער ואמרתי לה שאני לא אוהב אותו. זה היה רגע מאוד קשה. אחרי חצי שנה היא העלתה מחדש את השאלה ובלי לחשוב עניתי, 'אני מחבק את הילד הזה ושומר עליו. יש לו מקום שבו הוא יכול להיות בטוח'. כך אני מרגיש היום וזו היום המטרה שלי.

    לפני 12 שנים אבי נפטר. לא הספקתי לספר לו. לאמא שלי סיפרתי לפני כשבע שנים. היה לה מאוד קשה לשמוע, אבל לא פיתחנו סביב זה דיאלוג. אם יש היום ילדים שנפגעים, חשוב לי שלא יתביישו, שלא ירגישו אשמים. שיידעו שתמיד אפשר לקבל עזרה. אחת הסיבות שאני נחשף זה כדי לפרום, אפילו מעט, את קשר השתיקה, ההסתרה והבושה סביב פגיעה מינית של גברים. כי מה שהכי נורא, חוץ מהדבר עצמו, זה המקום שבו ילד נפגע ומרגיש אשם בגלל הפגיעה".

     

    "הייתי בסך הכל בן 15 כשנאנסתי על ידי גבר זר. כל החיים עוד היו לפניי"

    אייל שלו (45). רווק. שכיר. גר ברמת־גן

    נאנס בגיל 15 על ידי גבר זר

     

    עריכה: אסף אושי

    עריכה: אסף אושי

    סגורסגור

    שליחה לחבר

     הקלידו את הקוד המוצג
    תמונה חדשה

    שלח
    הסרטון נשלח לחברך

    סגורסגור

    הטמעת הסרטון באתר שלך

     קוד להטמעה:

    אייל שלו נפגע תקיפה מינית | צילום: תומריקו

     

     

    אייל שלו. "חשוב לי מאוד להשמיע קול של גבר שנאנס" | צילום: יובל חן
    אייל שלו. "חשוב לי מאוד להשמיע קול של גבר שנאנס" | צילום: יובל חן

    כשהייתי בן 15 ברחתי מהבית. ישבתי בכיכר דיזנגוף ופנה אליי גבר מבוגר. הוא ראה שאני במצוקה והציע לעזור לי. הוא לקח אותי אליו הביתה, הכין לי לאכול, ואני לתומי חשבתי שהוא באמת רוצה לעזור. במקום לעזור לי הוא אנס אותי. חזרתי הביתה, סיפרתי לאמא שלי ויחד הלכנו למשטרה והגשנו תלונה. אפילו הייתה על זה כתבה בעיתון. אני זוכר את התמונה שלו, בלי חולצה, מובל באזיקים ואת הכותרת: 'תקף מינית ילד בן 15'. אחרי פרסום הכתבה הגיעו ילדים נוספים וסיפרו שזה קרה להם, וכשהוא נתפס התגלה בבית שלו מצבור של תמונות פולרואיד של ילדים אחרים שהוא תקף. לא העדתי במשפט אבל אני יודע שהוא ישב בכלא.

    לתקופה קצרה אחרי התקיפה המצב בבית השתפר, אבל אחרי שבועיים ברחתי שוב. רוב הילדות שלי בעצם חייתי ברחוב, עד הגיוס. בתקופת הצבא חייתי אצל סבתא שלי, היה לי חבר טוב, שעד היום הוא אח יקר לי, שידע על המצב. אמא שלו די אימצה אותי. אצל סבתא שלי ואמא שלו בעצם הרגשתי שמצאתי בית בפעם הראשונה, וברגע שהרגשתי מספיק נוח — סיפרתי לו הכל. אחרי שהשתחררתי התחילה תקופה של קוטביות. רגע אחד הייתי מאוד שמח ורגע אחר הייתי נעלם, תופס פינה ומתנתק. אנשים שהכירו אותי ידעו לעזוב אותי ולתת לי לצאת מזה לבד.

    מעולם לא קיבלתי טיפול שקשור לפגיעה. לא היו לי חרדות או סיוטים. אני לא מרגיש שאני בטראומה אלא שזה עוד משהו שעברתי בחיים. נפלתי וקמתי והיו עוד המון דברים שהשפיעו עליי. גם ברגעים שאני מאוד עצוב, חשוב לי להקרין החוצה שמחה. כן יש לי טראומה בגוף, וכן חשוב לי מאוד להשמיע קול של גבר שנאנס.

    הייתי בסך הכל בן 15. כל החיים עוד היו לפניי. העובדה שהאדם הראשון שפגשתי, כשברחתי מהבית, פגע בי בצורה הכי איומה שיכולה להיות — יצרה מצב שעד היום אני לא חושב שיש בן אדם בעולם שאני יכול לסמוך עליו במאה אחוז. אני בן 45. לא נשוי, ללא ילדים, לא החזקתי קשר יותר משנה. עשיתי הרבה טעויות בחיי.

    בינתיים החלטתי לוותר על זוגיות ולהשקיע בעבודה. אני עובד 15 שעות ביממה, והמטרה שלי היא שעד גיל 50 אוכל לשים תשלום ראשון על דירה. אם וכאשר תיכנס זוגיות לא צפויה לחיי, אקבל אותה בברכה".

     

    "הייתי במקומות חשוכים. ניסיתי לפגוע בעצמי. היום אני יודע שלא אני האשם"

    אבידב גולדשטיין (28). רווק. פעיל למען נפגעי עבירות מין בילדים. גר בירושלים

    נפגע מגיל 9 במשך 6 שנים

     

    סגורסגור

    שליחה לחבר

     הקלידו את הקוד המוצג
    תמונה חדשה

    שלח
    הסרטון נשלח לחברך

    סגורסגור

    הטמעת הסרטון באתר שלך

     קוד להטמעה:

    אביב גולדשטיין נפגע תקיפה מינית | צילום: רועי עידן

     

     

     

    אבידב גולדשטיין. "אונס זה רצח של הנפש. כך צריך להתייחס לזה" | צילום: אבי רוקח
    אבידב גולדשטיין. "אונס זה רצח של הנפש. כך צריך להתייחס לזה" | צילום: אבי רוקח

     

    נפגעתי מינית על ידי מי שהיה מעין מדריך שלי בילדותי. הוא התחיל לפגוע בי כשהייתי בסך הכל בן תשע, בכיתה ג', והמשיך במעשיו עד החופש הגדול שבין כיתה ח' ל־ט'.

    בהתחלה לא הבנתי שמשהו לא בסדר. בחברה שלנו נושא המין הוא טאבו. גם בחברה החילונית אין באמת חינוך למין נכון. כשהבנתי, סיפרתי לחבר טוב. זה היה בכיתה ו'. אצלו המידע נעצר. באמצע כיתה ט' הוא התקשר אליי וסיפר לי שהוא נפגע על ידי אותו אדם ושביישוב שלנו יש עוד שתי ילדות שנפגעו. עד אותו יום, כמו כל קורבן, חשבתי שאני היחיד. ביחד עם החבר סיפרתי להורים שלי, וב־2003 הגשנו תלונה, אבל התיק נסגר מחוסר ראיות. בסוף התהליך יצא שאני שקרן והוא דובר אמת, ובמקום שבו כולם מכירים את כולם — אני הסתובבתי כמו מצורע והוא הסתובב כמו גיבור שחזר מהקרב.

    האשמתי את עצמי במשך שנים, עד שיום אחד ראיתי במקרה את התוקף פוגש חברים. הוא חיבק אותם ונישק אותם לשלום, הרים את הילד הקטן שלהם על הידיים, נתן לו חיבוק ונשיקה, ואני ראיתי שחור בעיניים. אז החלטתי שאני פותח את זה שוב. אמנם לא היו לי ראיות חדשות, אבל לא יכולתי לסבול את תחושת חוסר הצדק והעוול שנעשה לי ולשאר הנפגעים. אז גיליתי שעילת סגירת התיק שונתה לחוסר אשמה. כך הוא הצליח להוציא תעודת יושר מהמשטרה והפך להיות מורה במוסד חינוכי. לפני כשנה הוא נעצר בחשד שתקף נער נוסף ובית המשפט אישר לפרסם את שמו כדי לבדוק אם יש מתלוננים נוספים. כרגע הוא במעצר עד תום ההליכים ומתנהל נגדו תיק עם כמה אישומים, שבכולם הוא כופר, אגב.

    היו המון שנים של שתיקה. הייתי במקומות מאוד חשוכים. ניסיתי לפגוע בעצמי. עד היום אני מתקשה לבטוח באנשים ולוקח לי המון זמן לסמוך על בן אדם. מצד שני, האינסטינקטים שלי מאוד חדים. אני מרגיש כמו חיה, שאם היא לא ערנית מספיק היא נטרפת. הרבה שנים סחבתי על עצמי את המעמסה. עברתי טיפולים פסיכולוגיים והיום אני יכול להגיד שאני במקום אחר לגמרי. למרות מה שעברתי אני בתפקיד בכיר ובמקום הרבה יותר שלם. אני אוהב את עצמי. אני יודע שאני לא אשם ולכן אין לי שום סיבה להתבייש, להאשים את עצמי או לפגוע בעצמי.

    לפני כמה חודשים פירסמתי פוסט בפייסבוק, אחרי שחבר שם קץ לחייו. היה לי ברור מהרגע הראשון שגם הוא נפגע. כשהבנתי שצדקתי, הייתה לי תחושה מאוד קשה. אמרתי לעצמי שאם הוא היה יודע שחוויתי את אותו הדבר, הוא היה מדבר איתי, אבל הוא לא ידע והוא היה מאוד לבד. הוא אכל את עצמו והתבייש במה שעבר, לכן החלטתי לפרסם את הסיפור שלי. כדי שאנשים ירגישו בנוח, שיידעו שהם יכולים לפנות אליי.

    במשך שנים סחבתי את האלונקה לבד. כששמתי את הדברים על השולחן, פתאום המשפחה והקהילה ועוד אלפי אנשים התחילו לסחוב אותה איתי. היום זה חלק מההיסטוריה שלי. אני לא משקיע אנרגיה בלהחביא. זה ציבורי. אני יכול לדבר על זה חופשי ואין לי במה להתבייש. לא עשיתי שום דבר רע. מהחשיפה קיבלתי עוצמות ונבניתי מזה ומשם הכוחות לפעול.

    היום אני תומך בנערים ונערות שעברו אירועים דומים. פונים אליי אנשים על סף מוות, שרוצים לקפוץ מבניין. אונס זה רצח של הנפש — זאת המשוואה וכך צריך להתייחס לזה. אני פועל לשנות את המציאות ונפגש עם חברי כנסת כדי לשנות את החוק: להקים בית דין לעבירות מין, לקבוע עונשי מינימום, להקים מאגר נתונים ממשלתי על עבריינים ולתת הקלות בלימודים לנערים ונערות נפגעים. אני לא נאיבי ולא חושב שאגרום לכך שלא יהיה אונס בעולם, אבל אני מאמין שאפשר להפוך את המקום הזה ליותר בטוח. למקום שמעודד תלונות, שמעודד לפתוח את הסיפור ולעבור טיפול".

     

    "אחד הגורמים לקשר השתיקה סביב פגיעה מינית בגברים הוא חוסר היכולת של החברה לתפוס גברים כקורבנות והחשש של הנפגעים לאבד את מקומם בחברה, כגברים", אומר ערן האן, רכז קו הסיוע לגברים ונערים נפגעי תקיפה מינית, במרכז הסיוע בתל־אביב. "כשגבר מספר 'נפגעתי', אומרים לו, אה, זה בטח קרה כשהיית ילד. זה נובע מהצורך של החברה להרחיק את זה, להגיד: או־קיי, הוא היה ילד, חסר כוח, חסר אונים — תכונות שקשה לנו לקשר לגברים שמחונכים לעצמאות".

     פגיעה מינית בגברים, מוסיף האן, מלווה גם בסטיגמות, "למשל קישור להומוסקסואליות, עם כל הקונוטציות שיש לזה בחברה", הוא אומר, אך מדגיש שרוב הפוגעים הם גברים הטרוסקסואלים, "מה ששומט את הקרקע מתחת לטענה שהמוטיבציה לפגיעה מינית היא יצר מיני. זה מוכיח שהמוטיבציה היא יחסי כוח ושליטה והבחירה בקורבן גבר או אישה היא רנדומלית ולא קשורה לנטייה המינית".

     כמו פגיעות מיניות בנשים, פגיעה מינית בגברים מתרחשת במגזר החילוני, החרדי, הדתי־לאומי, הערבי, היהודי, בקרב עולים חדשים וותיקים. היא מבוצעת לרוב על ידי אדם מוכר, ופעמים רבות היא הדרגתית ומבלבלת ומי שנפגע חש אשמה ובושה. לפגיעה המינית אין עדים וקשה מאוד לתת לה מילים.

    מדי שנה פונים 3,000 נערים וגברים שנפגעו מינית לקו הסיוע לגברים ולנערים, הפועל מ־1991. אלף מתוכם הם פונים חדשים, שזו להם פנייתם הראשונה.

     


    פרסום ראשון: 22.06.16 , 17:21
    yed660100