הזקן והעם

הראיון הזה, שמעולם לא נחשף, התנהל באנגלית בשלוש פגישות, שכל אחת מהן נמשכה שעתיים, על פני שלושה ימים. בשיחה הזו, הנדירה בכנותה, דיבר בן־גוריון בחופשיות על יחסיו עם אביו, הדילמות שחש מול ניצולי השואה סביב השילומים מגרמניה, המשיכה שלו לבודהיזם, החרטה על האופוריה שאחזה בו אחרי מבצע קדש ויחסיו עם אשתו פולה, שנפטרה ארבעה חודשים קודם, ואף הביע חרדה להמשך קיומו של המפעל הציוני.

עיקרי השיחה המובאים כאן עומדים במרכז סרטם הדוקומנטרי של יעל פרלוב ויריב מוזר, "בן־גוריון: אפילוג", שהוקרן בפסטיבל ירושלים וישודר בחודשים הקרובים בערוץ 8 של הוט.

המראיין קלינטון ביילי: מר בן־גוריון, מה אתה עושה בשעותיך הפנויות בימים אלה?

"עזבתי את הממשלה ב־1963 לתכלית אחת, לכתוב את ההיסטוריה של ההקמה המחודשת של המדינה היהודית, שלתפיסתי לא החלה במאי 1948, אלא ב־1870".

כמה זמן זה ייקח לך?

"עוד שש עד שמונה שנים".

אתה מאמין שתוכל לעשות זאת?

"זה אפשרי, אבל אני לא בטוח. מחר עלולה להתרחש איזושהי תאונה וזה יהיה הסוף שלי. כמעט בכל יום אני שומע שמתרחשת תאונה. אנשים נהרגים".

באופן כללי אתה לא מפחד מהמוות?

"יעזור לי אם אני כן אפחד? מדוע שאפחד? זה לא ישנה דבר".

למה ציפית כשהגעת לפלשתינה?

"אנרכיה מוחלטת שררה בארץ. תושבי הכפרים נלחמו אלה באלה. האידיאל שלי היה לעבוד בעבודת האדמה. כל יום ראיתי אלפי עובדים ערבים מגיעים וניגשים מיד לעבודה. יהודי היה חייב לעמוד ליד בית כנסת. האיכר הגיע והביט בשרירים שלהם ובחר לעצמו פועל אחד. עשרה ימים עברו עד שהשגתי את יום העבודה הראשון שלי. אבל אז חליתי במלריה. בלילות זה היה נורא. לא יכולתי לעבוד, לא יכולתי לאכול. כתבתי בכל שבוע שניים־שלושה מכתבים לאבא שלי ובהם תיארתי את הארץ. אז הוא חשב שאני מאושר. אבל היו הרבה אנשים מהעיירה שלי שהגיעו לארץ וחזרו לפולין, והם סיפרו לאבי איך אני חי. כשהוא שמע את זה, הוא שלח לי מכתב: 'חזור!' שלחתי לו מכתב: 'אבא, אתה יודע שאני לא מתכוון לעזוב את הארץ הזאת'".