כולם שואלים אותי מדוע הדר אהב כל כך את השיר "ארץ צבי"?

ביום שהדר התגייס, הוא קבע את מנגינת השיר "ארץ צבי" כמנגינת הנייד שלו, ומאז מנגינת השיר ומילותיו היו רקע חיינו שלוש שנים תמימות. "ארץ צבי" כשהיה טירון, לוחם, מ"כ, מדריך מ"כים, צוער, מפקד טירונים ומפקד לוחמים. מדוע התחבר דווקא לשיר הזה? לצערי, אני צריך להיות שופרו של בני, שנהרג בגיל 23, לפני נישואיו, גופתו נחטפה והיא מוחזקת בידי אויבים שנגדם יצא להילחם, כמו הגיבור המת בשיר. איני יכול לשוחח איתו על השיר, אבל אני חייב. מבעד לחיוכים, מבעד לחיקויים, מבעד לזיופים, הוא אהב את המילים של תלמה אליגון, אהב את המנגינה של דובי זלצר ואת המסר. בכל שורה מצא משהו. מכל חרוז התפעל מחדש בכל פעם. ותמיד: "שמעת את זה? 'ארץ אם' — שמעת את זה? 'קשורים בטוב וברע' — שמעת את זה?"

הדר האמין בנחישותו של צבא יהודי לצאת להגנת כל יהודי הנמצא בצרה ברחבי העולם. הייתה זו חשיבה שליוותה אותו בכל מה שעשה. בבסיסה שאיפה של התחדשות, של רוח חדשה, רוח של עם יהודי היושב על אדמתו כנגד אתגרי העולם. מבצע יונתן היה הקו שסימן את הדרך, כוחות צה"ל שפעלו באוגנדה היו החלוצים, והמפקד שנהרג היה הדוגמה לנחישות. הדר ראה בנכונות הזו קריאה לדורו שלו, והשיר המופלא ביטא זאת. שיר שהוא כולו ארץ ישראלי וכולו בנוי על הקשרים מקראיים חדורי אתגר.

בַּחֲצִי הַלַּיְלָה הֵם קָמוּ

וְהִכּוּ בִּקְצֵה הָעוֹלָם

כִּבְנֵי רֶשֶׁף חָשׁוּ

הִרְחִיקוּ עוּף

לְהָשִׁיב אֶת כְּבוֹד הָאָדָם

בַּחֲצִי הַלַּיְלָה הֵם קָמוּ, הלילה הוא לילו של שמשון הקם בחצי הלילה אוחז בדלתות שערי העיר עזה הסוגרים עליו, אוחז בשער ובשתי המזוזות ומסיעם עם הבריח על כתפיו מעזה כל הדרך אל חברון. בחצי הלילה וְהִכּוּ בִּקְצֵה הָעוֹלָם. אכן, קצה העולם. קצה העולם, במקורותינו, הוא המקום המרוחק ביותר הקשה ביותר להגיע אליו מעבר לסמבטיון, הנהר שאין עוברים אותו ואין לבוא בו, ומעברו לכודים לנצח עשרת השבטים שאבדו לנו. כִּבְנֵי רֶשֶׁף חָשׁוּ הִרְחִיקוּ עוּף — המשוררת הפכה כאן סדרי בראשית. מאז "מתי מדבר" לא נכתבה שורה כזו. "אדם לעמל יולד", נאמר בספר איוב, "ובני רשף יגביהו עוף". בני רשף הם המצב ההפוך למצב האדם. אכן, שליחי העם היהודי, צה"ל, כותבת תלמה אליגון, משנים את המשוואה. צבא ההגנה לישראל מוכן להפוך סדרי בראשית. כשהצבא יוצא להגנת יהודים, לחילוצם, הוא הופך לבני רשף. האם אנחנו נישאר בעמל? ודאי שלא! כי אנו לא נחשה ולא נפקיר בנינו. כי אנו יוצאים לְהָשִׁיב אֶת כְּבוֹד הָאָדָם. להשיב את כבוד האדם הביתה. אל ארץ צבי.

אֶל אֶרֶץ צְבִי

אֶל דְּבַשׁ שְׂדוֹתֶיהָ

אֶל הַכַּרְמֶל וְהַמִּדְבָּר

אֶל עַם אֲשֶׁר לֹא יֶחֱשֶׁה

שֶׁאֶת בָּנָיו לֹא יַפְקִיר לְזָר,

אֶל אֶרֶץ צְבִי שֶׁבְּהָרֶיהָ

פּוֹעֶמֶת עִיר מִדּוֹר לְדוֹר

אֶל אֶרֶץ אֵם לְטַבּוּרָהּ

קְשׁוּרִים בָּנֶיהָ בְּטוֹב וּבְרַע.

אל ארץ צבי. צדקה המשוררת וטעה ראש ממשלתנו בכך שהשתתף בטקס באנטבה. אין לנו צורך באנטבה, ויתרנו מזמן על אוגנדה. אל ארץ צבי. הטקס צריך היה להיות בשדה התעופה בארץ צבי. במקום שאליו הביאו בני הרשף את השבויים ואת החלל, אל מול דבש השדות, אל מול הכרמל, אל מול המדבר, אל מול העיר הפועמת בהרים, אל טבורה של האומה שאליה קשורים בניה בטוב וברע. היה זה החרוז שהדר אהב יותר מכל. אל ארץ אם לטבורה, קשורים בניה בטוב או ברע.

בימים האחרונים אני חושב ללא הרף על החרוז הזה. על ארץ האם, שבניה קשורים לטבורה בטוב או ברע. אני מסתכל על האנשים הטובים הסובבים אותנו. המוכנים לצאת לכל מסע, לעזור בכל דרך. האנשים המבינים מה זו ארץ אם, המבינים איך בנים קשורים ביניהם בטוב או ברע. לפני 40 שנה הייתה זו הבטחה שקוימה. בסיכון, בעוז, בנחישות של עם אשר לא יחשה, שאת בניו לא יפקיר לזר. והיום? שואלים האנשים הטובים הבאים להתפקד אלינו. להוכיח כי הם בני ארץ האם, והם קשורים אלינו בטבורה והם איתנו בטוב או ברע, משום שאנו עם שאת בניו לא מפקיר לזר.

בַּחֲצִי הַלַּיְלָה עוֹבֶרֶת

בִּשְׂדוֹתֵינוּ רוּחַ שָׁרָב

עֲרָבָה אִלֶּמֶת תַּרְכִּין אָז רֹאשׁ

עַל אֲשֶׁר עִם שַׁחַר לֹא שָׁב

ואכן, המחיר היה כבד, וקשור לנחמה. כמו הנביא ישעיהו, בנתיבות מילותיו חוצבת תלמה אליגון את קינתה, על אשר עם שחר לא שב. בשיבת ציון אל ארץ צבי, אומר הנביא, יהיה מסלול ודרך. תפרח הערבה, יבקעו במדבר מים ונחלים בערבה, הדר יהיה לכרמל, יתחזקו ידיים רפות ויאמצו ברכיים כושלות. אכן, באותו הלילה ערבה אילמת הרכינה ראשה על אשר עם שחר לא שב, דמעותינו נשרו אל שדה החמניות, והששון והעצב נארגו יחד בבגד יומנו. בני הרשף שהגביהו עוף, על אף שהם אדם, שלא הפקירו אחיהם לזר, הביאו את בן הרשף שלא שב עם שחר. הלילה התחלף ביום, בני הרשף נחתו, כבוד האדם הושב, ויוני הובא לארצו. לארץ צבי.

הדר בני התכונן במדבר להילחם על ארץ צבי, להגן על כבוד האדם. היה מוכן ללכת לקצה העולם לשם כך. בשטחי כינוס צייר על דפי רשימות הציוד את ההזמנה לחתונתו. מסגרת של ענפי רימון, ציפורים, ורימונים המתחילים להבשיל בסוף תמוז. בתוך המסגרת כתב את מילותיו של המשורר הרב קוק המשתלבים במילותיה של המשוררת תלמה אליגון. לחשי ההוויה בארץ צבי. "ודור יקום וחי/ ישיר ליופי וחיים/ ועדנה בלי די יינק מטל שמיים./ ... ומהדר, כרמל ושרון, שפעת רזי ההוויה תקשיב אוזן עם חי". יצא להילחם, וגופתו מוחזקת שנתיים ימים בידי האויבים.

ממקומם צופים בנו יוני והדר, צופים וממתינים לפעולותינו ולהכרעותינו. הם צופים בבני משפחתם, בחייליהם, בעמם. האם נכריע כבני רשף או כאדם לעמל יולד? הם צופים אל עם אשר לא יחשה, שאת בניו לא יפקיר לזר. האם נמשיך להפקיר בנינו לזרים?

משפחתו של יוני אספה את מכתביו ויצרה לו גלעד כתוב המסביר חיים של נתינה והצטיינות. במשפחת גולדין זה לא מספיק. במקרה של הדר, בני הרשף לא מילאו חובתם המקודשת, ולנגד עינינו הכלות חובתם המקודשת מתפוררת ומפוררת איתה את הכרמל ואת המדבר, את העיר, את שדה החמניות, את בגד יומנו ובעיקר את כבוד האדם, בחייו ובמותו. את כבוד האדם שהיה יוני, את כבוד האדם שהיה הדר. את כבודנו. את מה שהיינו ובעיקר את מה שאנחנו רוצים להיות. ¿