"מכות? בחיים לא הגעתי לזה", צוחק גיא מרוז. "פעם מישהו כתב בפייסבוק שהכיתי את אשתי לשעבר, עוד אחד מהשקרים שכותבים. זה גם כל כך אבסורד, כי אני מפחד ממכות עוד מכיתה ב'. הכי מפחיד אותי להיכנס לקטטה המונית ולחטוף איזה בוקס בפנים".
וכשמרוז אומר את זה, בפני התינוק החייכניים שלו, עם הצחוק המתגלגל והדיבור המהיר, זה נשמע נורא טבעי. בוודאי על רקע הגינה המקסימה בבית המרווח שלו ושל אורלי וילנאי בצפון השקט של תל־אביב. בועה מגוננת ושלווה, העומדת בסתירה לסערת הברקים והרעמים שבה מתנהלים חייהם בדרך כלל.
קודם כל, איך הבריאות?
"שלומה של אורלי מצוין. מסתבר שאחרי שמונה שנים שהיא עברה התקפי לב והתקפות אסטמה שהובילו אותה לבתי חולים, ואפילו שלבקת חוגרת באמצע, שהכל מתקשר לדבר אחד: תסמונת צ'רג־שטראוס, מחלה אוטו־אימונית, שיש לשני אנשים מתוך מיליון. אז אלה הבשורות הרעות. והטובות: שיודעים מה יש לה. ואפשר לחיות עם זה. אם זה טיפול בסטרואידים, שאורלי לא מוכנה לקחת, או תרופה ביולוגית, שזה מה שהיא מקבלת לווריד. סיכוי טוב שזה יפתור את הבעיה".
בעצם ריחפה מעליכם סכנת מוות.
"בוודאי. היו פעמיים מוחשיות. אחת באיכילוב, כשאורלי הגיעה עם דלקת ריאות. והמנכ"ל בכבודו ובעצמו לוקח אותי לחדר ואומר, 'שמע, המצב לא טוב', אורלי בטיפול נמרץ, וכל הסרט רץ לך מול העיניים. פעם שנייה, אנחנו בקונגרס האמריקאי, תוך כדי צילומי סרט על השואה. אני מראיין מישהו ופתאום רואה איש רץ עם אלונקה - רק בלי לדעת שזה בגלל אורלי. היא בדיוק חטפה התקפה והייתה צריכה זריקה נגד אלרגיה. אלה מקרים שהיו מאוד קרובים למוות. ומאז - נזהרים".
ובצד המוות, חיים חדשים: המאמץ הממושך של מרוז ווילנאי להביא לעולם ילד משותף, נוסף לארבעה (שלושה שלו ואחד שלה) מנישואיהם הקודמים. מה לא היה בדרך: שני אירועי לב לווילנאי, טיפולי פוריות מסובכים וכואבים, היריון שהסתיים בהפלה, ניתוח שלא הסתייע למרוז, ניסיון שלא צלח לפונדקאות, כוונת אימוץ שסורבה - והמון כאב, זמן וממון.
עד שהזוג פנה אל מסגרת האומנה. זה שנה וחצי שהם נותנים בית לילד בן שלוש וחצי, יליד הארץ ממוצא אריתראי. "והסיכוי שהוא יילקח מאיתנו תמיד קיים", אומר מרוז. "והמחשבה על זה בלתי נסבלת. אבל חיים עם זה, עכשיו אנחנו המשפחה שלו, לגמרי. אמא ואבא ואחים. ואני אוהב אותו אהבה עזה. זה לא בר השוואה לילדים האחרים שלי משום בחינה, היא אחרת, כי אני לא רואה את הגנים והפגמים שלי ומתעצבן (צוחק). והוא גם אוהב אותנו ללא תנאי. ונפלנו על ילד מקסים".
תספרו לו הכל?
"בוודאי. הכל על השולחן. איך אפשר אחרת? הוא גם הילד השחור היחידי ב־50 הקילומטר הרבועים סביבי. השחורים היחידים שאני רואה הם אלה שמנקים את הרחובות. זה מבאס אותי עד עמקי נשמתי. ומה שהכי מבאס אותי זה שמעולם לא שמתי לב לזה קודם. לא ייאמן שצבע עדיין מעיד על מעמד בעולם שלנו".
הילד כבר הספיק לחטוף משהו מהישראליות הטיפוסית?
"היה ילד שאמר לו, 'למה אתה שחור', ואת השיחה הזו כבר עברנו. אני מניח שעוד יקרה הרבה. ואני מפחד מעצמי. כי אני אהיה אכזר נורא. הגזענות הזו גם ככה מוציאה אותי מדעתי, אז כלפי הילד שלי? זה יקרע אותי. אני כבר עצוב נורא ומקווה שנוכל להכין אותו. יש אולי משהו בדור הזה שמשתנה, ועדיין, אין בסביבה ה'ליברלית' שאנחנו גרים בה אף אחד כמוהו".
הסיפור שלכם על רגל אחת זה שנכנסתם לטיפולי הפריה ממושכים, שגם תועדו. אולי פשוט הלכתם על זה בעיניים עצומות ורצון שזה יקרה בכל מחיר, בלי לבדוק באופן יותר יסודי ולהבין שזה פשוט לא יצליח?
"אף פעם לא חשבתי שזה לא יצליח. הסרט הראשון שעשינו בנושא נגמר במילים, 'יהיה פה ילד'. לא חשבנו שההפריות יעשו נזק רפואי לאורלי - היום אנחנו גם יודעים שזה לא קשור - אבל מי חשב שיהיו לה אירועי לב? ובסוף התברר שהבעיה נמצאת אצלי, והלכתי לניתוח למרות שהרופא אמר, עזוב, 'יש אחוז וחצי־שניים סיכוי'. ובכל זאת עשיתי את זה, אחרי שלא עברתי ניתוח מימיי, כדי להיות שותף למאמץ המלחמתי. ואני לא מצטער: קיבלתי מאות סמסים מגברים שאמרו לי תודה על זה שחשפתי שיש לי בעיה שהם כל כך התביישו בה. מצאתי את עצמי אצל האורולוג יושב ליד בחור שכותב לי על צג הטלפון שלו, 'אני יושב פה בזכותך עכשיו'. הוא פחד להגיד את זה בקול! וכן - הרצון שלנו לילד היה עצום".
ומה תגיד היום למי שיש לו אותו רצון ונקלע למצבכם?
"באופן הכי ברור: אומנה היא אלטרנטיבה הרבה יותר פשוטה ונכונה. והצלנו ילד, נכון - אבל את זה הבנו בדיעבד. כי לא עשינו את זה משיקול אלטרואיסטי, עשינו את זה עבור עצמנו - ואז גילינו שפשוט הצלנו ילד. אורלי מתנדבת ב'מחסני ילדים' (גני הילדים המאולתרים של מבקשי המקלט מאפריקה - י"נ), המקומות האלה שזה נס שלא מתים בהם ילדים כל יום. אז הצלנו את הילד הזה, וברגע שאתה עוזב את עניין הגנים שלך אתה מגלה עולם של אהבה שלא ידעת שקיימת בך. אז אם מישהו שומע אותי, ויכול, שיעשה את זה. אולי ממרום שלושת ילדיי הביולוגיים לא פייר להגיד, ובכל זאת".
* * *
ביום ראשון יחזור מרוז אל המרקע יחד עם וילנאי, אל תוכנית הבוקר המאוד פופולרית שלהם בערוץ 10. זה קורה אחרי חופשה בת חודשיים. "לא האמנתי שאוכל להתנתק קצת", הוא מספר. "אחרי יומיים הפסקתי עם פייסבוק. יומיים אחר כך הפסקתי עם טלוויזיה. ובשלב כלשהו אסרתי על אורלי לפתוח טלוויזיה בבוקר. רק שירי עוזי חיטמן לילד. הבנתי שמדובר בהתמכרות. אז היום אני נקי! זאת אומרת, עד ראשון הקרוב".
בהיעדרכם התמנה יו"ר לחדשות 10, רמי סדן. אתה שומע מה שהוא לכאורה אמר - אני כמוכם, באליטה, שונא את תנועת ש"ס ואת הגנב אריה דרעי - ואומר לעצמך?
"טמבלון. פשוט טמבלון. זה מה שאני והבן שלי אומרים על אנשים כאלה. אני לא מכיר את האיש, אולי הוא גאון בתחומו, אבל זה מה שיצא מהמשפט".
איך ממנים לוביסט, תועמלן ויועץ לשעבר של שרה נתניהו לתפקיד יו"ר חברת החדשות?
"אני לא מצליח להבין איך זה קרה. אבל אני ממש לא בקיא ביחסי הכוחות שם, לא מתעסק בזה. אני מעריץ את יוסי ורשבסקי (מנכ"ל ערוץ 10 - י"נ) כבר הרבה שנים וממנו אני מנסה לדעת מה קורה. זהו. בוא רגע נפרק את זה. 'דרעי גנב' - אם אינני טועה דרעי ישב על זה בבית סוהר. 'אני שונא את ש"ס' - לא מבין מה זה אומר. את כולם? ומעבר לכך, מי אומר דבר כזה בישיבה? זה באמת מראה לאיזה מקומות הגזענות הגיעה".
סערות ויחסים טעונים בערוץ לא זרים למרוז. לפני שנה וחצי וילנאי והוא נקלעו לעימות במשקל כבד עם הפרשן הבכיר של ערוץ 10 רביב דרוקר. הרקע: פרשת סילבן שלום. דרוקר טען כי השניים ניסו להלך אימים על מתלוננות בפרשה וציין שיש להם יחסים קרובים עם בני הזוג שלום־מוזס. וילנאי בתגובה כינתה את דרוקר "עוף דורס" והכחישה את טענותיו מכל וכל.
איפה זה עומד עכשיו?
"אגיד בגלוי: ורשבסקי ביקש שנפסיק לדבר על זה ואני מכבד את בקשתו, לכן לא אוכל להרחיב. נורא רצינו שזה ייגמר בגישור, לא הסתייע ונגיע לבית משפט. זה הכל. ואני נורא מעריך את רביב דרוקר, הוא באמת עיתונאי מצוין - בניגוד למה שהוא חושב עלינו. האם נעלבנו? אני כן, אורלי לא".
ובכל זאת, נטען שאתה איימת על מתלוננת בפרשה. צוינה גם חברות שיש ביניכם ובין הזוג מוזס־שלום.
"בלי להתייחס לעניין רביב דרוקר, לחשוב שאני איימתי על מתלוננות זה הזוי. וחברות עם ג'ודי וסילבן? ג'ודי ואני היינו שנואי נפש! יצא שנסעתי עם הבת שלי לטיול ברומא וכשנחתנו, פגשנו בשדה את ג'ודי והיא אמרה, 'אולי נשלים?' היה יום השואה הבינלאומי, הלכנו יחד לבית כנסת ולמפגש עם הקהילה היהודית, הכרנו ככה והשנאה בינינו שככה. זהו! אז להגיד שאנחנו חברים שלהם - זה לא יפה כלפי ג'ודי וסילבן, כי אנחנו לא כאלה חברים שלהם! מי אני שאהיה חבר של סילבן, שהיה גם ממלא מקום ראש הממשלה? היינו ידידים תקופה, ונורא הצטערתי לשמוע שהוא לכאורה מעורב בדבר כזה. ואני אומר, יש סיפורים מלפני 16 שנה? יש אולי עוד מתלוננות? אז יאללה, שהסיפור ייצא סופסוף. כי בינתיים כבר שנתיים יש פרשה שלא הולכת לכאן או לכאן".
אם וכאשר, לא תהיה זו הפעם הראשונה שמרוז מגיע לבית משפט. האיש נתבע לא מעט, וגם אינו מהסס לתבוע, "אבל רק כשיש פגיעה בכבודי שמצדיקה את זה. אני לא הולך לתביעות סתם. למשל, אנחנו תובעים אישה שפירסמה בפייסבוק שאורלי איימה על מתלוננות על סילבן. ואנחנו לא מוכנים יותר שיפרסמו שקרים, גם לא בפייסבוק".
או במקרה של פגיעה באמו, כפי שטען בתביעה שהגיש נגד התזמורת הפילהרמונית. דליה מרוז ז"ל הייתה הדוברת של הפילהרמונית, "והיא נזרקה משם אחרי 20 שנה", אומר מרוז, "ומתה מסרטן שנה וחצי אחרי זה, זה לא מקרי. היא עבדה 20 שנה וקיבלה איזה תיק יד אידיוטי, והביתה. תבעתי מהתזמורת 200 אלף שקל פיצויים, והושגה פשרה שהיא תיתן 150 אלף שקל להקמת קרן על שם אמא שלי, שמחלקת מלגות למוזיקאים מצטיינים מהפריפריה. אדיר!"
הייתה לך בעבר הרחוק הסתבכות בגלל ערבות למתי כספי!
"מה אתה יודע. ביודעו כמה אני מעריץ אותו, מתי כספי החתים אותי על משכנתה לבית שלו. פתאום התחלתי לקבל מכתבים הביתה שאני חייב מיליונים! למזלי הגדול, הערב הראשון היה אהוד מנור, לכן לא התעסקו איתי וזה נסגר. אבל מוזיקלית מתי גאון (צוחק), ללא ספק".
זכית גם בכבוד גדול: קלוד לנצמן תבע אותך בגלל קטע מתוך 'שואה' שעבר טיפול פרוע ב'פיני הגדול', התוכנית הקומית שהיית בין עורכיה.
"לא יודע איך זה נסגר במשפט. אני הייתי עורך המשנה ומי שאישר את הקטע היה העורך (מולי שגב - י"נ). וכן, זה היה קטע בוטה שלא הייתי עושה היום".
והייתה התביעה של ועדת התביעות כנגד אחד מסרטי 'מוסר השילומים' שלך ושל אורלי. נאלצתם לפצות ולהתנצל.
"אם תקרא את מכתב הפשרה, תראה שאנחנו לא מתנצלים שם על פריים. עשינו שם טעות של טירונים בפשרה והסכמנו לכותרת 'התנצלות'. לא הבנו את המשמעות שעיתונים ייתנו לזה. ועדיין אני לא מצטער על הסרט, הוא הציל ניצולי שואה בארץ ובעולם, ועשינו אחריו עוד שני סרטים בנושא. אז חברת ביטוח תרמה כסף למרכז 'עמך', בסדר".
בכלל, הוא מודה, "אין כמעט תחקיר חשוב שאנחנו עושים, ולא מגיע איום בתביעה. וזה נשק מאוד מפחיד. מנכ"ל הערוץ הוא האיש עם הביצים הכי גדולות במזרח התיכון, אבל חברות הפקה שמקבלות מכתב רועדות, כי תביעה גוזלת ממך זמן שאתה לא מבין בכלל". ולפעמים אלה לא רק איומים בתביעה. מרוז מספר שכשעסקו בתוכניתם 'אורלי וגיא חוזרים עם תשובה' ברצח נאוה אלימלך ז"ל, הם קיבלו אחרי השידור איומים רציניים על חייהם.
ואיך התמודדתם עם זה?
"הסתובבנו עם שמירה שלושה שבועות. זה היה חמור נורא ומלחיץ".
* * *
עוד לפני הסיפור של אלימלך, חיטטו מרוז ווילנאי במה שהתרחש מאחורי הקלעים של 'מציצים'. דובר שם על ניצול של נשים ועל אונס לכאורה. הארץ סערה. בכל זאת, מדובר בקלאסיקה ישראלית ולחבורת לול יש מעמד מיתולוגי.
איך זה נגמר?
"שום דבר. רק איום בתביעה מצד גוטה, ועמוד רועש, שהתפרסם, אגב, בעיתונך".
התעמתתם גם עם אייל גולן. ביטלתם השתתפות באירוע של נשים שבו הוא עמד להופיע. הוא הגיש נגדכם תביעה. ידעתם עם מי אתם מתקוטטים?
"כולה כתבתי בפייסבוק - 'העיתון שלי' - שאני מצפה מאמנים אחרים לא להגיע, דיברנו קצת אצל יעל דן בתוכנית - ובום! אבל אני לא חוזר בי. לא חשבתי שאייל גולן צריך להופיע בטקס להעצמה נשית. מבחינתו כל הפרשה שלו נגמרה בלי כלום, ומשפטית כנראה זה נגמר. זה לא אומר שאני הייתי עושה מה שהוא עשה (צוחק).
"אבל מה אייל גולן? עם אנשי 'מציצים' היה הרבה יותר קשה. בא יענקל'ה רוטבליט - המשורר הנערץ עליי! - ואומר לי שאני חלאה, תוך כדי דיבור נוראי ושוביניסטי אל אחת התחקירניות שלנו. שם התחושה הייתה יותר קשה, כאילו השבט שלך שונא אותך".
לא הצלחתם להוציא את אורי זוהר מהקונכייה שלו ולדבר, אחת ולתמיד.
"לא ממש. נורא ניסינו להביא משהו ממנו, זה לא קרה, והמשימה שווה בהחלט. ומה הכי נורא? שכל מה שפירסמנו כבר נכתב קודם - אנחנו רק שמנו את זה בטלוויזיה. 'חומר טוב', הספר של יהונתן גפן, היה חלק מהתחקיר שלנו. ואני יודע שגם יהונתן ונורית גפן עברו תופת שאי־אפשר לתאר אחרי שהספר יצא".
תכלס הסיפורים סביב אייל גולן זה כלום ביחס לחבורת מציצים, לא?
"זו באמת הייתה תקופה אחרת לגמרי. גברים עשו מה שהם רוצים ואיכשהו זה התקיים, אם זה משה דיין, או מה שיצא עכשיו עם גנדי. בכל מקום שבו הם היו מפקדים - צבא או קולנוע. והיום, למעט הבלחות איבגי כאלה, אנחנו רואים שמשהו כן משתנה. יש גם את הצד השני הבעייתי לדבר. כגבר אתה הרבה יותר חשוף. לא צוחק, כשאני נכנס עם אישה למעלית לבד - אני בפאניקה. כי נגיד פיטרתי אותה פעם ואני לא זוכר, היא יכולה לצאת מהמעלית ולהגיד מה שתגיד. באותו רגע נגמרים חיי, ולא משנה מה אני אוכיח אחר כך. מצד שני הן צודקות. הן עכשיו מחזירות על שנים ארוכות שגברים התנהגו כמו שהתנהגו".
ינון מגל?
"גם הוא טמבל. לא אומרים את מה שהוא אמר. והוא עוד הודה בזה. יש אנשים שלא עשו ובכל זאת חייהם נגמרו".
אורלי הקימה עליה ארגוני נשים בשל העמדה שלה שקיימות הרבה תלונות שווא.
"זה עדיין נמשך. אורלי נעשתה, בעל כורחה, אויבת של ארגוני נשים מסוימים. ושנינו חלוקים בנושא הזה. לדעתי, אסור לך כגבר להתחיל עם אישה במקום העבודה. לא רק מוסרית, אלא כי אתה יכול לסיים את חייך בגלל דבר כזה. ואורלי אומרת שככה נוצרים חצי מהזוגות בעולם, רופא ואחות, שני עיתונאים וכו'. פה מבחינתי מתחילה הבעיה. במקרה של אחד מעשר, או מאה, אתה מתחיל עם מישהי שתרצה לנקום בך אחר כך, או מישהי שלא באמת התאהבה בך ונעתרה בגלל מחשבה על קידום. אז אורלי אומרת, שאין תמימות שלמה של כל הנשים. שלחלקן יש גם חלק בדבר הזה. לא כולן. היא אומרת שיש הרבה מקרים אפורים נורא".
גבי אשכנזי אמר לה שהיא "אחלה כוסית".
"עוד סיפור שנופח מעל ומעבר. אנחנו במסיבת יומולדת לשמעון פרס, מגשים, משקאות וכו'. מגיעים גבי אשכנזי ואשתו, והוא לוחש לרעייתי באוזן, ממש לידי, את מה שהוא אומר. אורלי אומרת לי, 'אתה לא מאמין מה הוא אמר לי עכשיו'. יצא שבדיוק התחלתי לכתוב ב'מעריב' וחשבתי שזה סיפור לא רע, אז כתבתי עליו, בלי לציין את שמו. ואז התחילה היסטריה. טלפון מדובר צה"ל ומנשות קצינים בכירים: אתה חייב לכתוב מי זה, כי כל המטכ"ל בסערה. לכן נאלצתי להגיד מי זה. מאז בכל פעם שהוא רואה אותי הוא לא אומר לי שלום.
"אני לא התכוונתי למשהו כזה, ואני מתנצל בפניו, כי אני באמת לא חושב שהוא התכוון להתחיל איתה. גם אורלי אמרה, זה לא כזה נורא. היא הייתה בשוק אבל לא הרגישה מאוימת, היא אומרת שזה דווקא החמיא לה".
* * *
מרוז הוא לא סתם אדם פורה. האיש מבעבע. הוא הלחין לאחרונה את 'תפילילה', ספר הילדים הפופולרי של מאיה חנוך ומיכל כהן, שייצא כאלבום - ובהמשך גם יהפוך הצגה. הוא השלים מחזה שיעלה בהבימה, "על הרצח הראשון של עיתונאי בישראל, לאו דווקא שמאלני", הוא מגלה. "ומעורבים בסיפור שר הביטחון, ראש המאפיה ומו"ל של עיתון. נורמן עיסא יביים. ואם נורמן עיסא מביים וגיא מרוז כותב וההצגה עולה בתיאטרון הלאומי - עדיין יש פה דמוקרטיה. אפשר להירגע" (צוחק).
יחד עם וילנאי, הוא מריץ ברחבי הארץ הרצאה בשם 'הכוח לשנות', בנוסף לתוכנית הבוקר שלהם. "מבחינת החוזה, יש לנו לפחות עוד חמש שנים בטלוויזיה, ואחרי שנסיים את זה נמצא מקום ציבורי", הוא אומר.
כלומר, תלכו לפוליטיקה?
"אני יודע שלא אסיים את חיי בטלוויזיה, אבל זה לא יקרה מחר בבוקר. כרגע אני לא אמיץ מספיק למהלך הזה. לא שוכח איך כשמיקי רוזנטל עשה את המעבר, מצאו שהוא לא שילם ארנונה על עשרה מטר, משהו כזה. יכול להיות שזה נכון, לא בדקתי. אם יחפשו אצלנו בסוף ימצאו משהו, יתחילו להתעסק בנו".
הייתם כבר קרובים לפריימריז בעבודה, לא? נרמז ששלי יחימוביץ', אקסית שלך, אולי טירפדה את זה.
"אני לא אמרתי את זה. יכול להיות שהיא לא רצתה שנבוא, הייתה שמועה כזו, ואולי אחד מיריביה הפריח אותה. אספר לך מה אני כן יודע: אורלי הייתה יכולה להיות היום חברת כנסת מכהנת. היא קיבלה הצעה עם מיקום, בלי פריימריז, במפלגה גדולה. וכששקלנו את הרעיון ברצינות, עשינו סקר לבדוק את מצבנו, ומצאנו שהוא מעולה לגבי אותם פריימריז. ואז התייעצנו במשך שבוע עם ח"כים ויועצי תקשורת והחלטנו לרדת מזה".
למה?
"קודם כל כי אורלי לא שם. הזירה הזאת בעיקר מגעילה אותה. בחלום שלה היא רוצה לפתוח חוות חיות, ובטח עכשיו, אחרי כל מה שהיא עברה. אני יותר שם, ושם זה לא הכנסת, אלא הממשלה. זה המקום לשנות בו דברים. מצד שני, זה מתיש לעבור את כל המסלול לכנסת. לכן יש את האופציה המוניציפלית, שהיא מסקרנת. אבל רק כשחולדאי יפרוש. לא לפני".
שלי יחימוביץ' כתבה רומן שהתבסס בין השאר על מה שהיה ביניכם. אתה ירדת עליה בערב שהעלית בקאמרי. איך היחסים ביניכם היום?
"מעולים. זה לא היה פשוט. הספר שלה יצא, גמרתי אותו ב־50 דקות והבנתי את גודל הנזק לרעייתי. אשתי הראשונה אכלה מזה מרורים, תקופה מאוד קשה. ועל זה נקמתי בשלי, בהצגה או בכל מקום שיכולתי. והנה, עברנו גם את זה".
מה שאי־אפשר לומר על היחס של הברנז'ה אליך ואל אורלי.
"לא סובלים אותנו. למה? קודם כל, כי הצלחנו מדי. עשינו סרט אחד על ניצולי השואה, הצלחה פנומנלית, מהומה עולמית וביקורות מחמיאות בעיתונות. יוצא הסרט השני, שהוא פי עשרה יותר טוב, קולנועית ותחקירית - ועכשיו לך ותראה איזה ביקורות. למה? כי הצלחנו מדי. כבר אז התחילו לחבב פחות.
"בוא נדלג קדימה. שנינו עובדים המון, סדרה על הסרטן, ועושים בגל"צ בהתנדבות מלאה את 'יהיה בסדר'. מגיע גאידמק ואומר, 'בואו לעשות את זה יומי (ברדיו 99FM י"נ). אז אף אחד לא ספר שארבע שנים עבדנו בגל"צ בלי שקל. פשוט הודיעו שאין כסף. מהמעבר לגאידמק התחילה העוינות כלפינו, ומשם הלאה, עם ההצלחה של המותג".
וילנאי קופצת רגע לביקור. "למה הברנז'ה שונאת אותנו? אולי כדאי שתשאל את הברנז'ה. מה אתה אומר?" היא שואלת.
כי אתם גם "הזוג", פוצי־מוצי. ויש שיגידו, לוקים באובר־חשיפה נרקיסיסטית. והשאפתנות הפוליטית, מכוונים למקום אחר.
"אז משפט אחד ואלך: אנשים פשוט לא מכירים אותנו. מבחוץ, גם אני לא הייתי סובלת אותנו. כי יש משהו מעצבן בזה, זוג שעובד יחד, ומביע את דעתו, ויש לו שאיפות - כל מה שאמרת. אבל ברגע שמכירים אותנו, מחבבים".
מרוז: "אז לא רק שהצלחנו מדי - ואגב, היו לנו גם כישלונות - אנחנו גם חיים יחד, ולא יכולים אחד בלי השני. ואז מגיע סיפור החשיפה, 'איך הם כאלה רודפי פרסום'. ניסיתי להבין את גודל הכעס. כשאתה סופר וכותב על עצמך ומשפחתך - אתה נערץ. אני שומע את אתגר קרת, שאני מת עליו, מספר למה הוא פירסם באנגלית, כדי לא לחטוף בארץ ביקורות. ושומע את המבקר שכן קרא מספר בהערצה איך אתגר קרת מעז לחשוף את משפחתו.
"עכשיו אנחנו באים, בפורמט הדלוח והרדוד שלנו שנקרא טלוויזיה, ב'מחוברים' או בסרט שלנו על הניסיונות להביא ילד. ובעיניי, תיעדנו באומץ בעיה שלנו, ותוך כדי כך פתרנו את הבעיה לאלפי אנשים אחרים שחוו את אותו הדבר, ובטוב טעם, ובלי להראות את הבולבול. אבל זו 'חשיפה נרקיסיסטית'. אני רודף פרסום? אני יותר מפורסם מאלוהים יודע מה, זה בטח לא בא משם. האם אני אוהב להתעסק עם עצמי? כן! אני אוהב! אז מה? מה, זה היה בסדר אם היינו באים לזוג שמנסה לעשות ילד וחושפים להם את המעיים והאמא, כי אנחנו יודעים לראיין, ומתעדים את חייהם עם מסמך קשה על עולם ההפריות ומקבלים פרסים - אבל אם עשינו את זה על עצמנו, זה נורא ואיום? זה משגע אותי".
איך היריבים שלכם בתוכניות בוקר?
"אברי עושה עבודה מצוינת, למרות שאני לא מסכים עם מילה שהוא אומר. לגבי האחרים, לא רוצה לדבר עליהם. זה לא במקרה שאברי עושה את זה הרבה שנים. אתה לא עושה תוכנית בוקר כברירת מחדל, כדי לחכות למשהו בפריים. כשהציעו לנו את התוכנית, אורלי לא ממש רצתה אבל אני קפצתי על זה, כי הבנתי את גודל הבמה והאפשרויות. לכן זה מצליח. כשאתה בא מתוך רצון אתה עושה את זה טוב".
מחלות, סכנת מוות, פירוק המשפחה, חשיפת חייך האינטימיים, קללות, איומים, תביעות מכל כיוון: למה לך כל זה?
"ואני עוד איש מלא חרדות. ניסיתי להבין עם הפסיכולוגית שלי למה אני תמיד יוצא למאבקים? אפילו עם מיקי רוזנטל, חבר שלי. הייתה תקופה שרבנו. הוא כתב דברים איומים בעיתון. אני עניתי לו וקרעתי אותו. ושוב, היה איום בתביעה. אז שאלתי את הפסיכולוגית, למה עשיתי את זה? למה עניתי לו? למה אחרי שאני שולח סנד אני נכנס ללחץ, מה יקרה עכשיו, כי הוא יתבע אותי. והיא ענתה שאני חייב לדעת שעשיתי משהו. שאני חייב להגיב, לעשות, לענות. תגובה בתור דרך בריחה מהחרדה".
