ציון חמש שנים ל"מחאה החברתית", שפרצה ביולי 2011, הוא הזדמנות ראויה להזכיר את "אירועי ואדי סאליב" - או "מהומות ואדי סאליב" כפי שנקראו עד סוף שנות ה־80 ותחילת עידן הפוליטיקלי קורקט, והטרמינולוגיה אינה מקרית כמובן - שפרצו אף הם בחודש יולי, 52 שנים קודם לכן, בקיץ 1959.

"המחאה החברתית" של קיץ 2011 החלה בנטיעת שניים־שלושה אוהלים בשדרות רוטשילד בתל־אביב, שהפכו תוך שבוע למאהל ענק שאיכלס מאות צעירים אשר מחו על מחירי הדיור. בשלב הזה המנהיגה הבלתי מעורערת של המחאה הייתה דפני ליף, צעירה אשכנזייה, משכילה, "ילדה טובה רחביה".

תוך כשבועיים הוקמו ברחבי הארץ עוד עשרות מאהלים, ובמקביל התרחבה המחאה לשרשרת הפגנות המוניות נגד יוקר המחיה. בשיאן השתתפו בהן מאות אלפים, רובם ככולם בני המעמד הבינוני והנמוך: אשכנזים ומזרחים, ימנים ושמאלנים, דתיים וחילונים בני כל הגילאים. "צדק חברתי", צעקנו כולנו בקולי קולות.

האהדה הציבורית למחאה הייתה חסרת תקדים. ראש הממשלה נתניהו, שהבין שמתחולל לנגד עיניו הבלתי ייאמן, "הביע הזדהות" עם רבבות המפגינים (אם כי כמובן טרח להאשים במצב את "הממשלות הקודמות") והבטיח צעדים ממוקדים וקצרי טווח כדי לסייע "לזוגות צעירים, סטודנטים ונזקקים". זמן לא רב לאחר מכן הכריז על הקמת ועדת טרכטנברג, שהייתה אמורה להעניק פתרונות לפחות לחלק מהדרישות שהעלו המפגינים.

נחזור 52 שנים אחורנית: למחאה רחבת ההיקף שגם משתתפיה חרתו על דגלם את המילים "צדק חברתי". אלא שהמחאה הזו החלה בוואדי סאליב, שכונת המצוקה הקשה ביותר בחיפה. הגפרור שהצית את הבערה היה ירי של שוטר ("אשכנזי") באדם שיכור ("מרוקאי") שלא היה חמוש ולא סיכן את חייו של איש. גם כאן, בדיוק כמו במאהל ברוטשילד, התארגנה הפגנה ספונטנית של תושבי השכונה. גם כאן התפשטו ההפגנות במהירות לכמה מוקדים, כולם יישובי ספר שבהם רוכזו העולים מארצות המזרח. ההפגנות האלה התרחשו טרם עידן הפייסבוק, ללמדנו כמה עזה הייתה המחאה.

מה זה "צדק חברתי"? דיור בר־השגה ועבודה. המצב הכלכלי והתברואתי בוואדי סאליב באותה עת היה מחריד. לפי התיאורים, התגוררו משפחות שלמות בכוכים טחובים, שורצי עכברושים ומקקים, לוהטים בקיץ ודולפים בחורף, ללא חיבור למים ולחשמל. עוני מחפיר. משפחות רבות הגיעו עד פת לחם.

ומי הוביל את המחאה הזאת? גם כאן נעוץ ההבדל. היה זה דויד בן הרוש, צעיר ממוצא מרוקאי שעלה לארץ עשר שנים קודם לכן, נשוי ואב לילדים, תושב שכונת ואדי סאליב. בן הרוש, שלא כמו דפני ליף, לא זכה להיבחר ל"איש השנה". רחוק מזה. הציבור בארץ, ובטח גורמים בממסד, התייחסו אליו כאל פושע מסוכן, עבריין מועד. במשפט שנערך לו לאחר תום המהומות נגזרו על בן הרוש 24 חודשי מאסר בפועל בעוון "הפרעה לשוטר והחזקת אקדח ללא רישיון".

תגובת ממלא מקום ראש הממשלה דאז, לוי אשכול, בישיבת הממשלה הבהולה שהתכנסה בעקבות "המהומות", הייתה אף היא הפוכה בתכלית. אשכול חזר על עמדתו הידועה בזכות "העלייה הסלקטיבית" והוסיף במורת רוח וללא קורטוב אמפתיה כי "נגזר עלינו לקבל אותם..." ו"איזה ג'ונגל אנחנו מכינים לעצמנו". על יידויי האבנים מצד המפגינים אמר: "זה המנהג בארץ מוצאם, שם זה היה נוהג מקובל".

מבחינת השלכותיה והישגיה של כל אחת מההתקוממויות העממיות הללו נדמה כי "המחאה החברתית" של קיץ 2011 תיזכר כסוג של אירוע חד־פעמי וקצר תפוגה, מין הפנינג המוני של שוחרי צדק ואחווה, בעוד "אירועי ואדי סאליב" יסמנו לדיראון עולם את אחד מקווי השבר העמוקים בחברה הישראלית. קו שבר שאנו רואים את תוצריו העגומים עד היום. √

איריס אליה כהן היא סופרת ומשוררת