yed300250
הכי מטוקבקות
    חום
    המוסף לשבת • 23.06.2016
    שניים נגד 100
    נחום ברנע

    משטרת ישראל חוטפת לא מעט על מה שמגיע לה; השבוע היא חטפה בעיקר על מה שלא מגיע לה. הפרשה המכונה "מסמך יצחקי" שווקה לציבור כמהלך מחריד של המשטרה שמטרתו להלך אימים על שרים וחברי כנסת, לסחוט אותם ולחסל אותם ציבורית. חברי כנסת דרשו להקים ועדת חקירה פרלמנטרית; משה נגבי, הפרשן המשפטי של קול ישראל, לוחם עז למען שלטון החוק, לא הסתפק בכך; הוא הציע להקים ועדת חקירה ממלכתית. הוא השווה את בכירי המשטרה לג'יי אדגר הובר, ראש האף־בי־איי, שאסף חומר מפליל על הנשיאים שעבד אצלם וסחט מהם באיומים את הארכת כהונתו.

     

    הכל הפוך, ממש הפוך. נורא כמה שזה הפוך.

     

    הבקיאות שלי בסיפור המעשה חלקית. נכון לעכשיו, זאת גרסת צמרת המשטרה. מעשה בגיא ניר, קצין בדרגת תת־ניצב, ראש חטיבת המודיעין במשטרה. ניר נחקר במח"ש בעקבות תלונות נגדו. מח"ש לא מצאה מקום להגשת כתב אישום נגדו. הוא חזר למשטרה.

     

    מונה קצין בודק (קבו"ד) בדרגת ניצב. הבדיקה העלתה שורה של עבירות לכאורה מצד ניר ומצד צ', קצינה בדרגת רב־פקד שעבדה איתו. הקצין הבודק טען שלמרות הבדלי הדרגות, הקצינה שולטת בקצין ומפעילה אותו.

     

    ביום השני לעבודתו של הקבו"ד העיד באוזניו ניצב רוני ריטמן. מאותו יום הפך לאויב המר של תנ"צ ניר. צ' התלוננה על ריטמן שהטריד אותה מינית. הנושא נחקר במח"ש. בתום החקירה פסק היועץ המשפטי לממשלה שאין מקום להגשת אישום פלילי, ועל אישום משמעתי חלה התיישנות. המפכ"ל, רוני אלשיך, עיין בבדיקות הפוליגרף של ריטמן ושל הקצינה והחליט להחזיר את ריטמן לתפקיד הרגיש שהוא נושא בו – מפקד להב 433, הבולשת המשטרתית.

     

    מהנקודה הזאת נכנסה הפרשה לסחרור. הקצינה דרשה את כל ההגנות האפשריות כמי שהוטרדה מינית: היא קיבלה אותן. היא נמצאת בחופשת מחלה מדצמבר עד היום.

     

     

    גם גיא ניר נמצא בחופשה – חופשה כפויה, בעקבות מסקנות הקצין הבודק. המפכ"ל רוצה להוציא אותו מהמשטרה, אבל ידיו כבולות. ניר ועורכי דינו ממצים את כל האפשרויות לעיכוב ההחלטה – פעם שימוע, פעם מסמך שחסר, פעם צו מניעה שניתן בבית משפט. לאחר חמישה חודשים הוגשה עתירה לבג"ץ נגד החזרתו של ריטמן לתפקידו. אם השימוע קשר את הידיים של המפכ"ל, העתירה כבלה את הרגליים שלו: המשטרה לא יכולה להיתפס כמי שמתנכלת למי שהגיש נגדה עתירה.

     

    ואז מתחיל גל של הדלפות, קודם הדלפות מבדיקות תעסוקתיות פנימיות של המשטרה, שמגיעות למח"ש, והדלפות נוספות שמגיעות לתקשורת. למפכ"ל יש חשדות ברורים לגבי המקור. הוא לא יכול לצאת נגד מח"ש. במקום זה הוא יוצא בשורה של התבטאויות, שמדברות על קנוניה להחלשת אגף החקירות של המשטרה. המפכ"ל אומר ליועץ המשפטי לממשלה, הדלפה של מסמכים סודיים מאגף החקירות היא בעיניי מעשה בגידה לא פחות חמור מהדלפת סודות הגרעין, מה שעשה מרדכי ואנונו. אני לא יכול לחקור את זה. מח"ש לא יכולה לחקור את זה. תורה לשב"כ, או לגוף ביטחוני אחר, לחקור.

     

    בשב"כ, הוא מוסיף ואומר ליועץ, ידענו שהמשטרה דולפת כשמדובר בפלילים. אהבנו לעבוד עם יחב"ל, יאח"ה, להב 433. שם לא היו הדלפות. אם הסיפור הזה יעבור בשקט, בלי עונש מרתיע, הדלפות מהחקירות ביחידות האלה יהפכו לנורמה.

     

    לאגף החקירות מגיעים מפעם לפעם מידעים על שרים וחברי כנסת. זה קורה די הרבה. המשטרה משוכנעת שהיא יודעת להבחין מה ממשי ומה זבל. חובתה לדווח לפרקליט המדינה וליועץ על כל מידע ממשי. לגבי הזבל, היא מתעלמת ממנו אבל חייבת לרשום אותו. הזבל של היום יכול להשלים חקירה שתצוץ בעתיד.

     

    ביוני 2014, בעיצומה של ההתמודדות על תפקיד נשיא המדינה, פרצה שערורייה. התברר שבמשטרה שכב מידע על אחד המועמדים, שלא נעשה בו שימוש. מני יצחקי, ראש אגף החקירות, לא ידע. הוא ביקש לשלוף עבורו את כל פיסות המידע שנרשמו על שרים וחברי כנסת. לפי גרסת המשטרה, המסמך שחיבר לא היה נייר עבודה אלא נייר בדיקה: המידעים היו במחשב. יצחקי לא אסף מידע. הוא ביקש לעשות סדר, לא להלך אימים. אף על פי כן, קיבוץ השמות לנייר אחד היה לעניות דעתי משגה. כל מה שקורה בזירה הציבורית נתקל בפרנויה. לפעמים הפרנויה מבוססת: תמיד יש מי שמבקש לרדוף, תמיד יש מי שמבקש לנקום.

     

    מסמך יצחקי הודלף בתחילה לרביב דרוקר מערוץ 10; אחר כך הודלף שם מתוכו – שמו של גלעד ארדן – לגיא פלג מערוץ 2. אני משער שהשניים, עיתונאים משובחים, מבינים עכשיו שנעשה בהם שימוש. המסמך הוא לא מה שחשבו; גם ארדן לא בדיוק עונה על גודל הכותרת: שמו עלה כשהיה שר להגנת הסביבה, לא שר לביטחון פנים.

     

    כל ממשלות ישראל רצו משטרה חלשה. לא היה אכפת להן כמה שוטרים מטפלים בעבירות תנועה או כמה משרתים במג"ב – בתנאי שירביצו רק לערבים – אבל הן תמיד העדיפו שמי שחוקר אותן יהיה חלש ומפוחד. וזה מה שצריך להדאיג את הציבור בפרשה הזאת: לא כוחם העודף של החוקרים אלא כוחם המוחלש.

     

    כל הממשלות רצו משטרה חלשה: אדלשטיין ואלשיך,  שלשום | צילום: דוברות הכנסת
    כל הממשלות רצו משטרה חלשה: אדלשטיין ואלשיך, שלשום | צילום: דוברות הכנסת

     

    קורבן תמיד

     

    שישה חברי כנסת, לא פחות, העידו השבוע שקרובי משפחה שלהם, אח או אחות או בן דוד, נעלמו במסגרת פרשת ילדי תימן. לא כל השישה יוצאי תימן, אבל כולם קורבנות. שישה מתוך 120 הם חמישה אחוזים. אם נניח לרגע שהרכב הכנסת מייצג את כלל האוכלוסייה בישראל, אנחנו עשויים להגיע למסקנה של־400 אלף ישראלים היו קרובים שנעלמו בראשית שנות ה־50 בלי להשאיר עקבות. חובבי קונספירציות יגידו, נכון, אמרנו לכם. כל הזמן אנשים נעלמים: אלפים, רבבות, מאות אלפים. הממשלה חוטפת אותם; חובבי עובדות, אם עדיין יש כאלה, יגידו, עד כאן.

     

    ארבע ועדות, שלוש ציבוריות ואחת ממלכתית, חקרו את הפרשה הכאובה הזאת. הן הגיעו למסקנה שברוב מכריע של המקרים התינוקות באמת נפטרו. הייתה גזענות, הייתה פטרוניות, הייתה רשלנות, אבל חטיפה המונית של ילדים לא הייתה. מי שמאמין שבמסמך סודי של ועדה הוא ימצא תשובה שתסתור את הדו"ח הגלוי שלה, לא מבין בדו"חות של ועדות. לכל היותר ימצא שמות – שמות של רופאים ופקידים שליבם היה גס במטופליהם, או שמות של עדים שלא רצו להיחשף. רובם המכריע של האנשים האלה נפטרו; גם אם מישהו מהם עדיין בחיים, מה הנחמה שיפיקו אנשים מחשיפתו?

     

    אנחנו נותרים עם אופרת סבון ועם מערכת פוליטית וכלי תקשורת שמחפשים עניין לענות בו בשבוע של קיץ וחוששים להשמיע מילה של הסתייגות, שמא יואשמו בגזענות. החברה הישראלית למדה בשנים האחרונות שמי שאיננו קורבן, איננו קיים. לכן בְּכו, אנשים, בְּכו; הטביעו את עצמכם בעבר. את העתיד תשאירו לממשלה.

     

    ידיים שמאליות

     

    "רק עיוור או מיתמם, בור או מתקרנף לא יראה את תהליך שחיקת הדמוקרטיה ואת ניצני הפאשיזם שדבקו בממשלה הזאת" (אהוד ברק)

     

    על כך שהדמוקרטיה הישראלית הולכת ונשחקת, יש הסכמה, פחות או יותר, אבל "ניצני פאשיזם"? האם אנחנו נוסעים באוטוסטרדה שתוביל אותנו לאיטליה של מוסוליני, לספרד של פרנקו, לצ'ילה של פינושה? ידיד יהודי מארצות־הברית, שמגן על ישראל מעל כל במה, כתב לי לאחר שקרא את נאום ברק. הוא ביקש לדעת מה טיבם של הניצנים האלה. מריבות פוליטיות הוא מבין: זה טיבה של דמוקרטיה. אבל פאשיזם? על פאשיזם הוא לא יודע להגן.

     

    הישראלים נחלקים, כמנהגם, לשלושה חלקים: מצביעי מרכז־שמאל, שמשוכנעים שהפאשיזם בפתח, וסופה של ישראל הדמוקרטית, הליברלית, החילונית, קרוב. רובם מוטרדים; קצתם נואשים. אל המגזר הזה כיוון ברק את דבריו: הנאום העניק לו כרטיס כניסה מחודש למחנה הפוליטי שאותו נטש; הוא היה טקס ההיטהרות שלו.

     

    בקצה השני, בימין, יש קבוצה קטנה יותר אבל הרבה יותר נמרצת, הרבה יותר נחושה: אלה שמסכימים עם השמאל שסופה של ישראל הדמוקרטית, הליברלית, החילונית, קרוב; הם מאוד שמחים על כך ועושים כמיטב יכולתם להביא את היום.

     

    ובאמצע הרוב, שלא יודע מה רוצים ממנו. יום אחד מפחידים אותו בביאת הפאשיזם, ולמחרת מפחידים אותו במחירי הקייטנות.

     

    "ברק נתן מתנה גדולה לנתניהו", אמר לי השר זאב אלקין. איך זה, תהיתי. הרי ברק האשים את נתניהו בחורבן הבית השלישי. מה המתנה פה?

     

    "אתה לא מבין", אמר אלקין. "מעמדו של נתניהו בליכוד קצת התרופף בזמן האחרון. הנאום של ברק איחד את כולם סביבו".

     

    אלקין אמר עוד דבר שהפתיע אותי: ההרכב של מרכז הליכוד ושל סיעת הליכוד בכנסת פחות ימני משהיה ב־2009. סיעת המתנחלים של פייגלין, שהייתה אז בשיא כוחה, כמעט נעלמה; גם קבוצות המתנחלים האחרות נחלשו. החברים החדשים שממלאים את הספסלים האחוריים בסיעת הליכוד פחות מחויבים אידיאולוגית. מבחינת אלקין זו מכה. "החלטות שיכולתי להעביר בסיעה אז, אני לא יכול להעביר היום", אמר.

     

    אותי הוא שיכנע: אני לא בטוח ששיכנע את נתניהו. עובדה היא שנתניהו, שהיה מוכן להעניק לבוז'י הרצוג הבטחות מרחיקות לכת בחשאי, סירב להעמיד את ההבטחות האלה להצבעה במוסדות הליכוד. "אין לי רוב", הודה באוזני הרצוג, ובלחץ שרי הימין סגר עסקה עם ליברמן.

     

    האם אנחנו בעיצומה של מהפכה? ברק, נכון לנאומו בהרצליה, בטוח שכן. הוא תיאר את אירועי השנה האחרונה במונחים צבאיים. "לא אפרט את כל פרטי המתקפה על הדמוקרטיה שלנו", אמר ופירט: "על בית המשפט העליון, על החברה האזרחית, על חופש הביטוי, על עצמאות התקשורת, על מצפונם המקצועי ואי־תלותם של מבקר המדינה, היועץ המשפטי לממשלה, נושאי תפקידים בכירים בצה"ל, שב"כ ומשטרה, על הרגולטורים, על מנהלי בתי ספר ומחנכים". הוא הזכיר את הצעות החוק שעומדות על הפרק: חוק ההדחה, חוק העמותות, פסקת ההתגברות, ההסעות הנפרדות ביהודה ושומרון, החלת החוק על המתיישבים שם.

     

    לדבריו, הממשלה קשרה קשר זדוני נגד צה"ל: כדי לטרפד מראש כל גילוי של סרבנות כאשר הממשלה תורה על צעדים שמתנוסס מעליהם דגל שחור, ממוטטים היום את ערכי צה"ל, את הקוד האתי שלו, את מעמדו המקצועי, ופותחים בחינוך מחדש של החיילים, שעיקרו גזענות ושנאת האחר. אלאור אזריה, החייל היורה, הוא גיבור התהליך הזה.

     

    הנאום היה חזק, אבל השאלה נותרה בעינה: מה אנחנו רואים כאן, צל הרים או הרים, ענני נוצה או ענני סופה. לפעמים, ברגעים של חסד, נדמה לי שהפוליטיקאים של הימין כמוהם כילד שמשחק בכדור בסלון. אל תשחק בכדור, אנחנו אומרים לו, אתה תשבור משהו. אל תפחדו, מבטיח הילד: זה רק משחק. ואז מתרסק האגרטל הכי יקר בבית.

     

    שאלתי את אנשי מולד, מכון מחקר מקורב לשמאל, אם השנה הראשונה לכהונת ממשלת הימין מצביעה על שינוי דרמטי. בדרך כלל יש לאנשי המכון תשובה דעתנית לכל שאלה. הפעם ביקשו עוד שבוע למחשבה. שאלתי את סתיו שפיר, חברת כנסת בולטת במחנה הציוני. היא דיברה על אווירה טעונה, מאיימת, על השחיקה בכוחה של החברה האזרחית, לא על החלטות בפועל. שאלתי את מיקי רוזנטל מאותה סיעה, אחד המבקרים החריפים ביותר של הממשלה. רוזנטל לא היה בטוח. "הם אולי רוצים לכונן כאן משטר ימני פאשיסטי", אמר, "אבל יש להם שתי ידיים שמאליות".

     

    ייתכן שרוזנטל צודק: מה שמציל אותנו מאסון הוא חוסר היעילות. וכמובן, האחווה השבטית. נפגשנו בכנסת ביום שני. לקראת ערב המשכן התרוקן: באותו ערב התקיימה מסיבת החתונה של יושב הראש, יולי אדלשטיין. פאשיסטים או לא פאשיסטים, החברים מיהרו ללבוש את מיטב בגדיהם ולנסוע לאירוע, בחוות רונית.

     

    ג'אנק פוד

     

    בעיני הישראלים, אמריקה היא מותג המותגים. הערצתם לאמריקה כל כך גדולה, שהם מוכנים להדביק את המילה "אמריקה" גם למה שאין לו כל קשר לאמריקה. כך, למשל, דוכן שמוכר תחתונים תוצרת סין יקפיד לקרוא לעצמו "הלבשה אמריקאית"; קיוסק שמוכר גלידה נוזלית יתכבד בתואר "גלידה אמריקאית"; אנחנו אוכלים פופקורן אמריקאי בבתי קולנוע והמבורגר אמריקאי בשוק שרונה. השורשים האמריקאיים מכשירים כל ג'אנק פוד. אפילו המילים ג'אנק פוד נשמעות אנינות יותר מהגרסה העברית המתבקשת – פסולת מזון.

     

    יו"ר הקואליציה החדש, דוד ביטן, הודיע בשבוע שעבר שהוא מתכוון לשנות את חוק מימון הבחירות. חברות עסקיות, לא רק בודדים, יורשו לתרום למועמדים. כאשר העיתונאי צבי זרחיה ("דה מארקר") ביקש ממנו להסביר מדוע, הוא השיב: "בארצות־הברית מותר לחברות לתרום למפלגות ולמועמדים, וארצות־הברית לא פחות דמוקרטית מאיתנו".

     

    אז זהו, שלא. בכל מה שנוגע לקשר בין כסף ופוליטיקה, ארצות־הברית מושחתת עד היסוד. זאת קביעה קשה: היא מבקשת הרחבה.

     

    בשיטת הממשל האמריקאית חברי בתי הקונגרס אמורים לדאוג לאומה כולה, אבל קודם כל למדינות ולמחוזות הבחירה שלהם. איש איננו רואה פסול בחבר קונגרס או סנאט שמשנה את הצבעתו בתמורה להבטחה להשקיע בתשתיות במדינה שלו, לתת לתושביה פטורים ממס או להקים בה מפעלים או בסיסי צבא; איש איננו מזדעק כאשר תורמים מתנים את תרומתם בכך שמועמד יצביע בניגוד לדעתו, ומזרימים כסף למחוז בחירה מסוים כדי להדיח חבר קונגרס עוין או לקדם פוליטיקאי ידידותי. על משחקי הכיס האלה חיים הלוביסטים בוושינגטון, גם הלוביסטים שלנו. במדינות מתוקנות קוראים לזה שוחד; באמריקה קוראים לזה שתדלנות.

     

    לעשירי אמריקה זה לא הספיק. Dark Money, כסף אפל, הוא שם של רב־מכר שיצא בארצות־הברית לפני חודשים אחדים. ג'יין מאייר, המחברת, היא עיתונאית בכירה במגזין "ניו יורקר". הספר שלה, פרי תחקיר מעמיק, מתאר איך קומץ מיליארדרים שהשקפת עולמם אנטי־חברתית קיצונית השתלט על המפלגה הרפובליקנית ובאמצעותה על בתי הקונגרס. היעד העיקרי היה להכשיר חקיקה שתפטור אותם מתשלום מיסים ותיתן להם הטבות נוספות. חלקם מחוברים לארגונים גזעניים, שונאי שחורים ויהודים. מיודענו שלדון אדלסון הצטרף לחבורה בשלב מאוחר. "הוא לא היה הטיפוס שלהם", כותבת מאייר.

     

    בשנות ה־70 הם עלו על פטנט מנצח: מכוני מחקר פוליטיים. תרומות למכוני מחקר נחשבות לפילנתרופיה: הן פטורות ממס. סכומי עתק הושקעו במכונים האלה; הכסף הושקע בניירות תעמולה, בטיפוח חברי קונגרס ופקידים ובהחדרת עושי דברם למערכות השלטון.

     

    השלב הבא בהשחתה היה פסיקה של בית המשפט העליון ("סיטיזן יונייטד נגד ועדת הבחירות") ב־2010. ברוב של חמישה נגד ארבעה החליט בית המשפט להרשות לעמותות, לחברות מסחריות ולאיגודים מקצועיים לתרום ללא הגבלה לקמפיינים פוליטיים, ובלבד שהמועמד לא ישפיע ישירות על דרכי הוצאת הכסף. הפסיקה הזאת ניפחה לממדים מפלצתיים את הוצאות הבחירות והפכה את בעלי המאה לבעלי הדעה. יש פרשנים שטוענים שבאותו יום מתה הדמוקרטיה האמריקאית.

     

    ברני סאנדרס, הסנאטור שהתחרה בהילארי קלינטון על מועמדות המפלגה הדמוקרטית, התחייב שאם ייבחר, ידאג למנות לעליון שופטים שיבטלו את הפסיקה. מיליונים תמכו בו: הם הבינו מה קורה באמריקה. מה שאי־אפשר לומר על ח"כ ביטן.

     

    בשיטת ביטן, פניקס ומגדל, בנק הפועלים ובנק לאומי, שטראוס ואסם – כולם ישקיעו את כספם – בעצם, את כספנו – בפוליטיקאים. כל החברות הכלכליות בישראל תלויות בכנסת ובממשלה. גם היום, כשאינן רשאיות לתרום, השפעתן גדולה. התרת הרסן תשחית גם את המערכת הפוליטית, גם את החברות.

     

    לא שהמצב הנוכחי אידיאלי. הקלקלה מתחילה בבחירות לרשויות המקומיות ומטפסת עד למעלה, עד לעשירים היהודים בחו"ל שמנהיגינו מתמכרים לארנקיהם. יש לנו די שחיתות מתוצרת עצמית; לא חייבים להוסיף עליה שחיתות מיובאת.¿

     


    פרסום ראשון: 23.06.16 , 18:01
    yed660100