yed300250
הכי מטוקבקות
    איילת צברי, צילום: יונתן בלום
    7 לילות • 28.06.2016
    ארזת לבד?
    למרות שנכתב לקוראים מחוץ לישראל, 'המקום הכי טוב בעולם' של איילת צברי מצליח שלא להפוך למלכודת תיירים
    אריק גלסנר

    המקום הכי טוב בעולם // איילת צברי (עם עובד, 253 עמודים)

     

     

     

    בשירו הזועם מ־1904, 'אכן גם זה מוּסר אלוהים', כתב ביאליק על הגירת כוחות היצירה מהחברה היהודית החוצה. "ואשר יגדל מבניכם נשר ועשה כנף - מקנו תשלחוהו לנצח; וגם כי־ימריא, צמא שמש ואדיר, במרום - לא־אליכם המאורות יוריד". הנשרים, בניה המוכשרים של החברה היהודית, בורחים ממנה, ומן המאורות, יצירותיהם, נהנים הגויים.

     

    יותר ממאה שנים אחר כך, ובסיטואציה היסטורית הרבה פחות דרמטית, נראה שמסתמנת תופעה: סופרים ישראלים (וליתר דיוק, סופרות) שכותבים באנגלית. 'המקום הכי טוב בעולם', קובץ הביכורים של איילת צברי, הוא ספר הפרוזה השלישי שאני קורא בשנתיים האחרונות שנכתב על ידי כותבת ישראלית צעירה יותר או פחות, שספרה עשה חיל בחו"ל ומתורגם בחזרה לעברית. קדמו לו 'עם הנצח לא מפחד' של שני בוינג'ו ו'ניו־יורק 1 תל־אביב 0' של שלי אוריה. זו אולי תוצאה טבעית של גלובליזציה ושל קיצורי המרחב והזמן שכרוכים בה. ואולי זו הקרתנות הישראלית שמתמקדת בכל "הצלחה" של ישראלים בחו"ל. ובכל זאת, קשה שלא לתהות אם כותרת ספרה של אוריה היא סיבה לדאגה. ואם כותרת ספרה של צברי, המתייחסת למחוז בקנדה, היא תשובה לשאלה מדוע עתודות הנשרים שלנו מעבירות את מאורותיהן מפתח־תקווה לטורונטו.

     

    כמו בוינג'ו (ובאופן חלקי כמו אוריה), גם צברי כותבת על ישראל ועל ישראלים. חלק ניכר מ־11 הסיפורים בקובץ עוסקים בישראלים מהגרים ונודדים; עובדה שמעניקה לו לכידות. ב'ברית מילה', אישה ישראלית ממוצא תימני נוסעת לבקר את בתה המהגרת בקנדה ומגלה לזוועתה שאין בכוונת בתה למול את בנה. בסיפור אחר מציג מהגר ישראלי צעיר לאביו המאצ'ו, גמלאי צה"ל, את חברתו הקנדית, ומגלה לעלבונו שהבחורה הפמיניסטית והנאורה דווקא מתרשמת מהגבריות המתפרצת של האב.

     

    צברי כותבת במקצוענות. 'המקום הכי טוב בעולם' הוא תוצר מוצלח של סדנת כתיבה - וזה לא נאמר כביקורת; לכל היותר בביקורתיות עדינה. הדבר ניכר בייחוד בסופי הסיפורים, שיוצרים כמעט תמיד אותו טעם "מתוק־חמוץ". סופים "בוגרים" של השלמה, של נחמה מסוימת, של פיוס או הפוגה רגעיים. אבל הדמויות של צברי בנויות היטב, מושכות העלילה מוחזקות במהודק בידיה, הלבטים של גיבורי הסיפורים מעניינים ומעוררי אהדה.

     

    צברי גם משכילה לגוון את רעיון ההגירה שבבסיס הספר ולמתוח אותו למחוזות פחות צפויים. סיפור אחד, למשל, מוקדש לאישה פיליפינית שהיגרה לישראל ומטפלת בקשישה ישראלית; סיפור אחר מפגיש בין בת מהגרים מישראל לקנדה השוהה בארץ לבין נערה יוצאת ברית־המועצות לשעבר; בסיפור מקורי מאוד נפגשת ישראלית שחיה בהודו עם בחור בריטי ממוצא הודי; ובסיפור נוסף ישראלית שגדלה כפעוטה בסיני לפני הנסיגה תוהה על הקשר בין ידיד המשפחה הבדואי לאמא שלה. ההגירה אינה רק מישראל אלא גם אליה, תימת ההגירה כוללת גם את תאוות הנדודים הישראליים למזרח, ובסיפור הפותח אף את ההגירה מהחברה החילונית לחברה הדתית, בדמותה של חוזרת בתשובה.

     

    בתיאום מושלם עם כותרות העיתונים מהשבועות האחרונים, הישראלים של צברי הם בעיקר יהודים ממוצא תימני; כאלה שאבותיהם או אבות־אבותיהם או הם בעצמם היגרו לישראל בראשית ימיה של המדינה. לרגעים צברי נוגעת במתח העדתי בישראל - אולי מתוך עניין אמיתי בנושא ואולי בניסיון לתפוס טרמפ על "פוליטיקת הזהויות" (נושא שאינו זר לקוראיה באנגלית), וכנראה בגלל שניהם - אבל למרבה המזל, הנגיעות הללו לא משתלטות לעולם על הסיפור. הדמויות של צברי מצליחות להיות אינדיבידואליות וייצוגיות בו־זמנית, ובמינונים נכונים.

     

    עם זאת, הצבא, המלחמות והפיגועים תופסים בספר נתח גדול. מצד אחד, זו כנראה המסגרת הפוליטית־חברתית שבתוכה צריך לקרוא את הקובץ; מסגרת שהולידה את עצם העיסוק בהגירה: "אלה היו שנות התשעים: מלחמת המפרץ הסתיימה, רבין נבחר לראשות הממשלה, וכולם חשבו שהשלום בפתח ותכף נחגוג בביירות, נאכל חומוס בדמשק וניסע לטורקיה לאורך חופי הים התיכון. תל־אביב התחילה להתפרסם כבירת מסיבות (...) יותר מעשר שנים אחר כך, רבין נרצח בהפגנת שלום; מחבלים מתאבדים מתפוצצים באוטובוסים ובבתי קפה". ומצד אחר, זו אולי חולשה מסוימת לעיני קורא ישראלי של ספר שנועד במקורו לקהל שאינו כזה: לעיני התייר התרבותי, כלומר קורא הספרות, משורטטים בקובץ הקווים הגדולים (צבא, פיגוע, מלחמה, דתיים).

     

    הפניית העורף המפורסמת של פנחס שדה ב'החיים כמשל' לתיאור מלחמת העצמאות (שבה השתתף באופן פעיל והיא מצויה בלב הרצף הכרונולוגי של הרומן) נבעה מתפיסת העולם האינדיבידואליסטית הקיצונית שלו, אבל גם מכך ששדה אינו "הסופר הישראלי" הכותב על ישראל לקהל זר. הוא היה נשר ששאף להוריד את המאורות בשביל קוראיו העבריים. •

    עוד 3 ספרים על הגירה
    השם הטוב ג'ומפה להירי
    מזוודה על השלג אולה גרויסמן
    ברוקלין קולם טובין

     


    פרסום ראשון: 28.06.16 , 11:54
    yed660100