yed300250
הכי מטוקבקות
    Tal Shahar
    24 שעות • 05.07.2016
    לוחמות בכל מחיר
    הן יכלו לוותר על השירות הצבאי, כל אחת מסיבותיה, אבל במקום זאת החליטו להילחם במערכת עד היעד הנכסף: תפקיד קרבי. סיפורן המדהים של שלוש הלוחמות שהמילה "מוטיבציה" קטנה עליהן
    אתי אברמוב | צילום: טל שחר

    רב"ט ענבר שמשון עוד זוכרת את אותו היום בפברואר האחרון. זו הייתה המשמרת השלישית שלה כלוחמת מעברים בגדוד ארז, באחד המחסומים החמים והמסוכנים בישראל, מחסום שועפאט שליד ירושלים. "פתאום נכנסה בחורה", משחזרת ענבר, "נראתה בסביבות גיל 20. היא הכניסה את הדברים למכונת השיקוף וראינו ששקית אחת היא השאירה בחוץ. ביקשתי ממנה שתכניס גם אותה למכונה ואז זיהינו חפץ חד בתוך גלון של יוגורט. בניגוד למה שחושבים, די קשה לאתר דבר כזה כי היוגורט סמיך. עצרנו את הבידוק וביקשנו ממנה שתעביר שוב את הדברים, כדי שנוכל לבדוק באופן ידני. כשהסתכלנו לא ראינו כלום, ואז ראיתי שהיא החביאה את השקית עם אותו גלון יוגורט. ביקשתי מהמאבטח שיביא אליי את השקית, וכששפכתי את הבקבוק בכיור מצאנו את הסכין. עצרנו אותה והיא נלקחה לחקירה".

     

    בניגוד למה שאפשר לחשוב, הרגש האוטומטי שתקף את ענבר לא היה גאווה אלא "כעס, כמעט עלבון. כי שאלתי אותה כמה פעמים: 'יש לך משהו בשקיות?', והיא ענתה שלא. תמיד ידעתי שיש מחבלים, אבל אף פעם לא ראיתי את זה מול העיניים, ופתאום את תופסת מישהי בגיל שלך שבאה לרצוח ולהרוג אנשים. כואב להבין שאין להם בעיה להרוג".

     

    אחרי האירוע ניגשו רבים לענבר והחמיאו לה על תפקודה. מעטים ידעו כי ניהלה מאבק קשה בצבא כדי להתגייס בכלל, ולהיות לוחמת בפרט, בשל העובדה שבילדותה הייתה חולה בסרטן. "מאוד ריגש אותי", היא אומרת, "שאני יכולה להציל חיים בחזרה כמו שהצילו את חיי. אנשים יכלו להיפגע ואני מנעתי את זה". היא בת 20 מבת־ים. בגיל 6 חשה כאבים עזים בפיה. הרופאים חשבו שאלו הן השיניים שצומחות או דלקת חניכיים. אבל האבחנה שהתקבלה כמה חודשים אחר כך הייתה אכזרית: סרטן בלסת שהתפשט בינתיים לראש ולמוח. ארבע שנים הייתה מאושפזת בבית החולים לילדים שניידר שבפתח תקווה, עם סיכוי של אחוז החלמה אחד בלבד.

     

    אבל ענבר החלימה, וכשמועד הגיוס התקרב החליטה שהיא רוצה להיות לוחמת. "רציתי להראות לכולם שמהבן אדם המסכן והנחות, יכול לצמוח אדם מועיל לחברה. רציתי להיות הכי טובה ולהוכיח שאני לא שונה מאחרים". אלא שלמערכת הצבאית היו תוכניות אחרות עבורה. "בצו הראשון קיבלתי פטור", היא נזכרת. "איך שהגעתי לבקו"ם באה אליי מפקדת, לקחה אותי ישירות לחדר שלה, ואמרה שבגלל ההיסטוריה הרפואית שלי, לא אוכל להתגייס. ולי עוד היה על קצה הלשון שאני רוצה להיות לוחמת בקרקל. זה היה שוק. אני בריאה, אני עושה כושר, רצה, למה?"

     

    מאותו רגע ענבר החליטה לצאת למלחמה חדשה – על הזכות להתגייס ולהיות לוחמת. "הלכתי לרופאים בשניידר, פרופסורים ששלחו אותי להמון בדיקות שיוכיחו שאני כשירה לשרת. להתנדב לא רציתי, כי זה שוב אומר להיות שונה ולא רציתי לחזור לשם". מאותם חודשים ארוכים היא זוכרת את התשובות השליליות, הלא מעודדות. "הכי קשה היה לשמוע את ה'לא' בכל פעם מחדש", היא אומרת. בסופו של דבר הצליחה ענבר להעלות את הפרופיל מ־24, שאינו בר־גיוס, ל־64, שבו אפשר להתגייס אבל לא להיות קרבית. "אמרו לי או קריה או תל השומר", היא מספרת, "אבל הייתי חדורת מטרה. שלחתי מלא פקסים - למג"ב, לקרקל, לתותחנים. כתבתי שעשיתי מכינה קדם־צבאית של אחריי, שאני בכושר ושהפרופיל הצבאי לא מאפיין את מי שאני. אף אחד לא אמר לי כן".

     

    וכך הגיע לו תאריך הגיוס – אוגוסט 2015. "חברים אמרו לי: 'אל תוותרי. אפילו תסרבי'. בבקו"ם הגעתי לקצינה והסברתי לה כמה חשוב לי להתגייס לקרבי. אחרי שעה וחצי של שיחה, כשאני כבר חיילת והיא יכלה לשלוח אותי לכל מקום כרצונה, היא אמרה לי: 'יש תפקיד ששמו לוחם מעברים. זה שייך למשטרה צבאית'. אליהם בכלל לא שלחתי פקסים, כי לא ידעתי שיש דבר כזה".

     

    מעבר לנחישות שהיא רוצה לשדר לחיילות, לענבר יש מסר נוסף: "למפקדים אני אומרת: תסתכלו מאחורי הפקס. אל תכשילו סתם. תתקשרו, תראו מול מי אתם עומדים ותנו לו צ'אנס".

     

    המפקדים לא ויתרו

     

    לצידה של ענבר בראיון יושבות עוד שתי בנות, סג"מ איב כהן וסמ"ר סהר שמואלי. שתיהן, כמו ענבר, יכלו לא להתגייס ובחרו בהחלטה מודעת שהייתה כרוכה במאבק, לעלות על מדים ולשרת בתפקיד משמעותי. איב, 21, ממושב ניצני־עוז שבשרון התגייסה באוגוסט 2015. את דרגות הסג"מ קיבלה רק לפני שלושה שבועות. אל הטקס שנערך ברחבת המסדרים של בה"ד 1 הגיעו אביה ושלוש אחיותיה, ביניהן אור, אחותה הגדולה המפקדת על ספינת דבורה, הראשונה שעשתה זאת בחיל. רק אישה אחת הייתה חסרה למעמד המרגש: אמן אתי אשר נפטרה בפתאומיות ממחלת הסרטן, באמצע קורס הקצינות של איב, שבועות ספורים לפני הטקס.

     

    השיחה על האם צובטת את ליבה של הצעירה, ועיניה הירוקות מתמלאות דמעות שהיא מנסה להסתיר. "כשגילו לאמא את הגידול", היא משחזרת, "הייתי אחרי ארבעה חודשים של טירונות ובאמצע קורס פיקוד. המחשבה המיידית אמרה לעזוב את הקורס, כי הרופאים אמרו שנותרו לה כמה חודשים, אבל אני החלטתי שהיא תחיה עוד חצי שנה לפחות. החלום שלי היה שבסוף המסלול היא תעמוד במגרש המסדרים".

     

    אלא שלמרבה הצער, האבחנה הרפואית ניצחה. "סיימתי את קורס הפיקוד ועברתי לבה"ד 1. שלושה שבועות אחרי שהגעתי המצב החמיר. אמא אמרה לי להמשיך ו'אל תדאגי, הכל יעבור'. אבל כשהבנו שהכימותרפיה לא עובדת ולאמא נותרו שבועות ספורים, חתמתי ויתור כדי להיות לצידה. זו הייתה ההחלטה השלמה ביותר שקיבלתי בחיי. הספקתי להיות איתה רק שבוע בבית החולים עד שנפטרה".

     

    לאורך כל התקופה הקשה שחוותה, עמדו מפקדי הקורס לצידה ולא ויתרו עליה לרגע. "תמיד הייתה לי הבנה אצל כל המפקדים, אם צריך לצאת או לבוא מהבסיס, סביבה ממש תומכת ואוהבת, משפחתית". למרות זאת הופתעה כאשר מיד בתום השבעה קיבלה שיחת טלפון: חזרי אלינו, לאותו קורס, לאותם חברים. "כבר הייתי משובצת להיות מפקדת בסוללות", היא נזכרת, "והטלפון הזה הפתיע. בחיים לא קורה דבר כזה. לא מחזירים אף אחד לבה"ד 1. זה היה סימן מאמא שצריך להמשיך. דיברתי עם אבא והחלטנו יחד שלהיות בבית לא יעזור לאף אחד. אמנם יש לי אחיות קטנות בנות 10 ו־16 אבל אבא מסתדר לבד, גם אם אני חוזרת הביתה פעם בשבועיים". מהרגע ההוא שעמדה על מגרש המסדרים היא בעיקר זוכרת געגוע והרבה עצב מהול בגאווה. "עמדתי על המגרש בלי אמא, היה מבאס, עצוב. כל המסלול הזה היא הייתה המקור כוח שלי". עם סיום קורס הקצינות שובצה איב בסוללת כיפת ברזל. "רציתי תפקיד משמעותי", היא אומרת, "שוויוני לכל דבר לבנים, שזה דבר שמאוד מאפיין אותי. מה שקסם לי זה להגן על המדינה, דווקא בעזרת כיפת ברזל, שזה בעיניי הרבה יותר מעניין מלתפוס קו. חושבים שזה קשה, אני אומרת מאתגר. הכל אפשרי, ואם אני עברתי עם הנסיבות שלי", היא מחייכת, "כולם יכולים לעבור".

     

    מה יהיה בשידוכים?

     

    בימים אלו נמצאת סמ"ר סהר שמואלי בחופשת שחרור. היא, בניגוד לאחרות, כבר יכולה להתרווח לאחור ולראות את הדרך המספקת שעברה מאותו הרגע שבו החליטה להתגייס, ועד היום. היא בת 22 שגדלה בשכונה חרדית במגדל־העמק, השלישית מבין חמישה אחים ואחיות. "אף פעם לא אמרו לי: 'תתגייסי'", היא נזכרת. "אף בחורה מהשכונה שלי לא התגייסה. יש לי בן דוד שהוא קצין בצה"ל והוא היה הדמות הקרובה אליי וכנראה ממנו שאבתי השראה".

     

    ההתחלה לא הייתה ברורה. היא זוכרת שקיבלה את הצו כמו כל חברותיה, והתלבטה מה לעשות בו. "בדרך כלל כולם אצלנו הולכים יחד לבית המשפט ומצהירים. אמרתי לעצמי שאלך עם כולם, ואחר כך אבטל. בפועל", היא מחייכת, "מתברר שמאוד קשה לבטל פטור. צריך לשלוח פקסים, לבוא ללשכת גיוס ולהסביר למה את רוצה לבטל".

     

    לדבריה, מיד כשהחליטה לבטל את הפטור הבינה מה יהיו ההשלכות מבחינת משפחתה וביקשה להיות חיילת בודדה. "הייתי שלמה עם זה", היא מסבירה, "כי ידעתי שאם לא אשרת בצבא, אצטער הרבה יותר. הכל נעשה בשקט וגם כשההורים שמעו, שבוע לפני הגיוס, לא היה יותר מדי דיבור על זה. היו דיבורים על זה שאני פוגעת בשם של המשפחה, מה יגידו ומה יהיה בשידוכים. אצלנו אישה שמתגייסת זה אפילו יותר נורא מגבר שמתגייס".

     

    כאשר התגייסה באוגוסט 2013 שובצה לתפקיד פקידותי בקריה. אחרי שהגישה טופס העברה שובצה בגדוד קרקל, שם עשתה קורס מ"כיות ופיקדה בקו מצרים. "הייתי נוכחת בהרבה תפיסות של הברחות", היא מחייכת, "והיה אירוע ששוטרים מצריים בגבול ירו עלינו". יום אחד לפני פחות משנה הגיע טלפון מפתיע. "הציעו לי לעבור לברדלס שזה גדוד מעורב כמו קרקל ואריות הירדן, גדוד חדש שהיה בהקמה ואחראי על גזרת הערבה. התפקיד שלי היה לפקד על בנים ובנות".

     

    מה היית אומרת לבחורה כמוך, שחיה בחברה חרדית ומרגישה שהיא רוצה להתגייס?

     

    "שתהיה אגואיסטית ותחשוב רק על ההגשמה העצמית. אתן לא חיות את החברה אלא את עצמכן".

     


    פרסום ראשון: 05.07.16 , 22:16
    yed660100