משהו קורה פה
הופעותיו הקצרות של בנימין נתניהו בשבוע האחרון מסגירות את מצבו הנפשי. דבר ידוע הוא, שכשראש הממשלה בלחץ, הוא מפתח מחלות פסיכוסומטיות. עוד ברוסיה, במסיבת העיתונאים שבה הגיב לפרשת מימרן, נראה ראש הממשלה מצונן וכבוי. השבוע אישרו שרים שאכן נתניהו לא במיטבו. הדיאגנוזה מוכרת: נרגן, קצר רוח, חיוור, מנוזל, עיניו בוהקות ולא מאושר.
טוב, אושר זו לא אופציה בימים אלה עבור משפחת נתניהו. נראה שהעולם כולו סוגר עליהם. בנוסף לפרשות שנמצאות בחקירת משטרה, אלה שאנחנו יודעים עליהן ואלה שלא, לראשונה קמו עליו יריבים בעלי משקל. לאו דווקא משקל אלקטורלי, אבל בהחלט ציבורי. תגובותיו של נתניהו לנאומיהם של יעלון וברק לפני שבוע היו אולי מזלזלות, אבל קשה להאמין שזו אכן תחושתו האמיתית. את הופעתו של ברק הוא לקח אישית, עם הרבה רגש. זה לפחות הרושם שנוצר ביום ראשון בבוקר, בישיבת "שרינו", כשנתניהו התייחס להתקפות עליו וציין לשבח את הנגבי ואלקין שהופיעו בתקשורת והגנו עליו, ואפילו התנצח עם הדברים. זה לא מעשה שגרתי. בדרך כלל הוא לא מתייחס להתקפות. שרי הליכוד חשו שמדובר באירוע חריג. הרושם היה שיעלון נתפס בעיניו כאיום פוליטי, ואילו ברק כפגיעה אישית.
אבל גם אם ברק לא מתמודד מולו מחר וליעלון עדיין לא נופלים המנדטים מהעצים, כל טירון פוליטי יכול לזהות שמשהו קורה פה. שמעמדו של נתניהו הולך ונשחק, ששלטונו הולך ונמאס ושבלי נדר – אנחנו צופים עכשיו בנפילתו של הקיסר האחרון, בתקופת דמדומי האלים.
אבל לא צריך לחפש סימנים במערכות החיצוניות. מספיק לבחון שלוש דוגמאות מהשבוע האחרון שמוכיחות שגם בתוך ממשלתו מבינים שמשהו קורה.
בפגישתו של ליברמן השבוע עם מקבילו האמריקאי אשטון קרטר, אמר מקור ישראלי בכיר, גם הפעם נכנה אותו ליברמן, שצריך לחתום על הסכם הסיוע בהקדם והוסיף שהפערים קטנים ואין טעם לחכות.
בינתיים הבהיר שר הביטחון ליברמן, שבניגוד להסתייגויותיו של המקור הבכיר ליברמן, הוא עומד מאחורי נתניהו וכי השיח על הסיוע האמריקאי מנוהל על ידי ראש הממשלה והמועצה לביטחון לאומי. להזכירכם: את המשא ומתן עם האמריקאים מנהלים עו"ד יצחק מולכו, מקורבו של ראש הממשלה, ותא"ל במיל. יעקב נגל, מ"מ ראש המטה לביטחון לאומי. כשליברמן המריא בשבת לוושינגטון להיפגש עם מזכיר ההגנה האמריקאי, היה ברור שזה יותר מאשר עוד פגישה בין שני שרים. ליברמן, כמו רבים במערכת הפוליטית והביטחונית, סבור שצריך להפסיק למרוח את הדיונים ולהגיע לסיכום בהקדם, עמדה שמנוגדת לדברים שיוצאים מלשכת ראש הממשלה, לפיהם ישראל רוצה לחתום עם הממשל, אבל לא בכל מחיר.
גם כחלון, שמעוניין לסגור את העניין התקציבי, והיקף כספי הסיוע משפיע על תקציב משרד הביטחון – לא נותר מאחור. הוא קרא לאמץ את ההצעה האמריקאית ולשים קץ, כדבריו, לסאגה הזאת. אין סיבה שנבצע מהלכים שיתפרשו כהתערבות בענייניה הפנימיים של ארצות־הברית, אמר כחלון.
יו"ר כולנו מרגיש עכשיו מספיק בטוח. הרצוג כנראה לא מצטרף בקרוב לממשלה וכחלון מרגיש שהוא זה שמנשים אותה. אמנם תוך כיפופי ידיים עם ראש הממשלה, כפי שעשה גם בעניין כספי הסיוע למגזר הערבי – אבל זה רק כדי שנתניהו יזכור איפה נמצא מקור החמצן שלו. נתניהו מצידו הרגיש שכחלון פגע בו באמצע שלב קריטי במו"מ עם האמריקאים והוציא תגובה חריגה באמצעות מקורביו.
ואם זה לא מספיק – גם הנשיא ריבלין, שהופיע ברביעי בפני פרלמנט האיחוד האירופי בבריסל, הציע לנתניהו לחתום על ההסכם עם האמריקאים בהקדם. לא צריך לחכות עד שייכנס נשיא אחר לתפקידו, אמר ריבלין. אם שר אוצר ושר ביטחון חושבים שזאת העת – אני לא יכול אלא לחזק את דבריהם.
שאלתי השבוע את השר נפתלי בנט מה הוא חושב על ההתבטאויות סביב הסיוע האמריקאי. בנט סבור שאף אחד לא בקיא במשא ומתן הזה למעט נתניהו ולכן לא ראוי להחליש אותו. זה לא אומר שנתניהו מנהל אותו טוב, סבור בנט, ויכול להיות שהביקורת של ליברמן וכחלון עניינית ונכונה, אבל לא נכון בעת הזאת להשמיע אותה.
בנט הרבה יותר מוטרד מאותו סכום, כרבע מכספי הסיוע, שישראל מורשית להשתמש בו לרכישת ציוד ביטחוני ישראלי. על פי דרישת האמריקאים, בעשר השנים הקרובות, במהלך הדרגתי, לא נוכל יותר לעשות בהם שימוש כזה. האמריקאים מתכוונים לגמול אותנו מהכספים האלה. גם דרישתם שנחתום על כך שבמהלך העשור לא נוכל לבוא בדרישות נוספות, מטרידה את יו"ר הבית היהודי.
בנט הפתיע השבוע כשנשאל על ידי אראל סגל בגל"צ האם ימליץ על נתניהו בפני הנשיא בבחירות הבאות. בנט, שבשתי מערכות הבחירות הקודמות הודיע מראש שימליץ על נתניהו – אמר הפעם שהוא לא יודע.
הסיבה, למי שתוהה: בנט לא יכול להמליץ על מישהו שהוא אינו מהימין. גם עכשיו הוא לא יכול, ולכן ניתן להעריך שהוא חושב שבבחירות הבאות כבר יהיה גוף ימני חלופי לליכוד. ולמרות זאת, בנט לא מאמין שיהיו בקרוב בחירות: ליברמן מעוניין לכהן לפחות שנה וחצי בתפקידו, לכחלון אין אינטרס לפרק את הממשלה בזמן שבו מחירי הדירות עולים והחרדים לא הולכים לשום מקום.
מה שברור הוא, שנתניהו ממולכד בין הפטיש הבינלאומי לבין בנט הסדן. אפשר היה להפוך את שעון החול מהרגע שבנט נתן גיבוי למ"פ שהעיד בפרשת אלאור אזריה ועד שנתניהו יצא ובקול רפה (ומצונן) גיבה גם הוא.
אבל עד הבחירות אפשר לנחש שגם בנט קצת יתמרכז וירוץ בלי הגיבנת של תקומה. יכול להיות אפילו שיחבור ליעלון, למרות הקרבות המרים שהיו ביניהם. ככה זה כשיש אויב משותף. גם לבנט ברור שכדי להחליף את נתניהו צריך מועמד ימני חזק. ובעיניו של בנט יש שניים כאלה: הוא ובוגי.
אי, בודד
מהלך בלתי צפוי שהצליח השבוע להוציא את נתניהו משיווי המשקל הוא יוזמת שר התחבורה לבניית אי ונמל בינלאומי מול חופי עזה. לא מדובר ביוזמה חדשה. תכנית ה"אי־פרדות" של ישראל כץ הוצגה בפני הקבינט כבר לפני חודשיים, והיא מאפשרת לתושבי עזה מוצא לעולם, תוך שמירת הביטחון של מדינת ישראל בכל המרחב הימי.
לא ניתן, אומר כץ, להקים נמל בעזה בגלל היבטי הביטחון, ומצד שני לא אפשרי לשמר את המצב הנוכחי לאורך זמן, כאשר כמעט 2 מיליון איש מנותקים מהעולם ונשענים על קשר אזרחי עם ישראל. יש לישראל עניין להיפרד ולהסיר אחריות מעזה וזו הדרך היחידה להשיג גם היפרדות וגם ביטחון. התוכנית שלי, אומר כץ, מהווה יוזמה שתזכה לתמיכה רבה בעולם ותשפר את מצבה המדיני של ישראל. אם לא ניזום – העולם יחליט בלעדינו על הקמת נמל בעזה עצמה, וכבר יש יוזמות כאלה של האיחוד האירופי.
כץ מדגיש שהתנאי לתוכנית הם סידורי הביטחון המוסכמים עם העולם שיהיו באחריות ישראל. את האי יקימו ויממנו חברות ויזמים בינלאומיים, שיפעילו מסחרית את הנמל, מתקני ההתפלה ומתקני ייצור האנרגיה.
כשהציג את התוכנית בקבינט, קיבל שר התחבורה תגובות נלהבות מכל השרים. שטייניץ אמר שאמנם לא מקובל בחיים הפוליטיים ששר מחמיא לשר אחר, אבל הוא חייב להחמיא לכץ על הניתוח והפתרון שהוא מציע. בנט אמר שהתוכנית מלאת דמיון ויצירתיות. דרעי ציין שהוא בעד התוכנית ושחייבים להקל את חיי התושבים בעזה ושקד, בראיונות פומביים, ציינה שהיא תומכת. גם גלנט הביע תמיכה מלאה ביוזמת כץ להקמת אי ונמל כפתרון לבעיית עזה וכך גם אלקין.
כנראה שכל התמיכה הגורפת הזאת, שכללה גם את הצבא, הייתה סיבה טובה עבור נתניהו להקפיא את היוזמה. וכך, ברגע הקריטי, במקום להחליט שהולכים על זה, מנעה מחלת הקרדיט שבה לוקה נתניהו את המשך הדיונים.
חודשיים חלפו בלי שום התקדמות. בשבוע שעבר ביקר כץ בוושינגטון ונפגש עם בכירי קהילת המודיעין וזכה לתגובות נלהבות גם שם. בראיון ל"וושינגטון פוסט" הוא סיפר על היוזמה וזכה לעשרות כתבות בכל העולם, כולל בתקשורת הערבית.
אם יש שפה שנתניהו מכיר ומבין, זה השימוש בתקשורת הבינלאומית ובאירועים בינלאומיים כאמצעי להשפעה על דעת הקהל בישראל. וזה מה שקרה כאן, בעוצמה גדולה, מול נושא שבכלל הוקפא על ידי ראש הממשלה.
שלא נתפלא אם בשבועות הקרובים נתניהו יקים אותה לתחייה. לא לפני שידאג שהקרדיט לכך יהיה שלו.
הילדה של כולנו
ביום ראשון עמדה תאיר קמינר, בת 19, בפני מפקד בקו"ם, אל"מ ערן שני, ונשפטה בפעם השישית על סירובה להתגייס לצה"ל מטעמי מצפון. היא קיבלה 45 יום נוספים בכלא ובכך תגיע תקופת מאסרה המצטברת ל־170 יום.
אל"מ שני אמר לקמינר שהיא אמנם אינטליגנטית ואמיצה, אבל היא נשפטת על הסירוב שלה ולא על הדעות שלה ושיהיה לזה מחיר מאוד כבד. הוא גם הדגיש, אם זה לא היה ברור, שהצבא יותר חזק ממנה.
צריך לציין שצה"ל מאפשר לרוב חייבי הגיוס, למעלה ממחצית בכל מחזור, שלא להתגייס, או שלא להשלים את השירות הצבאי. הסיבות רבות ומגוונות. פטור מטעמי בריאות, נישואים או היריון, בעיות כלכליות במשפחה, מצוקה נפשית. סיבה נוספת היא פטור מטעמי דת או מצפון.
אין ספק שמפקד בקו"ם, אל"מ ערן שני, יודע מה היא דת. אבל לא בטוח אם הוא יודע מהו מצפון.
וכך כתבה קמינר לוועדת מצפון, שאמורה להתכנס בסוף החודש כדי לדון בעניינה:
"נולדתי וגדלתי בישראל, למדתי בתיכון לאמנויות, הייתי חניכה ומדריכה פעילה בשבט הצופים בתל־אביב ולפני עשרה חודשים סיימתי שנת שירות של תנועת הצופים בעיר שדרות. מאז תאריך ה־10/01/16 אני בכליאות חוזרות בכלא הצבאי בשל סירובי לשרת בצבא, למרות רצוני לעשות שירות אזרחי חלופי.
"מאז היותי ילדה שמעתי רבות מושגים הקשורים בצבא, באופן שליטתו באוכלוסייה הפלסטינית, בתפקידו בהגנה על ההתנחלויות, על הזכויות שנשללות מאזרחים באזורנו. בבית גדלתי וחונכתי לחשיבה ביקורתית ולא לקבל דברים כמובנים מאליהם אך לא הופעל עליי מעולם לחץ לגבי ההחלטה האם לשרת בצבא או לא".
קמינר מפרטת בפני הוועדה על חוויות מכוננות בחייה, כמו הפגנה למען שלום ושוויון בכפר פלסטיני כשהייתה בת 9, כשצה"ל פיזר את המפגינים ברימוני גז. או על השינוי שחל בה כשעשתה שנת שירות בשדרות, שם גמלה בה ההחלטה שלא לשרת בצבא. "הילדים שעבדתי איתם", כותבת קמינר, "גדלו בלב הסכסוך וחוו חוויות קשות מגיל צעיר, חוויות שעיצבו אותם ופיתחו בהם שנאה גדולה (שאפשר להבין אותה).. כמותם בדיוק, הילדים שגדלים בעזה או בשטחים, במציאות קשה לא פחות, לומדים לשנוא את הצד השני. גם אותם אי־אפשר להאשים. כשאני מסתכלת על כל הילדים יחד, על הדורות הבאים של שני הצדדים ועל המציאות שבה הם גדלים, אני רואה המשכיות של טראומות וכאב. כבר שנים אין שאיפה לתהליך מדיני, לא קיים ניסיון להביא שלום לעזה ולשדרות. אבל כל עוד הדרך הצבאית והאלימה נמשכת, אנחנו מייצרים בשני הצדדים דורות של שנאה שרק יחמירו את המצב. חייבים לעצור את זה.
"לאור כל זאת", היא כותבת, "אני לא יכולה להשתתף באופן פעיל בשימור המצב הקיים. זוהי פעולה שמנוגדת לצו מצפוני...הבנתי שאני לא אוכל לחיות עם עצמי אם אדע ששיתפתי פעולה ושתקתי לכל המתרחש במדינה שלי...לצערי הרב, הביטחון בישראל כיום הינו ביטחון שמופנה אך ורק ליהודים. ויותר מזה, האווירה בישראל היום הינה אווירה שמתירה את דמם של כל אלו שאינם יהודים...כל עוד ממשלת ישראל בחסות הצבא תמשיך לכבוש ולדכא את העם הפלסטיני, תמשיך לשלול ממנו את הזכות הבסיסית של עם לחופש והגדרה עצמית, לא אוכל לשרת באותו הצבא שבצורה כל כך חדה פועל בניגוד לאמונותיי".
מכיוון שכל כך הרבה אימצו את החייל היורה מחברון, אלאור אזריה, ומכנים אותו הילד של כולנו, גם אני מרשה לעצמי לקרוא לתאיר קמינר הילדה של כולנו.
ילדה שמתנגדת לכיבוש, שמבקשת להשתחרר מטעמי מצפון ולא מוכנה לשקר, להצהיר שהיא דתייה, להתחתן פיקטיבית, ללכת לקב"ן, לדאוג שיסדרו לה שירות בעיתון במחנה, או בגלי צה"ל, או בדובר צה"ל, או ברבנות הצבאית.
היא אינה מוכנה לעשות מה שעושים סלבס, מה שעושים ספורטאים, מה שעשו חלק מחברי הכנסת, אושיות חברה, שרים ואפילו ראשי מפלגות. היא מתעקשת להשתחרר מטעמי מצפון מצבא שכנראה שכח כבר מזמן מצפון מהו.
החייל היורה מחברון לא ישב אפילו יום אחד בכלא, וספק אם יישב. מח"ט שירה בגבו של ילד בורח לאחר שהשליך אבן אפילו לא נשפט. בדיקה אדמיניסטרטיבית, לא משפטית, פטרה אותו מעונש. חרדים המסרבים אפילו להתייצב בלשכת הגיוס כדי לקבל את הפטור האוטומטי, מסתובבים ברחובות באין מפריע. וקמינר, הילדה של כולנו, בכלא.
אמה של תאיר, סיביל גולדפיינר, סיפרה לי השבוע שבתה לא רצתה אפילו להצהיר שהיא פציפיסטית, כי היא לא. היא פשוט מתנגדת לכיבוש. רוב האנשים פשוט משקרים, אמרה גולדפיינר, והיא לא רצתה לשקר. היא עשתה שנת שירות והיא רוצה לעשות שירות לאומי. אבל הצבא נכנס דווקא בילדה הערכית שלי, שרוצה לתרום. ממש אויבת ישראל.
קמינר נמצאת בכלא 6. מותר לה לדבר בטלפון שבע דקות ביום. מותר לבקר אצלה חצי שעה, פעם בשבוע. היא כותבת מהכלא יומן ומעבירה אותו לאמא שלה על ניירות בכתב יד. גולדפיינר מקלידה את הכתוב והופכת אותם לבלוג.
היא הייתה יכולה לעשות כל כך הרבה אם הייתה עושה שירות לאומי, אומרת גולדפיינר. כרכזת בשבט דיזנגוף היא הוציאה 800 ילדים למחנות קיץ. בשדרות היא הפעילה שבט צופים במשך שנה.
אלא שאת מה שרואה האמא, לא רואה צה"ל. ומפקד בקו"ם ומפקדיו, עומדים לכפות את קמינר עד שתאמר רוצה אני. אולי כדי להוכיח גם לסרבני מצפון אחרים מה עושה הדג ומאיפה (גם עמרי ברנס, שכבר ריצתה 37 יום נשפטה עכשיו בפעם השלישית).
כנראה שהצבא חושש, שלצד הרבים שמשקרים ומשתחררים מדי שנה, יוכפל מספר סרבני המצפון ואולי יגיע אפילו לשישה, ואז אנה אנו באים. הם נחושים להוכיח, כאילו יש ספק, שהצבא חזק יותר ממנה. אבל יש ספק. מסתבר שיש נערה צעירה שיותר חזקה מהם.
בטח יותר חכמה.
