אלמלא החשד שהאיש המנומס, המבריק, מבקש להרעילני - הייתי אומר שעודד וולקשטיין הוא מארח מושלם. עוד פרוסת עוגה? ומה לגבי הדובדבנים הכהים? אבל וולקשטיין לא מסתפק בפרשנות ספרותית כשהוא מתאר בהתלהבות את שיטת הפיתוי הקטלנית בסיפורי אדגר אלן פו, ולא לגמרי צוחק כשהוא מתאר את פו כ"בן זוג שאי־אפשר להיפרד ממנו", גם אם הוא קבור באדמות בולטימור קרוב ל־170 שנים.

וולקשטיין עצמו הוא הבעלים הממשי של ערכת אבקות לבנות וכישופים שחורים. מתנה מחבר, סחורה "ממכשפה מקסיקנית אמיתית. אתה מוזמן לקחת הביתה". אפשר לבחור בין הכשפים: "ניחוח המוות" לפגיעה סופנית באויבי נפש, "מישהו ששווה לטרוח בהרעלתו". ואולי אבקה מתונה יותר, "שאמורה לרכך את ליבו של מחוזר סרבני. פעם בזקתי אותה למשקה של מישהו, אבל זה לא הוביל לשום מקום. להפך. רק הקצין והכביד על מצב העניינים". יום למחרת הפגישה עם וולקשטיין - נפלתי למשכב. הייתי צריך להתעקש לראות גם אותו טועם מהעוגיות.

שמו של וולקשטיין, בן 46, לא מוכר כנראה מחוץ לקהילת הספרות והאקדמיה הספרותית. כפי שהוא עצמו מעיד, רוב העבודה שלו מתבצעת מאחורי הקלעים - כמתווך, כמבצע, כמשרתם הערמומי של אחרים. אבל בקרב החוגים הללו וולקשטיין ידוע כאדם משכיל ומוכשר באופן חריג. האיש שמספר עכשיו על ידידותו עם ילד בן ארבע וחצי, על השיקויים שהם רוקחים יחד מפירות רקובים ועלי שלכת - הוא גם ד"ר לספרות, מרצה, מתרגם ועורך. ההקדמות המלומדות והפיוטיות שלו מלוות תרגומים שפירסם בעשור האחרון. נוכחותו בולטת בערבי השקה ספרותיים. לאורך השנים נתקלתי בעוד ועוד מרואיינים - גם החמוצים שבהם - שתיארו אותו כאוהב ספרות נדיר, לפעמים כעל דמות מלווה וחונכת. ובאותה מידה גם כחקיין ליצני של אנשי ספרות.

המסה הדחוסה שלו, 'אני אומר לכם שאני מת!' (הוצאת רסלינג), משקפת את המוניטין של פילוסוף קומי, חקיין מומחה. ניסיון להצביע על חוקי היסוד ביצירתו של פו - חובב המרתפים, הסודות המשפחתיים והתעלומות הצעקניות - תוך כדי גיחוך מול עצם הניסיון לפענח, לפרש, ללכוד את הסופר והסיפור. להיקסם מהטריקים הזולים של סיפורי האימה המופרכים, עד שהם ייעשו מסוכנים באמת.

יחסית לקורא מושבע של ספרות אימה ופרנויה - אתה נראה לי שמח מדי. איפה הלחיים השקועות, קורי העכביש, הווילונות המוגפים?

"קודם כל, סיפור מרתפים יכול להתרחש גם בדירה שטופת אור בתל־אביב כמו זאת, בבניין משופץ לכאורה. אל תהסס, אגב, להשתמש במעלית; רק לפעמים היא מקולקלת. חבר צחק עליי פעם שאני לא משלם שכר דירה - אלא שכר טירה. בכל מקרה, אולי אם הייתי כותב ספרות משלי הייתי פטור מהצורך האובססיבי הזה להסתפח לספרים של אחרים. לחיות כמין טפיל את הפנטזיות האפלות והמופרכות שלהם. יש בי יסוד עמוק של הזדהות עם דמויות כמו פו וקפקא. כשתירגמתי את לאבקרפט, הרגשתי שכמו תושבי העיירה המכושפת שהוא מתאר אני מצמח זימים וקשקשים.

"אני כמובן רק גונב מהם, אני רק הבוץ בסוליות הנעליים שלהם. אבל אני חושד שכותבים כאלה, שהיו מחוברים ליצר המוות שלהם בצורה כל כך עמוקה, חזקה עליהם שהיו אנשים שמחים. אין דרך אחרת להבין את היכולת שלהם להיפתח למוות באופן כזה; לדפוק אותו, להידפק איתו. אלה אנשים שרקדו על הקבר. ביסוד כל העינויים שהם מתארים, אני חושב שקיימת התענגות צרופה, מטומטמת, חסרת הסבר. הדיכאון נושא בתוכו גרעין בלתי נסבל של אושר, שפשוט אין מה לעשות איתו בתוך העולם. הוא לא מתאים למלנכוליה של יחסים אנושיים וזוגיים. בתוך האומללות שלהם מתחבא גייזר שחור של שמחה שאין לו שֵם בשפת הנפש".

ואצלך?

"מבחינתי אושר תמיד שוכן על גבולה הפריך של חרדה. כלומר זמני. כאילו הוא היה מנת מרק, ואני רק מלצר שצריך להעביר אותו לסועד מהמטבח בלי שיישפך בדרך".

מלצר. ליצן. משרתם של אדונים מתים. נוכל ביריד. וולקשטיין שופע דימויים לעבודת הפרשן הספרותי. "כמו מאחז עיניים שכונתי, יש לי כמה שטיקים עלובים ואני מסתובב איתם. עד שהתרמית מתגלה, אני כבר עובר ליריד הבא, לעיירה הבאה".

כמו על אפו ועל חמתו, הקוסם העלוב צובר בכל זאת מעמד. אחרי שנים של שיטוטים מרצון, אורח מוכשר ובלתי מתמסד באקדמיה, בזירת המו"לות הצעירה והניסיונית יותר - הנה גם הוא פקד לאחרונה את דוכני שבוע הספר כנציג הוצאת כתר שבה הוא עובד בשנה האחרונה כעורך ספרות מקור (לצד יערה שחורי). "כמו דוב מרקד", הוא מצטט חברים שצוחקים על ההתבייתות שעבר. אחרי שנים של יחסי זוגיות פוריים עם סופרים מתים בני המאה ה־19 - סוף־סוף עבודה עם כותבים חיים ונושמים.

בשיחה איתו, כמו גם בקריאה בספרו - קשה לפספס את השילוב שבין למדנות לא שכיחה לגישה אירונית, אנטי קרייריסטית, לחיי הספרות. הספר ("שחילצה ממני העורכת מיכל בן נפתלי בחברות אינסופית") מבוסס על פרק מעבודת הדוקטורט שלו. כרגע הוא לובש חולצה שהכין עבורו סטודנט, ועליה מאוירים גיבורי סרטי אימה כמו 'צ'אקי' ו'יום שישי ה־13'. האם וולקשטיין יכול לדמיין את עצמו הופך לדמות מבוססת וסמכותית בזירת הספרות המקומית? "אני מרגיש כמו חיה מול אלומות פנסיה של מכונית מתקרבת, כשאתה אומר דבר כזה".

אולי הפעם אתה תהיה בתוך המכונית.

"שאני אדרוס איילות? תראה, אין ספק שמה שמשותף לכל העיסוקים שלי - בכתיבה, בהוראה, בתרגום – הוא הפחד מסמכות. סירוב לקבל סמכות. אני כתבתי על פו? אני רק ציטטתי, גנבתי, השתרבבתי - אלף דרכים לומר 'לא הייתי שם, אדוני'. בדרכי העלובה אילתרתי לי את הפשע המושלם. אני גם לא כשיר כל כך לכתיבה אקדמית. התשוקה היחידה שלי היא באמת לטעום את היין המורעל שבסיפור - לא רק להדביק לבקבוק תווית אקדמית. ככל שאני מופיע מול קהל פחות אקדמי, אני יותר פורח ופחות מרוסן. אין לי כוח שיצטטו לי את דרידה המוקדם".

בעבר לימד באוניברסיטת תל־אביב, והפסיק. "זה נהיה מקום לא טוב מבחינתי". השנה, הוא אומר, יפסיק ללמד גם באוניברסיטה העברית בירושלים. "בזאת יקיץ הקץ על קשריי המסודרים עם האקדמיה. עדיין אלמד במכללת ספיר, מקום הרבה יותר שמח מבחינתי. האקדמיה היא מנגנון שאין בתוכי את ה'כן' בשבילו. אני מחפש לעשות דברים שישמחו אותי ויצחיקו אותי, שיאפשרו לי להיכנס מכניסת המשרתים למקום של הכתיבה. לארמון. יש משהו בתנאי הכתיבה האקדמית שלא מאפשר את העונג הזה ביחסים הנקרופיליים־אדיפליים עם הסופר המת. שאלה אותי סטודנטית: 'מה לדעתך פו היה אומר לקוראת פורטוריקנית, שחורה, לסבית'".

כלומר?

"היא התכוונה שהוא לא רלוונטי. שהוא כותב מתוך עיוורון מגדרי, מוסרי, פוליטי לתקופתו. אבל השמרנות הפוליטית שלו הרבה יותר מעניינת אותי מספרות רדיקלית בת הזמן. הרדיקליות הפכה מטבע עובר לסוחר. לא במקרה יוצאות עכשיו במקביל פרודיות על עולם הספרות, כמו הרומנים של תמר מרין ואסף סעדון. סעדון, למשל, רק טיפה מגזים כדי לתאר באופן נאמן את המציאות האקדמית במדעי הרוח: מערכת היחסים של מלקקים ומלוקקים; השימוש המסחרי, המכני, בתיאוריה רדיקלית שעוטף אותם. אפשר לפגוש אנשים שהם וירטואוזים מהבחינה הזאת, שיודעים להנפיק את הקלישאות התיאורטיות הנכונות כדי להתמקם בדיוק איך שצריך. אם אתה לא אומר לאקדמיה 'כן' חד־משמעי ומוחלט - לא תוכל להתקדם. במוסד שתובע מנתיניו צייתנות, אין מקום להומור ולאירוניה".

עד כדי כך?

"בדור הקודם עוד היו הטיפוסים המייסדים - מין מפלצות נרקיסיסטיות ומרתקות ומקסימות. אבל היום מדעי הרוח מורכבים מטכנאים מבוהלים, בוגרי אוניברסיטאות אמריקאיות שמנחה אותם הזדהות מוחלטת, נטולת אירוניה, עם המנגנון. אבד להם היסוד המשחקי של הדור המייסד. אם צריך לבחור בין שני הסגנונות האלה - בין הסבא המטורף, מזיל הריר, לבין האבא הממושמע שמוציא לפועל את החוק - אני מעדיף את הסבא. את השוחט הסנילי על פני התליין".

ומה לגביך, הנכד?

"העניינים התחילו להסתבך מבחינתי כשנתנו לי ללמד קורס משלי. לא נוח לי לדבר ישירות בשם עצמי. אני מחפש את הדרך העוקפת: זאת מבחינתי המשמעות של עבודת תרגום ועריכה, וגם של פרשנות. להיות מבצע, שחקן. אני שומע שוב ושוב - למה אתה מתחבא מאחורי המסכה של הפרשנות? למה שלא תכתוב את הסיפור שלך? אבל אני חושב שבתור מתרגם או פרשן אמרתי על עצמי דברים הרבה יותר כנים מאשר הייתי יכול אם הייתי כותב ישירות בלשון 'אני'. אני לא יודע כל כך מה לעשות עם עצמי ככותב כשאני לבד".

איפה גדל נסיך האופל וולקשטיין? ברמת־גן. "שכונה עם ריבים וטמפרמנט. הנטייה לגותי, לסנסציוני ולצעקני נטבעה בי בשנים הרמת־גניות. אחר כך עברנו להוד־השרון, ושם זה אחרת לגמרי: מין מינימליזם פרוורי צפוד וצייקני".

בן יחיד - "איך אפשר אחרת" - להוריו. אביו לא עבד כקברן. איש מכירות "בחברה לייצור קופסאות פח. אני יודע שזה נשמע מומצא, אבל זאת האמת". אמו עבדה, בין היתר, "ב'חברה לשירות סוציולוגי'. הייתי מגיע לשם כילד. כוך דמוי כנסייה. מצבורי אבק בפינות. העובדים הם אנשי אקדמיה שמוטי לסת. עיניים לחות. פה שורץ בקבוק, שם סיגריה. הכל נראה מאוד מסתורי.

"עד שפעם אחת התלהט ויכוח בין אמא שלי לדודה בתיה, מין יקית חמורת סבר. 'אבל את הרי עובדת עם רשת שלמה של רמאים', היא אמרה לאמא שלי. רק אז התחוור לי שאותה 'רשת של רמאים' היו פשוט אנשי אקדמיה שפרשו והופרשו מהאקדמיה וכתבו לפרנסתם עבודות לסטודנטים. עבודות שאמא שלי הקלידה במכונת כתיבה. זה היה 'השירות הסוציולוגי'. מצחיק שאחרי שנים אני עשיתי אותו דבר עבור הרבה אנשים - רק שלא לקחתי מהם כסף".

הוא זוכר את עצמו כילד רואה סרטי אימה עם הבייביסיטר, "מירי מלמטה, שהייתה בחורה טובה וצרחה עליי לכבות את הטלוויזיה בסצנה מזוויעה של היצ'קוק עם המוני עיניים נחתכות במספריים".

וכיבית?

"כנראה שלא. בגיל שבע עוד הייתי מתגנב בלילה, אחרי שההורים היו הולכים לישון, לראות מותחנים פרנואידיים בטלוויזיה. באחד הפרקים של הסדרה האהובה עליי, איאן מק'קלן הצעיר, שגילם מין בריטי נוירוטי שחוזה חזיונות מוות, ראה ברכבת החולפת את פניו של מישהו פחוסות כנגד הזכוכית בחלון, עיניו עקורות ושני שובלים של דם זולגים במורד לחייו. אבא שלי בדיוק קם לשירותים והזדעזע. מאז משטר הטלוויזיה בבית התהדק".

נשמע כמו ילד שתופסים אותו עם סרט כחול.

"נו, הכיבוי חסך ממני את הדכדוך שאחרי המשגל. במקום זה, ביצי הדמיון שלי - עסיסן נגדש לאורך שנים של פנטזיה. שנים אחר כך, ואני לא מגזים, לא היה יום שבו לא חשבתי: איך הפרק ההוא נגמר. 80 אחוז ממה שבדיתי וקראתי ודמיינתי - היה וריאציות על סוף הפרק ההוא שלא ראיתי. זה הרגע שבו נוסד עולמי הפנימי פחות או יותר".

אתה כבר יודע איך זה נגמר?

"בשנות ה־90, מישהו באינטרנט הציע במחיר מופקע קלטות וידיאו ביתיות עם הסדרה הזאת. כמובן שקניתי. החשכתי את הבית, ניתקתי את הטלפון. איך הסיפור נפתר? מתברר שאשתו של הגיבור פשוט עובדת עליו. זה כל הסיפור. נגמר כמו צ'יזבט של מאיר שלו. אני בניתי קתדרלה של בלהות - מגופה של עכבר מת. אבא שלי מנע ממני את המפגש עם גופת העכבר במשך 20 שנה, אבל הקתדרלה כבר תיכּון לעולמים".

נדמה שכל מי שמכיר אותו בהקשרים ספרותיים ואקדמיים, יזכיר את כישרון החיקוי של וולקשטיין. חיקוי מדויק כזה של פרופ' מנחם פרי עלה לפני שנים ליוטיוב - דוגמה לאנשי ספרות ואקדמיה שוולקשטיין מסוגל לגלם בן רגע כקריקטוריות עולצות. החקיינות הזאת מורגשת גם במסה על פו, במסגרת מלומדת: חיקוי של ניתוחים פסיכואנליטיים, חיקוי של פו, חיקוי עצמי של וולקשטיין בעמדת הפרשן.

"כל מה שאני עושה הוא בעצם הרחבה של מעשה החיקוי. אבל מבחינתי זאת לא מחווה של שנינות, אלא של אהבה. מוזר לי שאנשים לפעמים נעלבים ממני, או מתייחסים לזה כאל מחווה אגרסיבית. פרודיה היא הזמנה לדיאלוג".

החקיינות הפרטית של וולקשטיין התחילה כנראה בטירונות הצבאית. מחלקה של מגויסי מודיעין במחנה של המשטרה הצבאית. "סוף שנות ה־80, עוד היה אפשר די להתעלל באנשים. אז הבנתי שחקיינות היא עניין הישרדותי מבחינה נפשית. רב"ט שרגא, המ"כ שלנו, שהיה מוציא אותנו לתיזוזים, היה קצת כבד גוף. אחרי כמה דקות של ריצה הוא בעצמו היה מתחיל להתנשף ונעלם מהשטח. יום אחד, בעודי מחקה אותו כהרגלי לפני המסדר - הוא נעמד מאחור והשקיף על הכל. מאז היה לנו הרבה זמן איכות משותף. הוא היה מעיר אותי בלילות, מתנשף: 'וולקשטיין, זה הזמן שלנו ביחד'. ככל שהאלימות יותר ברורה - אני לא מסוגל שלא לצחוק. הייתי צריך גם לרוץ שעות מול מ"כית ולהגיד לה פעם אחר פעם: לעולם לא אצחק בפני המפקדת. ופשוט לא יכולתי שוב ושוב שלא להתפקע, ושוב לרוץ, גם אם אני עומד להתעלף מחוסר אוויר. זאת עמדת השתאות מול המכונה, המנגנון".

איך בכל זאת אדם כמוך מלמד, עורך, נמצא בעמדת סמכות מול אנשים צעירים?

"אני פחות או יותר קמל ביחסים שהגבולות בהם מוסדרים. פורמליים. הרי מה זה 'הנשגב' בספרות של פו? המקום שבו הגבולות נטרפים. אתה נבלע, אתה בולע. בתפקידי עריכה הרגשתי הרבה פעמים את התהליך הזה שבו אתה מלווה מישהו והכל פתוח, ואפשר להתערבל ולא ברור מי עורך את מי".

נשמע כמו מקור לצרות.

"ברור שיש ביחסים כאלה סכנה מסוימת, אבל בשנה האחרונה היא פחות או יותר נעלמה: עכשיו, כשאני עורך במסגרת עבודה מסודרת, במשרד, תמורת משכורת קבועה - עבור דברים שעשיתי במשך שנים בחינם, בבתי קפה, ברחבי העיר".

סלח לי על הגסות, אבל נשמע כאילו אתה מתאר זונה שהתמסדה.

"יש בזה משהו. דברים שעשיתי באזור הדמדומים הארוטי־חניכתי - מקבלים פנים אחרות מול האור הבוהק, הפלורסנטי, שאופף את משרדי. הממד הארוטי נעלם כשעובדים עם לוחות זמנים, במסגרת כלכלית מסודרת. היה יותר כיף פעם, כשלא ידעתי איפה אני: זאת ידידות? חניכה? זאת אהבה? זאת ספרות? על מה אנחנו מדברים לעזאזל. הרבה יחסי חניכה מטושטשים שהיו לי מול אנשים צעירים נגמרו בפרידה מתוך רצון להסדיר גבולות".

עושה רושם שהפכת לתלמיד בסיפורים כאלה.

"פעם אחר פעם. ה'תלמידים' ביחסים האלה אמרו לי משהו בסגנון, 'אבא, די. תירגע'. אני שם לב, אגב, שזה קורה כשהם חוזרים מלימודים בארצות־הברית. אז אני רואה את הנימוסים האקדמיים שהם הפנימו. את ההשפעה המיישרת שלהם. הרי זאת הפנטזיה של החונך: אני אמצא איזה קבצן, קלושר, יושב קרנות - ואעזור לו לעלות על דרך המלך. אבל בסוף המחזה הבמה מסתובבת, והנה אתה הקלושר שיושב ברחוב, והקבצן הצעיר הוא שיהפוך לראש חוג באוניברסיטה.

"היום אסור כמובן לדבר על הארוס בתהליך ההוראה - כל הזמן מסדירים גבולות. אבל האנשים שאני הכי אוהב והכי נגעו בי בחיים הם אלו שפרצו את גבולותיי. אני לא מקדש אונס, כמובן, אבל זר לי הקידוש הליברלי האוטומטי של שמירת גבולות: שרק לא ייגעו, שלא ייכנסו. אוטונומיה היא לא רעיון קדוש מבחינתי. לא ברמה של הגוף שלי, וגם לא כשאני כותב על אדגר אלן פו. דווקא ביחסים עם המתים יש משהו יותר חי. אין צורך בנימוסי השולחן. במיוחד היום, כשהיחסים בין אנשים חיים נעשים יותר מאובזרים ומוסדרים. עם המתים עדיין אפשר לשחק".

אנשים שהופכים את הספרות למרכז חייהם, שמתמסרים לפרשנות כמעט אינסופית של טקסטים – מועדים להתייחס באופן נאיבי או מסור מדי גם לקשר רומנטי?

"אני אדם שנורא מועד לאהוב ולהתאהב. לא הייתה לי התאהבות שלא חשבתי - הנה הדבר עצמו, הגעתי, תמו נדודיי. ואולי זאת עוד סיבה שאני לא כותב ספרות משל עצמי: מספר טוב יודע לשמור את הקלפים קרוב לחזה, לטפטף בזהירות אינפורמציה, לפתות את הקורא באופן מושכל. פעם לא יכולתי לסבול גבולות ונימוסים באהבה. מה זאת אומרת 'אתה עייף' או 'יש לך עבודה'? אהבה זאת לא פגישה בשגרירות צרפת, אדוני. באהבה הופכים על פיו את השולחן. אבל היום אני רואה את הדברים אחרת".

למד אותי.

"יש משהו נדיב באנשים שלא לוקחים ולא נותנים הכל בהתחלה: לא הכל, לא מיד, לא עכשיו. זאת דרך להאריך את האהבה, למַשֵך אותה. להאמין שאחרי הלילה יבוא הבוקר. כרגע אני לא בזוגיות מסודרת, אבל אני מבין שאולי זה הדבר שחסר בסופרים שאני אוהב: הם כותבים כאילו הבוקר לא יגיע בסוף הלילה. כאילו כל פרק הוא הפרק האחרון".