“נושא נוסף שעלה בתחקיר המאולתר במטוס – ובטונים גבוהים מאוד – היה העצירה של מוקי במהלך ההסתערות, שהעמידה את אמנון ואותי (וכמובן שגם את בני הערובה) בסכנה גדולה. הוא נשאל מדוע עצר וענה: ‘היה לי מעצור בקלצ’ניקוב’. תשובתו נראתה תמוהה ביותר... לאחר שנחתנו בישראל, ובמהלך השנים הבאות, הנימוק השתנה והפך להיות ‘מחסנית ריקה’... לא נראתה שום מטרה שהצדיקה ריקון של מחסנית... לא ברור איך קצין כה מנוסה כמו מוקי לא השכיל לשמור במחסנית מספיק כדורים לשלב הקריטי של הפריצה. בקיצור, ההסברים שניתנו לעצירה לא שיכנעו אותנו והיא נותרה בלתי מפוענחת”.

הקטע הזה, שמפורסם כאן לראשונה, פרי עטו של אמיר עופר, ראשון הפורצים לטרמינל החטופים במבצע “כדור הרעם”, ורבים אחרים המופיעים בדפי הספר “מבצע אנטבה בגוף ראשון”, הציתו בימים האחרונים מחדש את המלחמה העקובה מדם אגו בין אנשי סיירת מטכ”ל.

לאורך 40 השנים פרצו החוצה לפרקים המאבקים על התהילה במבצע חילוץ החטופים המפורסם בעולם. בדרג הפוליטי היו אלה רבין ופרס, ששלחו נציגים מטעמם לסט סרטו של מנחם גולן על המבצע כדי להילחם על הקרדיט. לוחמי גולני והצנחנים הרגישו ממורמרים על שהאירוע הצטייר כניצחון של סיירת מטכ”ל בלבד. אבל המאבק החריף ביותר התנהל בין סגנו של יוני נתניהו במבצע, מוקי בצר, למשפחת נתניהו, בעיקר מול ד”ר עידו נתניהו שהקדיש חלק גדול מחייו מאז לחקירת המבצע וכתיבה אודותיו. עיתונאים שביקשו לפגוע באח בנימין דרך זכרו של יוני עשו מטעמים מהוויכוח.

הנצים התקוטטו על הכל, אבל אלה הנקודות המרכזיות: מי תיכנן את המבצע: האם כשיוני חזר מסיני ביום חמישי הוא מצא מבצע כמעט מוכן (גרסת בצר) או החל את התכנון כמעט מהתחלה (גרסת נתניהו)? האם יוני היה צריך לפתוח באש על השומרים האוגנדים שבהם נתקלו הלוחמים על מסלול הנחיתה (גרסת נתניהו) או שהיה צריך לשעות לעצת בצר, כך הוא טוען, ולא לפתוח באש ולהפסיד את אלמנט ההפתעה? האם יוני תיכנן את הפשיטה נכון כדי לתת מענה לאש שסביר להניח שתיפתח ממגדל הפיקוח (גרסת נתניהו) או ששגה בהצבת הכוחות ובסופו של דבר נורה בעצמו ממגדל הפיקוח (גרסת בצר)? מדוע עצר בצר את ההסתערות בכניסה לטרמינל וגרם לעצירת טור הלוחמים כולו (גרסת נתניהו) או שהיה צריך להחליף מחסנית ולא גרם לכל עיכוב (גרסת בצר)?

בהיעדר תיעוד של הפשיטה ותחקיר מסודר, אין אפשרות להוכיח ברמה משפטית מה באמת קרה. מאידך, הספר שחולק בשבוע שעבר בטקס סגור בהשתתפות אנשי הסיירת, הטייסים, חברתו של נתניהו, אֵחָיו בנימין ועידו ונציגי הצנחנים וגולני, מכריע את המחלוקות, ככל שניתן להסתמך על עדויות בחלוף 40 שנים.

מתברר שגרסתם של רוב מוחלט של חיילי וקציני הסיירת חופפת באופן כמעט מלא (זולת שינויים שוליים) את מה שנתפס כגרסת משפחת נתניהו. יוני (לצד בצר וקצינים נוספים), לפי העדויות, הוא שתיכנן את המבצע; יוני צדק כשפתח באש על החיילים האוגנדים, ולא ברור כלל אם אלמנט ההפתעה אבד; לא ברור מהיכן בדיוק יוני נורה; ומגדל הפיקוח היה עשוי בטון מזוין כך שלא ניתן היה לנטרל אותו ממילא. וכאמור, הוויכוח המר בין בצר לשאר הלוחמים בשאלת העצירה בכניסה לטרמינל.

ניתן להתווכח על האופן שבו ראש הממשלה הוביל את זיכרון המבצע בימים האחרונים, אך מבחינה היסטורית עובדתית ונקודתית צריך לומר: אנשי סיירת מטכ”ל, גם אלה המתנגדים בחריפות לבנימין נתניהו ולדרכו, מפארים ומשבחים את תפקודו של יוני, לפני ותוך כדי המבצע, עד שנהרג. √