רסום קובץ 'כל השירים' של חיים לנסקי, מגדולי המשוררים העבריים במאה ה־20, הוא מאורע ספרותי מהדהד. יש בשירתו של לנסקי בשורה מרחיקת לכת, וראוי שנטה לה אוזן, כמו שמציע דן מירון במאמר מבריק אך בעייתי שתרם לספר. רוב שירת לנסקי כבר פורסמה בעבר, אבל בספר החדש - בזכות עבודת המחקר המסורה של עורכת הספר, ורד אריאל־נהרי - אנחנו זוכים לקרוא אותה בעיניים חדשות. החלטתה המשמעותית ביותר היא לפרסם את השירים, עד כמה שניתן, על פי סדר יצירתם, מעוגנים כל אחד בזמן ובמקום שבו נכתבו. ואכן, לקריאת השירים על פי סדרם הכרונולוגי ומתוך קשב לנסיבות כתיבתם יש עוצמה מהפנטת, שמדגישה את יופיים שובר הלב וחוכמתם הנדירה.

לנסקי נולד ב־1905 בליטא למשפחה יהודית ענייה. הוריו זנחו אותו בילדותו ומסרו אותו לסבו וסבתו שגידלו אותו במסירות והעניקו לו את היקרים שבזיכרונותיו. בהיותו בן 18 התפתה לחצות את הגבול לברית־המועצות כדי להצטרף לאביו שחי עם משפחתו החדשה בבאקו, ומאותו רגע גורלי של חציית גבול הפך לפליט נרדף. דבקותו בכתיבת שירה עברית והתנגדותו הגלויה למשטר הסובייטי הציבו אותו בעמדת התנגשות עם המנגנון הסטליניסטי. ב־1934 נעצר ונשלח לעבודת פרך בסיביר. ב־1939 שוחרר לזמן מה ועסק בין השאר בכינוס והצלת שיריו, שאותם הפקיד בידי פטרונו, ולדימיר יופה, שהצליח להבריחם לארץ. ב־1941 נאסר שוב, וכעבור שנתיים מת.

שירתו לפני המעצר, שנכתבה בלנינגרד, נחלקת לשני מסלולים: שירים הפונים לאחור, ומעלים באוב את זיכרונות ילדותו היהודית־ליטאית האבודה, ושירים הפונים קדימה, ומתנבאים על התרסקותו של המשטר הסובייטי השנוא. יש דמיון בין המסלולים: שניהם חותרים לשיווי משקל בין פיכחון ספרותי ואינטלקטואלי חד וחריף לבין סערה רגשית שיש בה יסוד פנטסטי - חזון השיבה לילדות האבודה מצד אחד, וחזון המהפכה־שכנגד מצד שני. אבל למרות הדמיון בין המסלולים הקפיד לנסקי להרחיק ביניהם, ויצר שתי פרסונות נפרדות־לכאורה: לנסקי היהודי, הרך והמתגעגע, ומולו לנסקי הפוליטי, המר והזועם. ניתן לקבוע בהקשר זה שלנסקי חתר תמיד להפריד בין טוב לרע - הטוב אבוד לכאורה אך ממשיך להדהד, ואילו הרע שולט בעולם אך סופו לקרוס.

ואז, בסיביר, התרחשה בשירתו תפנית עדינה ועם זאת הרת משמעות: היהודי־עברי והפוליטי־רוסי התחברו אצלו זה לזה. שם, בגולאג, זיהה לנסקי את מלוא המשמעות של גורלו, והפך אותו לשליחות: עליו להיות ממשיכה הסיבירי של מסורת שירת הפליטות העברית, מסורת 'על נהרות בבל', הנרמזת במרובע המצורף לרשימה. אלא שההתגלות הזאת לא ביטלה את פיכחונו הספרותי והאינטלקטואלי, וגם לא את הצורך שלו להפריד בין טוב לרע ובין נכסף למציאותי. והתוצאה הייתה שירה מיוחדת במינה: יהודית במודגש, אך כזאת שאינה מתבצרת ביהדותה אלא פתוחה לכל רוח, לכל סופת שלג סיבירית שעלולה לפרוץ ולהכות, לכל תפנית גורל אפשרית, ועל כן חכמה ועמוקה להפליא.

ובחזרה למאמרו של מירון. העורכת מעידה שבהחלטתה להדגיש את הממד הביוגרפי בשירת לנסקי היא נשענה על עצתו של מירון. והנה, במאמרו מתעקש מירון ללכת דווקא בדרך ההפוכה לעצתו הטובה, ולנתק את שליחותו הפואטית של לנסקי מסיפור חייו. המניע של מירון ברור: הוא רוצה לקדש את לנסקי כמשורר, ומאמין שכדי לעשות זאת עליו לזקק את בשורתו האסתטית מסיגיה הביוגרפיים, על הקשריהם העבריים, היהודיים, הרוסיים, הפוליטיים. אלא שניסיון ההפרדה אינו עולה יפה: הזיקה בין גורל לשליחות בשירת לנסקי אינטימית ומעמיקה מדי, ואי־אפשר להכחישה.

חיים לנסקי, כל השירים // עורכת: ורד אריאל־נהרי (מוסד ביאליק, 596 עמודים)

עַרְבֵי צָפוֹן עֲקֻמֵּי בַד, שִׁפְלֵי קוֹמָה.

כַּמָּה יָמִים אֶגְחַן תַּחְתָּם, לֵילוֹת כַּמָּה?

אַךְ לֹא! לֹא לִי לִתְלוֹת כִּנּוֹר כָּל עוֹד יָרֹן

סֻלַּם קוֹלוֹת בָּרוֹם - שִׁבְעַת כּוֹכְבֵי כִּימָה