שישי 24 בנובמבר 2017
ידיעות אחרונות
נחום ברנע
המוסף לשבת • 07.07.2016
עשר מי יודע
נחום ברנע

בתחילת אוגוסט 2006 נכנסתי עם כוח של חטיבת אלכסנדרוני לעומק הגזרה המערבית בלבנון. מלחמת לבנון השנייה הייתה אז בת חודש, הצפון ספג רקטות יום־יום, וכוחותינו בוססו בבוץ. עשר שנים חלפו מאז. אני חוזר לסיפור המלחמה ההיא לא מתוך נוסטלגיה – אין סיבה להתגעגע, לא למלחמה ההיא ולא למלחמות אחרות – אלא מתוך רצון להבין איך תיראה המלחמה הבאה בצפון.

 

אלכסנדרוני היא חטיבת מילואים. שבתי ופגשתי את חייליה כאשר יצאו למחות בירושלים על כשלי המלחמה וכאשר נקראו לאימון במל"י, בסיס האימונים בצאלים. חידוש האימונים היה אחד מלקחי המלחמה.

 

נכנסתי ללבנון בהתראה קצרה. לא הספקתי אפילו להחליף את הבגדים האזרחיים למדים. צורפתי לשלומי כהן, המח"ט, שחבר אל הגדוד שישב בראס אל־באיידה. נסענו ב"אכזרית", הכלאה תוצרת צה"ל של טנק טי־55 רוסי ומנוע אמריקאי. אלכסנדרוני נוסעת ב"אכזריות" גם היום: היא חטיבת המילואים היחידה שבנויה על הכלי הכבד הזה.

 

כאשר השלמנו את המסע בהליכה רגלית, שני מארבים של אלכסנדרוני שמו אותי על הכוונת: הייתי האזרח היחיד בשטח. הם נצרו אש רק משום שנצמדתי נואשות לחייל שהלך לפניי. את הלילות הבאים עשיתי בכפר.

 

 
יש שיפור: לור בכפר שיחין בלבנון, אוגוסט 200
יש שיפור: לור בכפר שיחין בלבנון, אוגוסט 200

 

 

השהות בלבנון סיפקה מבט ישיר, בלתי אמצעי, מהשטח, על המלחמה וניהולה. האווירה הייתה קשה: קצינים וחיילים דיברו בכעס על המודיעין שהכזיב ועל המשימות שלא היו, על הציוד האישי שנשדד מהקיטבגים ועל האספקה שבוששה להגיע. הפיקוד הבכיר, ממפקד האוגדה גל הירש ומעלה, נתפס כתלוש ומרוחק, שבוי בקסמם של מסכי הפלזמה.

 

ראס אל־באיידה הוא כפר יפה נוף שמשקיף מלמעלה על בסיס כוח האו"ם בנאקורה ועל מרחבי הים. הכפר היה נטוש. סימן החיים היחיד היה דגלי המדינות שהשתתפו באותו קיץ במונדיאל בגרמניה - כל בית והדגל שלו. מפעם לפעם החיילים מצאו משגר, איתרו עמדה מבוצרת בשטח, מה שנקרא אז שמורת טבע, נתקלו בחוליה; מפעם לפעם נפצע חייל. לא הייתה תועלת בהמשך הישיבה שם; לא הייתה תכלית.

 

כשיצאתי, תיארתי את המציאות כפי שראיתי אותה. קראתי לממשלה לקבל את ההצעה להפסקת אש. מה שהשגנו השגנו; מה שלא השגנו לא נשיג. הממשלה בחרה להמשיך בתמרון הקרקעי עוד ימים אחדים, והדברים ידועים.

 

לאחר שחיילי אלכסנדרוני השתחררו, הם הקימו מאהל מחאה בגן הוורדים, מול קריית הממשלה. אחד המוחים היה ירון לור, מ"פ בחטיבה. "אנחנו במשבר אמון כלפי מעלה", אמר לכתב "הארץ". "אין פה מרד, אבל אני לא אהיה מוכן לסכן שוב את החיילים שלי עם ציוד קלוקל".

 

למחרת, בראיון נוסף, הטון שלו השתנה. "קצת איבדנו פרופורציות", אמר. "נכנסנו לסחרור. לא נוותר לצבא – נדרוש תשובות, אבל אסור שיראו רק את הרשלנות, רק את הדברים הרעים".

 

מחאת הלוחמים הייתה אותנטית, אבל מהמאהל שהקימו בגן הוורדים עלה ריח עז של מניפולציה פוליטית, של פוטש. הכסף זרם כמים: מקורותיו היו עלומים. יחצנים ופוליטיקאים השתלטו על הנרטיב: לא מחדלי המלחמה עניינו אותם אלא הסיכוי להחליף בלחץ הרחוב את הממשלה. נתניהו היה מעורב; גם בנט. לוחמי אלכסנדרוני היו כלי משחק בידיהם.

 

משלמים בדם

 

ירון לור הוא היום סגן־אלוף, מפקד גדוד הסיור (גדס"ר) של אלכסנדרוני. ביום שלישי נפגשנו במפקדת החטיבה בעין זיתים, ליד צפת. בפגישה השתתפו קציני החטיבה: המח"ט, אל"מ בקבע, שביקש לא לציין את שמו, ושלושה אזרחים במילואים – הסמח"ט ושני מג"דים. שרון גת, הסמח"ט, הוא בעלים של חברה בשם "קליבר 3" שמספקת הכשרה צבאית לגורמים בארץ ובעולם; התפקיד שלו באלכסנדרוני מובלט בפרסומי החברה; רועי תימור־רוסו, אחיו החורג של האלוף טל רוסו, הקים סטארט־אפ בשם "פרינג" שנמכר לחברה אמריקאית תמורת סכום של 50 מיליון דולר. הוא ממשיך לנהל את צוות החברה בישראל. ירון לור עובד בתפקיד בכיר בחברה לתקשורת שיווקית.

 

הם בני 40, פחות או יותר, הגיל הנכון להשתקע בעבודה ולהתבסס כלכלית. אף על פי כן הם מקדישים 70־50 יום בשנה לצבא, ולא מתאוננים על קיפוח. הם מורעלים.

 

"כולנו כאן מאוד מיומנים במולטיטאסקינג", אמר תימור. "כשאני במילואים, אוזן אחת יושבת על הטלפון לחברה; כשאני בחברה, אוזן אחת יושבת על הטלפון לחטיבה".

 

חטיבות המילואים בצה"ל מחוברות עכשיו לחטיבות הסדירות. אלכסנדרוני קולטת חיילים רק מגולני, ורק מגדוד 51 ומגדוד הסיור. הסדירים מגיעים לראיון אישי בחטיבת המילואים שבוע לפני השחרור שלהם. הם יודעים איפה יוצבו ועם מי ישרתו: הם מחוברים. בשנה הראשונה מניחים להם: בין כה וכה הם בדרכים, בדרום־אמריקה או בהודו. אחר כך קוראים להם, לאימון או לתעסוקה. החטיבה מיועדת להילחם בלבנון.

 

מה השתנה מאז מלחמת 2006, שאלתי.

 

"שלושה דברים גרמו לנו לצאת לא טוב מהמלחמה בלבנון", אמר המח"ט. "אחד, הייתה בעיה במוכנות – בציוד, באימון. זה היה הדבר הפחות חשוב; שניים, לא קיבלנו משימות ברורות; והכי חשוב, הייתה בעיה של אֵמון. מה זה אמון? שאני בתור פקוד מעביר למפקד שלי תחושה שאני יכול לבצע כל משימה, והמפקד שלי מעביר אליי תחושה שהוא מגבה אותי בכל דבר".

 

"הייתי בתדריך אצל גל הירש בזמן המלחמה", אמר שרון גת, הסמח"ט. "זה היה מוזר. אמרתי למג"ד שלי, אני לא מבין מה הוא אומר. אתה יכול להסביר לי? האמת, הוא אמר, גם אני לא מבין.

 

"היו מח"טים שחשבו שהם שרי ביטחון. לא הובילו את החיילים, לא דיברו עם המג"דים. היום חזרנו להיות הצבא של פעם, הצבא של הורינו, צבא פשוט, שהמפקדים שלו מעבירים הוראות פשוטות לחיילים".

 

"נדמה לי שבדרגים למעלה נצרב הלקח", אמר ירון לור, שב־2006 איים לא להוציא את החיילים שלו למלחמה הבאה. "יש שיפור. הפקודות ברורות; אין חוסר ודאות; אנחנו מתאמנים המון".

 

תגדירו את המשימה, ביקשתי.

 

"תהיה עוד מערכה מול חיזבאללה", אמר רועי תימור. "ההערכה היא שהמלחמה תתחיל בשטחנו. כוח של חיזבאללה יחצה את הגדר. התוצאה תהיה מבצע מתגלגל, לאו דווקא מלחמה יזומה".

 

"המעורבות של חיזבאללה במלחמה בסוריה משנה את אופיו", אמר המח"ט. "הוא נעשה יותר צבא ופחות ארגון גרילה. הוא מפתח השקפת עולם התקפית במקום השקפת עולם הגנתית. המטרה שלו תהיה להגיע לשטח ישראל ולהרוג כמה שיותר חיילים".

 

"אני אומר לחיילים שלי שיהיו לנו הרוגים על קו הגדר", אמר רועי תימור. "אני רוצה שיבינו שעל מלחמות משלמים מס בדם. כאשר יראו את הפצוע הראשון, את ההרוג הראשון, הם לא יופתעו".

 

הוא מאמין שתהיה פעולה קרקעית רחבה בשטח לבנון. "אנחנו נערכים להכרעה בתמרון", אמר. "המשימה תוטל על צוות קרב משולב של חי"ר ושריון. לכן אנחנו מתאמנים לתמרן אגרסיבית".

 

"יהיה קרב מגוון", אמר המח"ט. "המודיעין יהיה הרבה יותר טוב משהיה ב־2006. אז נכנסנו בלי לדעת איפה המשגרים, איפה שמורות הטבע. ברמה הטקטית המודיעין לא היה טוב. היום המודיעין מוכוון אלינו".

 

למדו לתקוף

אהוד אולמרט ועמיר פרץ, ראש הממשלה ושר הביטחון בממשלה שיצאה למלחמת לבנון השנייה, משוכנעים שנעשה להם עוול: הביקורת הקשה שהוטחה בהם לא הייתה מוצדקת. עשר שנים של שקט בחזית לבנון מעידות לטובתם: במבחן התוצאה הם ניצחו.

 

השאלה היא מה מבטיח את המשך השקט, האם ההרתעה שהושגה ב־2006 או ההסתבכות של חיזבאללה במלחמת האזרחים בסוריה. הזירה הצפונית עברה בעשר השנים האלה מהפך. ציר איראן־סוריה־חיזבאללה נחלש. כאשר השותף הסורי עמד בפני קריסה, חיזבאללה נאלץ לשגר את כוחותיו לסוריה. המטרה הראשונית הייתה להגן על משטר אסד ועל המיעוט השיעי; היא הוחלפה במטרה מאתגרת יותר: מלחמה בארגוני הג'יהאד העולמי; העימות הצבאי הפך לדתי: השיעה נגד הסונה.

 

נסראללה אומר: ההתערבות שלי בסוריה מצילה את לבנון מהג'יהאד העולמי; יריביו אומרים, ההפך הוא הנכון: ההתערבות שלך בסוריה מביאה על לבנון את הג'יהאד העולמי. ואכן, בצפון לבנון מתנהלת מלחמה בין ארגוני ג'יהאד לצבא לבנון. זאת הסיבה שהצבא הלבנוני צימצם מאוד את פעילותו בדרום. נותרנו עם יוניפי"ל, שגדל מ־2,500 חיילים ללמעלה מ־12 אלף, ועם חיזבאללה.

 

נסראללה משלם מחיר כבד על המעורבות שלו בלבנון. הוא משלם באובדן מפקדים ולוחמים ובביקורת מבית. גורמים זרים מקטינים את מרחב התמרון שלו: רוסיה, ארצות־הברית וסעודיה, שהפסיקה את הסיוע הכספי שלה ללבנון כנקמה על מעורבות חיזבאללה במלחמה לטובת אסד. גם כאשר יוציא את הכוח שלו מסוריה, יידרש לו זמן להשתקם.

 

מצד שני, הוא פיתח יכולות. הוא למד ללחום במסגרות יותר גדולות מבעבר, למד לתקוף. הכוח הצבאי שלו גדל משמעותית מאז 2006 ומונה עכשיו עשרות אלפים, בסדיר ובמילואים.

 

ההנחה של מקבלי ההחלטות בישראל היא שנסראללה רציונלי. כאשר יעשה את חשבון הרווח וההפסד, יגיע בהכרח למסקנה שלא כדאי לו להתגרות בנו. עם כל הכבוד למורדים בסוריה, לחימה נגד צה"ל שייכת לליגה אחרת. זה כמו ההבדל בין משחק בליגה שלנו למשחק ביורו, אמר מקור בכיר השבוע.

 

מדוע, אם כך, משקיעים עכשיו הון בבניית מכשול חדש, שיחצוץ בין היישובים הישראליים לגדר? תושבים בצפון מסתכלים על החומה שהולכת ונבנית סמוך לבתיהם, ומתקשים להחליט למה היא תורמת – לתחושת הביטחון שלהם או לפחד. למה, הם תוהים, בונים להם חומה בשיא השקט.

 

החומה היא מסר לנסראללה. היא מיועדת להוריד את מפלס הפיתוי, אם וכאשר.

 

ב־2006 ישראל התקשתה להחליט מה היעד האסטרטגי שלה בלבנון. היא מתקשה להחליט על כך גם עכשיו. לוחמי אלכסנדרוני ייצאו למלחמה הבאה כשהם מלווים במעטפת מודיעינית ולוגיסטית משופרת. הם יהיו הרבה יותר מאומנים, הרבה יותר מצוידים, הרבה יותר כשירים – למלחמה הקודמת. זאת נקמתן של מלחמות העבר: הן גוזרות על הצבאות לחזור עליהן, או, לפחות, להתאמן כדי לחזור עליהן. צבא כמקצה שיפורים.

 

המג"דים מדברים על מהלך קרקעי מכריע: לקראת המהלך הזה הם מאמנים את חייליהם. מכריע מה, אני שואל. "אנחנו מתמודדים ברמה הטקטית, לא האסטרטגית", מסכם רועי תימור.

 

הפרחחים לצה"ל

אלאור אזריה, סמל בחטיבת כפיר, החייל היורה, יושב בפינת הספסל השמאלי, בשורה הראשונה של אולם בית הדין הצבאי ביפו. אביו צ'רלי יושב לימינו; מפעם לפעם הוא כורך את זרועו על גבו; אמו אושרה, אישה עדינה ומאופקת, יושבת מאחוריו. הוא לא אזוק; לא מלווה בשוטרים צבאיים: ההשפלות המיותרות האלה נחסכו ממנו. מי שיזדמן לחדר לא יוכל לדעת מי הנאשם כאן ומי המאשים, מי ביזיון לצה"ל ומי גיבור האומה.

 

החדר מסויד מדי. מישהו האמין, כנראה, שסיד מלבין כל חטא. הבית, אחד היפים ביפו, מט לנפול. לא רק הטיח מתקלף ממנו, גם הלבנים. על פי ויקיפדיה, הבית נבנה ב־1934 עבור שייח' עלי, פרדסן יפואי וסוחר בדים. לאחר כיבוש העיר השתכנה בו מחלקת המודיעין של צה"ל בפיקודו של איסר בארי. כאן נפלה ההחלטה לעצור את מאיר טוביאנסקי, קצין צה"ל שהואשם על לא עוול בכפו בבגידה. לטוביאנסקי נתפר תיק; הוא הועמד למשפט שדה והוצא להורג בירייה. הפרשה הותירה כתם נורא, בל יימחה, על מערכת המשפט הצבאית. למרות שהאב טוען שגם לבן שלו תפרו תיק, אין קשר. אלאור אזריה איננו מארטיר.

 

הפרשה הסעירה את הציבור הישראלי בגלל שתי סיבות, ושתיהן לא עולות לדיון בבית המשפט ביפו. הראשונה, מה לעשות במחבל לאחר שנוטרל: האם חייבים להותיר אותו בחיים, או שמותר לירות בו ולוודא את מותו; השנייה, מה מעמדם של חיילים בחברה הישראלית. האם הם כפופים לחוק או שהם חסינים מעונש.

 

הוויכוחים בשני הנושאים האלה מלווים את החברה הישראלית מאז מלחמת העצמאות. החוק חד־משמעי; לא כך דעת הקהל והמערכת הפוליטית. לישראלים שיצאו להפגין למען אזריה לא אכפת מה אומר החוק. הם משוכנעים שאין הבדל בין ירי במחבל בזמן שהוא מסתער, סכין בידו, על עוברי אורח, לירי במחבל ששרוע חסר ישע על האספלט. מחבלים דינם מוות. לישראלים שבוכים עם הוריו ברשתות החברתיות לא אכפת מה הנורמות בצבא. הם משוכנעים שחייל בן 20 הוא ילד; הוא קטין; הוא איננו בר־עונשין – בוודאי לא כאשר מדובר בהריגת מחבל.

 

מצד אחד החוק, נורמות הלחימה, החשש מהפקרות ואנרכיה ונטילת החוק בידיים – כל מה שנכרך בביטוי הבלתי מוצלח "טוהר הנשק"; מצד שני שנאת האויב, הבוז לתקינות הפוליטית, הפופוליזם, הקיטש. לא רק הפרחים לצה"ל – גם הפרחחים לצה"ל.

 

אם בחוץ יש הסכמה, פחות או יותר, על העובדות אבל אין הסכמה על המשמעות המוסרית שלהן – בבית הדין משחקים אותה כאילו אין הסכמה על העובדות. זאת הצגה, כמובן, חלק מהמשחק המשפטי. אייל בסרגליק, אחד מסנגוריו של אזריה, הסתער שלשום על מח"ט יהודה, אל"מ יריב בן־עזרא. השאלות נועדו להסיט את האשמה אל בן־עזרא, שהגיע למקום 20 דקות לאחר האירוע. אילו בן־עזרא לא היה אומר שהאירוע חריג, לא הייתה חקירת מצ"ח, לא היה כתב אישום, לא היו עדים מפלילים ולא היה משפט.

 

בסרגליק יודע שאלה האשמות שווא. המטרה שלו היא להוציא את המח"ט מכליו. אולי יפלוט מילה מפלילה, אולי יסתבך. הזעם שלו מבוים, הטרחנות מלאכותית, ההצהרות לעיתונאים בחוץ הן יחסי ציבור. באותה מידה יכול היה לשבת על הספסל ממול ולייצג את התביעה.

 

הוא עושה את עבודתו כשם שהתובע, סא"ל נדב ויסמן, עושה את עבודתו כשהוא מסתער בזעם קדוש על הסנגור, כשם שנשיאת ההרכב, אל"מ מאיה הלר, עושה את עבודתה כשהיא נוזפת קשה בשני הצדדים.

 

האתגר בתיק הזה איננו של הפרקליטים, גם לא של העדים: האתגר הוא של השופטים. כשיסתיימו העדויות, הם יצטרכו לקלף מהמשפט את כל שכבות הקצף שנדבקו אליו ולחזור לעובדות. ואז, כשהכל יחזור ויתבהר, הם יצטרכו להחליט מה לעשות בחייל הזה, שהפרשה שנכרכה בשמו גדולה עליו בכמה מספרים. כאשר השופט בנימין הלוי כתב את פסק דינו בפרשת הטבח בכפר־קאסם, הוא הניף דגל שחור על מילוי פקודות בלתי חוקיות בעליל. העונש שהטיל על הנאשמים היה זניח, אבל המשפט שכתב נחקק בליבת הנורמות בצה"ל. זה האתגר שממתין לשופטיו של אלאור אזריה.

 

סיפור שנאה

השבוע, כשהילארי קלינטון חטפה דו"ח ציבורי מרשיע מפי ראש האף־בי־איי בפרשת האימיילים שלה, כתב אחד מבעלי הטורים האמריקאים שאילו לרפובליקנים היה מועמד סביר, הוא יכול היה לנצח את קלינטון בהליכה. אפשר לומר אותו משפט גם על הצד השני: אילו היה לדמוקרטים מועמד (או מועמדת) סביר, הוא יכול היה לנצח את טראמפ בהליכה. ההיסטוריה האמריקאית ידעה מועמדים מפוקפקים לנשיאות, אבל מעולם לא התנהל בה דו־קרב בין שני מועמדים שנואים כל כך. מי שיבחר בהילארי יעשה זאת מתוך שנאה לטראמפ; מי שיבחר בטראמפ יעשה זאת מתוך שנאה להילארי. המנצח יתחיל את כהונתו באוברדראפט.

 

מדוע אמריקאים רבים כל כך שונאים את הילארי קלינטון? הרי רק לפני ארבע שנים, כשפרשה מכהונתה כמזכירת המדינה, היא נהנתה מפופולריות שיא; הרי בעלה היה נשיא מצליח, נשיא אהוב.

 

חלק מהתשובה נעוץ בדעה קדומה כלפי נשים בכלל, ונשים ליברליות במיוחד; חלק נעוץ בעייפות החומר: יותר מדי שנים הקלינטונים נמצאים בזירה הציבורית. אבל יש כאן אלמנט נוסף, שטראמפ מיטיב לנגן עליו: הטינה כלפי זוג שמרשה לעצמו הכל ונחלץ מהכל. "יש חוק אחד לכל האמריקאים ויש חוק אחר לקלינטונים", זאת הדעה שהתגבשה, ושקיבלה השבוע חיזוק בנאום ראש האף־בי־איי. לא קסם אישי, שביל קלינטון התברך בו בשפע, ולא חריצות ויכולת ביצוע, שהילארי קלינטון נתברכה בהם בשפע, יכפרו על החטא הזה.

 


פרסום ראשון: 07.07.16 , 17:54