'פילוקטטס' מאת היינר מולר, המועלה כעת בתיאטרון החאן, הוא עיבוד מודרני לאחת הטרגדיות הפחות מוכרות של סופוקלס היווני. פילוקטטס הוא לוחם אגדי, שירש את קשתו של הרקולס, ובדרך למלחמה בטרויה הוכש על ידי נחש. הפצע, שסירב להתרפא, גרם לו כאבים עזים וגם יצר סירחון לא קטן. המפקדים היוונים, בראשות אודיסאוס, שכבר לא יכלו לסבול את זעקותיו של הפצוע, החליטו לנטוש אותו באי בודד. כעבור עשור, כשהמלחמה עדיין נמשכת, הם קיבלו מסר מהאלים שרק קשתו של פילוקטטס יכולה להביא להם ניצחון. אז ביצע אודיסאוס סיבוב פרסה וחזר לאי השומם בלוויית נאופטולמוס, בנו של אכילס, כי האמין ששותפו הצעיר, שלא היה בצבא היווני כשפילוקטטס ננטש, יוכל לשכנע אותו לחזור.
במחזה של מולר, כמו אצל סופוקלס, הקונפליקט המרכזי הוא בין הערכים הציניים של אודיסאוס, הפוליטיקאי הממולח המאמין שהמטרה מקדשת את האמצעים, לבין הערכים ההרואיים יותר של נאופטולמוס. הלוחם הצעיר בהתחלה מסכים לשתף פעולה עם אודיסאוס בתוכניתו לרמות את הלוחם שנזנח, אך אחרי שהוא משיג את הקשת היקרה חוזר בו ומציע לפילוקטטס ברית - שניהם יברחו יחדיו מהמלחמה הארורה ויחזרו ליוון. אצל סופוקלס יש מהפך נוסף לקראת הסוף, כשהרקולס, המופיע כאל, יורד מהמרומים כדי לצוות על פילוקטטס ונאופטולמוס לשוב לטרויה ולמלא את ייעודם, ואילו אצל מולר אין שום אל מהמכונה שיכול לכוון את בני האדם, וכך הם נאלצים לסגור חשבונות בדרך ארצית ואלימה.
המחזה המעניין, הכתוב בשפה פיוטית, תורגם היטב על ידי אבישי מילשטיין, שגם ביים את ההצגה בצורה מרוכזת. ניר רון מצוין כאודיסאוס החלקלק, ואריאל וולף הוא נאופטולמוס מלא תשוקה ולהט נעורים. אך הפסגה הרגשית של הערב הוא משחקו המופלא של נמרוד ברגמן כפילוקטטס, החל בזחילתו פנימה מוכה מכאבים בתמונה הראשונה ועד לניסיונו לממש את נקמתו באודיסאוס השנוא בסוף הסיפור. הוא חי את הדמות המיוסרת בכל נפשו וגופו, וקשה להוריד ממנו את המבט. גם אם המחזה יותיר אצל הצופה הממוצע, שאינו בקי במיתולוגיה היוונית, סימני שאלה, ההצגה שבנה מילשטיין מעבירה חוויה עמוקה ועוצמתית בעיקר בזכות משחקו הטוטאלי של ברגמן. פילוקטטס שלו הוא גיבור טראגי אמיתי.
