לפי כל קנה מידה, ההתבטאויות החשוכות של הרב קרים נמצאות במקום הרבה יותר גרוע מההתבטאות החד־פעמית של מבקר הסרטים של גל"צ גידי אורשר. ולמרות זאת במקרה של אורשר, שממלא תפקיד זניח יחסית, איש לא קם להגנתו ולא ניסה למצוא הסברים לדבריו הנוראיים. ואילו כאן הרשת התמלאה מייד בדברי תמיכה - ואפילו הרמטכ"ל בכבודו ובעצמו הכשיר את המינוי. במקרה של אורשר, שר הביטחון ליברמן מיהר לפרסם הודעת גינוי ולדרוש את פיטוריו, ואילו במקרה של קרים השר הממונה על הצבא שמר על שתיקה.

זה לא שצריך להעניש כל מועמד לתפקיד בגלל התבטאות מקרית. רחוק מכך. אלא שהרב קרים מגיע לתפקיד עם השקפת עולם מגובשת. בקשת הדעות האורתודוקסיות מצוי הרב קרים בקצה החשוך. ועם כל הכבוד לעבר הקרבי שלו, זה לא הופך אותו לפחות חשוך.

"אונס", כתב השואל, הוא "דבר מזעזע", ואז הוסיף והִקשה: "איך, אם כן, נאמר לי על ידי רב שאישה יפת תואר מותר לפי חלק מן הפוסקים, גם לפני כל התהליך המתואר בתורה?" והרב עונה לו: "התחברות אל גויה היא דבר חמור מאוד, אלא שהוא הותר במלחמה (בתנאים שהוא הותר) מתוך התחשבות בקשיי הלוחמים. ומאחר שהצלחת הכלל במלחמה עומדת לנגד עינינו, התירה התורה לפרט לספק את היצר הרע בתנאים שהתירה למען הצלחת הכלל".

אלה העובדות. והנה, מרגע שפורסם הדבר החל קמפיין שמנסה להבהיר שהרב לא התכוון. מה פתאום. הרי יש איסור מדאורייתא על אונס. כך שכדאי לחזור לרגע אל השואל. הוא יודע מה אומרת התורה. היא מציבה שורה של ריסונים. כאשר לוחם חושק באישה שנפלה בשבי, הוא לא יכול להתנפל עליה. לא בשדה הקרב ולא במקום אחר. להפך. הוא צריך לשכן אותה בביתו, לנקוט שורה של צעדים ולהמתין חודש שלם שבו היא תוכל להתאבל על משפחתה. לאחר חודש אפשר להניח שהתשוקה מימי הקרב תלך ותדעך. או אז, מבהיר המקרא, אסור למכור אותה ואסור להתעמר בה ויש לשלחה לחופשי.

ההלכה המקראית הייתה מעין "אמנת ז'נווה" של דיני המלחמה שלא היו אז. בעידן שבו אונס שבויות היה נורמה, הציבה התורה שורת ריסונים כדי למנוע את האונס וכדי לתעל את התשוקה דווקא לשחרור של האישה. אלא שהרב קרים עשה משהו הפוך. הוא אמר במפורש שבין הריסונים שמציבה התורה לבין ההיתר שעליו דיבר השואל, הוא בעד ההיתר. בניגוד להלכה שיצר הרב קרים, "התחברות אל גויה" לא "הותרה בזמן מלחמה", ואין שום "התחשבות בקשיי הלוחמים". בניגוד לטענות קמפיין הטיוח, בין אונס בזמן מלחמה לבין ריסון שמצווה המקרא, הרב בחר באופציה הראשונה.

הדברים הללו נכתבים בעצב. הלוואי שהיה אפשר לפרש את הדברים שלו כציות לציווי המקראי, שהיה מהפכני לתקופתו. אלא שהמצב הפוך. ב־2012, תשע שנים לאחר שדבריו נכתבו וזכו לביקורת, הבהיר הרב קרים שהתורה אוסרת על אונס וקובעת כללי ריסון. יפה מצידו. אבל זה לא מוריד מחומרת הפסיקה הראשונית.

כאשר מצרפים לפסיקה המקורית התבטאויות נוספות של הרב קרים בעניין שירות נשים בצבא, בעניין שירת נשים ובעניין בעלי נטיות חד־מיניות, התוצאה עגומה. יש היום, גם ביהדות האורתודוקסית, שורה מכובדת של רבנים שלא דוחים על הסף את הקדמה. הם בעד שוויון נשים, הם בעד שילוב הומוסקסואלים בקהילה, והם לא חושבים שצריך להימנע משירת נשים. בנסיבות הללו הרמטכ"ל היה אמור לקבל רק החלטה אחת: האיש הזה לא יכול להיכנס לתפקיד. אבל במקום החלטה, קיבלנו טיוח ומריחה.