לולי וילוז // סילביה טאונסנד וורנר (מאנגלית: רנה ורבין, לוקוס, 224 עמודים)

קודם כל צריך להבהיר: למרות תשעה עשורים של קִטלוג אקדמי עיקש, 'לוֹלִי וילוֹז' הוא לא מניפסט פמיניסטי. אף שברור כי הרומן הראשון של סילביה טאונסנד וורנר - סופרת ומשוררת אנגלייה שב־1926, כשפורסם הספר הזה, כבר הייתה מוכרת כמשוררת וכמוזיקאית - אינו חף מאג'נדה, הוא רב־סתירות ומורכב מכדי להיחשב עקבי במסריו. ואף שאין להתעלם מן הנון־קונפורמיזם הנשי הרדיקלי שבו, לחלץ ממנו עמדה ברורה על נשיות וגבריות דווקא אי־אפשר ולא כדאי.

בשלושה חלקים מסופר ברומן סיפור יציאתה לחופש (או שקיעתה בשיגעון) של לורה וילוז, בת לאב אוהב ואחות לשני בנים, שמותה המוקדם של אמהּ הותיר אותה בסביבה מדכאת שהועידה אותה לשפיפות פסיבית. היא לא יפה, לא נחמדה, ולכישוריה - תבונתה וחדוּת מחשבתה - אין ערך ככל שזה נוגע ליכולת שלה לקיים את החיים המצופים ממנה. למעשה, חלק מכישוריה ממש בעוכריה, למשל חירות מחשבתה. לאחר מות אביה היא נעקרת מביתה ועוברת לביתו של אחיה, לחיות שם עם משפחתו. מצומצמת בחדרון קטן ומסורה רק לקריאה ולהרגלים קולינריים כמוסים, היא עוזרת לאשת האח במטלות היומיום, בחוסר התלהבות. בהרבה התלהבות היא מסרבת לכל ניסיון לשדך לה בעל, עד שבסופו של דבר אחיה ואשתו מפסיקים לנסות.

יום אחד, בהחלטה חדה וחותכת, לורה וילוז, שבבית אחיה מכונה בשם המתקתק "דודה לולי" (אירוניה אופיינית למחברת), מחליטה לעזוב את בית המשפחה ולעבור לכפר פסטורלי ומרוחק. היו לכך רמזים מקדימים, אבל בתוך המהוגנוּת הריאליסטית שמאפיינת את החלק הראשון של הרומן קל לפספס אותם. כך או כך, אף שתקופת ההסתגלות שלה לכפר אינה חפה מקשיים, ברור לחלוטין ששם - קרוב לטבע ורחוק מהלכות החברה ואורחותיה - לורה קרובה מתמיד לעצמה. שם היא פוגשת את אדון סונטר, לולן שמסמן עבורה אפשרות לחיי מלאכה חפים מחומרנות ורדיפת בצע, ושם היא לומדת כישוף ונכנסת בחברת מכשפות אחרות. שם גם מתבטאים סימנים גלויים, ראשונים, של תשוקה מינית מצידה, שמתלקחת כאשר היא רוקדת עם מכשפה אדמונית. זה קורה דקות ספורות אחרי שנרשמת אצלה אכזבה מרה מריקוד עם גבר שאין בו לא ריגוש ולא סחף. וזה לא הכל. שם היא גם פותחת בדיאלוג עם השטן, שמתגלם בדמותו של חתול שחור.

מחומרים כאלה, זה די ברור, ביקורת פמיניסטית יכולה לרקוח לא מעט סעודות. המרחב האורבני לעומת הכפר הנידח; הגברים החיוורים לעומת האישה האדמונית; הברית שבין האישה לשטן הזכרי; המעבר מהחדרון הקטן לשדה המשולש ומשם למרחבי הטבע; התפנית החדה מריאליזם לפנטזיה וההתעקשות של טאונסנד לנוע, שוב ושוב, מכתיבה שמזכירה את זרם התודעה של וירג'יניה וולף לרגעים שבהם הגיבורה מתאפיינת דווקא בדלות קוגניטיבית ("אני לא חושבת, אני רק מתלהבת ועושה השוואות") - כל אלו מושכים את הקריאה הלוך ושוב מהפשט אל הדרש, ולא פלא שעוררו דיונים מגדריים לאורך השנים.

אבל את הספר הזה כדאי לקרוא קודם כל כי פני השטח של הטקסט מרהיבים ביופיים. טאונסנד וורנר היא כותבת כמעט כל יכולה. היא מפליאה לפרוט בסולמות המינוריים ("אך מתחת לפני השטח, באין רואה, המשיך תהליך בנייתו והריסתו של כל יום ויום, כמו פעולה פנימית מתמדת של לב וקרביים"), כשם שהיא מפליאה לתופף במז'וריים ("הנרי וקרוליין היו חבויים למחצה תחת כל מה שצברו - שפע, סמכות, ניסיון יום־יומי. הם רופדו בניסיון. אין אירוע חדש אחד שיוכל להניח עליהם רגל ולטלטל אותם בלי שהם יספחו אותו אליהם ויספגו את ההדף") ובאף אחד מהם לא תמצאו זיופים. היא גם מדייקת באירוניה (אך לא בסרקזם), ויכולה, משני עברי אותו דף ממש, לתאר בעדינות, או לדווח בחומרה, או לספר בשעשוע. גם בגלל זה - ולא רק בגלל המסרים שאפשר לחלץ ממנו - הקריאה ברומן מענגת ומומלצת כל כך. ובעברית: חרף לא מעט אתגרים בתרגום, יופיו וחינו של הרומן כמעט שלא נגרע. •