yed300250
הכי מטוקבקות
    מפת הרכבת התחתית בברלין
    7 לילות • 04.07.2016
    דירה להשכיר
    'המשקיע האמריקאי' הוא רומן בכייני ומריר שמבטא מגמות עכשוויות בברלין
    עפרי אילני

    המשקיע האמריקאי // יאן פטר ברמר (מגרמנית: גדי גולדברג, חרגול ומודן, 116 עמודים)

     

     

     

    רבים מחשיבים את ברלין לעיר רגועה. ואכן, בהשוואה לעיר ממוצעת בישראל הרחובות בבירת גרמניה פחות סואנים, ובוודאי מיוזעים הרבה פחות. אבל אחרי שלומדים להכיר את המקום, מגלים שהרחוב הברלינאי גדוש קולות לא נעימים, המביעים אגרסיות מסוגים מגוונים: לא צפירות וצעקות אלא אנחות, מלמולים, נשיפות תוקפניות, המהומים עצבניים ונזיפות. מי שייתקל בגרמני מריר כזה, יזכה לשמוע מונולוג של טרוניות והאשמות כלפי כל העולם - ובעיקר כלפי התיירים הנוהרים לעיר.

     

    'המשקיע האמריקאי', ספרו הראשון של יאן פטר ברמר המתורגם לעברית, הוא מעין מונולוג כזה. זהו מלמול ארוך ומפותל, המושם בפיו של סופר ברלינאי ממורמר הסובל ממחסום כתיבה. הוא אינו יוצא לרחוב אלא יושב בחדרו, שקוע בהזיות שווא דיכאוניות ובתסריטים פרנואידיים. מקור המצוקה שלו הוא העובדה שהבניין שבו הוא מתגורר, באחד האזורים האופנתיים בברלין, נרכש על ידי משקיע אמריקאי רב־עוצמה. עם או בלי קשר, החלו בעיות תחזוקה בדירה ושיבושים בפעילותה של חברת הניהול של הבניין, מה שמביא את הגיבור אל סף קריסה. המתרגם גדי גולדברג מיטיב להעביר לעברית את המקצב העגמומי ואת המזג הגרמני המלנכולי: "ראשו שקע עוד. אף אחד לא מקשיב לו יותר, בקרוב אף אחד גם לא יסתכל עליו יותר, וכבר עכשיו אף אחד לא רוצה אותו כאן יותר".

     

    בעיות תחזוקה בדירה וכשלים של חברת הניהול הם נושא שיחה חביב מאוד על תושבי ברלין. ועם זאת, קשה לחשוב על נושא משעמם יותר לרומן. אמנם סופר גאון כמו תומס ברנהרד ידע לפסל יצירת מופת מסיטואציה סטטית ומשמימה, אבל ברמר אינו ברנהרד, ובוודאי לא קפקא - אף שיש המשווים ביניהם. אין בו חרדה קיומית אותנטית, וגם לא שנאה חורכת לבני אדם. בכל פעם שהוא מביע רגש הרסני - כלפי אשתו, ילדיו או אפילו כלפי המשקיע האמריקאי - ניכר שהמחבר מרגיש חובה להבהיר שהוא בכל זאת אדם בעל מצפון, שפשוט שקע בהזיות שווא. הפנטזיות שלו, למשל המחשבה להפוך למשרתו הנרצע של המשקיע האמריקאי או לארגן מרד עולמי נגדו, לא באמת פרועות או אכזריות. אם הן נועדו להצחיק, הן נכשלות בכך לגמרי. וגם העיסוק בתמות גרמניות כמו השתנה בישיבה (נורמה מחייבת בקרב ברלינאים נאורים) מביך למדי. יותר מכל, המספר מצטייר כבוהמיין בורגני ממוצע המשוכנע ששקיעת הרצפה שלו היא אסון בקנה מידה גלובלי. הוא אמנם מנסה לבטא אירוניה עצמית, ולהתמרמר גם על גבריותו הפגומה, אבל העמדה היסודית היא נרקיסיסטית וקורבנית: לא מגיע לי לחיות בעולם המשוגע הזה.

     

    לכך מצטרפת הביקורת החברתית הקלושה המשולבת בספר. לכאורה, הוא עוסק בנושא הכאוב של ג'נטריפיקציה: הרס מרקמי חיים עירוניים כתוצאה מגחמותיהם של אילי נדל"ן. אבל החרדה מג'נטריפיקציה משולבת לעיתים קרובות במעין צורה מעודנת של שנאת זרים, ובנוסטלגיה לימים הטובים שבהם מהגרים מרחבי העולם לא הסתובבו לגרמנים בין הרגליים. ברמר מדגים היטב את הסנטימנט הזה. "לפני זמן מה קרא באינטרנט שהמאכל האהוב על המשקיע האמריקאי הוא שוקולד, ושבהיותו אזרח העולם הוא מבלה את ימיו כנווד במטוס הפרטי שלו. אפילו מקום מגורים קבוע אין לו". האמריקאי הזר, הקוסמופוליטי, משמש כאן כדי להדגיש את אומללותו של הגרמני הילידי שנחלתו נתונה לפלישה.

     

    למעשה, עצם המשא ומתן המסובך שמנהלים המספר ואשתו עם חברת הניהול נגד דחיקתם מהבית מדגים דווקא כמה מתקדמים חוקי הגנת הדייר שמהם נהנים שוכרי הדירות בגרמניה. כך גם פגישות הייעוץ הרבות שהם מקבלים בחינם. שהרי אם העלילה הייתה מתרחשת בתל־אביב, הספר היה הרבה יותר קצר: בעל הבית היה פשוט זורק את הדייר, ולא משאיר לו הרבה זמן להזיות יצירתיות.

     

    מלנכוליה, דיכאון וחרדה הם רגשות יסודיים בספרות ובתרבות בכלל. במידה מסוימת, הם עומדים ביסוד יצירותיהם של גדולי הסופרים והמשוררים. אבל לנוכח הרטינות של ברמר, מתחשק לסכם בשתי מילים: קח ציפרלקס. •

     


    פרסום ראשון: 04.07.16 , 21:15
    yed660100