עוזי לנדאו, שר לשעבר מטעם הליכוד, שר לשעבר מטעם ישראל ביתנו, גמלאי, הלך יום אחד אל משה כחלון, שר האוצר, המייסד, המנהיג ובעל הבית במפלגת כולנו. לנדאו, 73, חיפש תפקיד. לנדאו הוא האיש שהכניס את כחלון לפוליטיקה הארצית, קודם כראש לשכתו במשרד לביטחון פנים ואחר כך כמועמד לרשימת הליכוד לכנסת. בפריימריז של 2003 הלך לנדאו מחבר מרכז לחבר מרכז ואמר, שימו כחלון: הוא משלנו. הם שמו.

במילים אחרות, כחלון חייב ללנדאו. בגדול. וחובות צריך לשלם: שמור לי ואשמור לך, סדר לי (ג'וב) ואסדר לך. פעם, בתקופת החושך של שלטון מפא"י, קראו לזה פרוטקציה והתביישו קצת; היום, בימי האור של שלטון הימין, קוראים לזה במונח שלקוח מהמקורות: הכרת הטוב. עשו לך טובה? תחזיר טובה. מתבייש רק מי שלא עושה את זה.

אחד הג'ובים בהישג ידו של כחלון היה יו"ר שותף של הקרן הקיימת. במסגרת חלוקת השלל בין המפלגות זכתה כולנו לאופציה על התפקיד הנחשק הזה, שבעבר הוחזק על ידי קדימה. לנדאו אמר כן, ונבחר ליושב ראש לצידו של דני עטר ממפלגת העבודה. שמו מתנוסס עד היום על אתר קק"ל באינטרנט.

עטר, עסקן קשוח (יריביו אומרים: בריון), לא אהב את הוויכוחים היומיומיים עם לנדאו. הוא הבהיר לו שלא יקבל משכורת. כאשר לנדאו ביקש להביא לקק"ל ארבעה עוזרים, הבקשה נפלה בדירקטוריון. כאשר רצה לשפץ לעצמו לשכה, חטף פרסומים עוינים בתקשורת. הוא הבין שהנאה מההלוויה הזאת לא תהיה לו, קם והתפטר.

איזה רב מסוגל לשתוק: קרים | צילום: עיתון "במחנה"

כפי שכתבתי כאן לא פעם, קק"ל היא מעצמת נדל"ן מיותרת, מופקרת, בזבזנית ואכולת פרשיות. כרגע, למשל, מעיבות על החיים הטובים בקק"ל שתי פרשיות. האחת סכסוך על מס הסתדרות שנוכה ממשכורות העובדים הזמניים למרות שלא זכו להטבות המפליגות שקיבלו בשנים האחרונות העובדים הקבועים בארגון; והאחרת על הקצבה בסך שישה מיליון שקל לרפורמים, לקונסרבטיבים ולאורתודוכסים, חברי הקואליציה ששולטת בקק"ל, שניתנה על ידי הדירקטוריון בניגוד לחוות דעת משפטית. רק קק"ל יודעת מדוע הקרקעות שלנו צריכות לממן זרמים דתיים.

את המקום שפינה לנדאו יתפוס כנראה שמעון סוסן, ראש המועצה האזורית חבל מודיעין. סוסן הולך עם כחלון שנים ארוכות. הוא גם חבר של עטר מהתקופה שבה עטר כיהן כראש מועצה אזורית.

נותרה רק בעיה אחת: תפקיד לעוזי לנדאו. וכאן נכנס לתמונה שר הביטחון החדש, אביגדור ליברמן. ליברמן הודיע במכה אחת על מינוי שלושה יושבי ראש לשלוש חברות הענק שמרכיבות את תעשיית הנשק הממשלתית: לנדאו לרפא"ל, יאיר שמיר לתעשייה האווירית ויצחק אהרונוביץ' לתעש. ההחלטה נתקלה בחשדנות, על רקע העובדה שהשלושה הם שרים לשעבר מטעם מפלגת ישראל ביתנו. החברות האלה חשובות מדי, חזקות מדי, אמרו המבקרים. אסור להעביר אותן לשליטת מקורביו של ליברמן. ברפא"ל צצה בעיה נוספת: הדירקטוריון העניק ליו"ר הנוכחי, יצחק גת, קדנציה נוספת בברכת השר הקודם, בוגי יעלון. גת היה מנכ"ל רפא"ל, הלך לשוק הפרטי באותה תעשייה וחזר כיו"ר. חברי הדירקטוריון חתמו פה אחד על מכתב שמוחה על פסילת החלטתם.

אכן, השלושה היו שרים מטעם ישראל ביתנו. אבל אצל ליברמן המושג "מקורבים" קצת מורכב. ישראל ביתנו לא הייתה ביתם; בממשלה הם פעלו כסוכנים עצמאיים, לא כנציגי מפלגה. ליברמן לא הסביר מדוע מינה אותם ולא הסביר מדוע העיף אותם מהרשימה. אני בספק אם מישהו מהם הצביע בעד המפלגה בבחירות האחרונות.

אני כאן ואני מחליט: ליברמן | צילום: עמית שאבי

אבל ליברמן כמו ליברמן. אני מנחש שההחלטה שלו למנות דווקא אותם, ולהודיע על כך במכה אחת, נועדה לסמן טריטוריה. אני כאן ואני מחליט. מכיוון שאני לא יכול לממש את כל מה שאיימתי לעשות כשהייתי בחוץ – לא להרוג את הנייה ולא לחסל את חיזבאללה, לא לפרק את אבו־מאזן ולא לבזות את ארדואן – אני אוכיח לכם שמילה שלי היא מילה בדרכים אחרות.

השלושה צריכים לעבור כמה שלבים עד שימונו לתפקידיהם: השופטת בדימוס בלהה גילאור צריכה לאשר את צירופם לדירקטוריונים ואחר כך, בהליך נפרד, לאשר את מינויים ליו"רים. הדירקטוריונים צריכים להצביע; השרים צריכים לאשר. הם אמורים לעבור את התהליך בקלות. בגלל קרבתם הפוליטית לשר הם יצטרכו להוכיח שיש להם כישורים נוספים. הם יוכיחו: לנדאו, למשל, הוא מהנדס מדופלם, בוגר רפא"ל. מה יותר כישור מזה?

בישראל נוהגים לשאול מועמדים לתפקיד איפה היית; לא שואלים מה ואיך עשית. חברה חובקת עולם כמו רפא"ל, שמגלגלת מיליארדי דולרים, זקוקה ליושב ראש שהתמחה בעסקים גלובליים, לא לפוליטיקאי בדימוס. מה גם שהמנכ"ל הנוכחי, אלוף (מיל') יואב הר אבן, בא מצה"ל, לא מעולם העסקים.

לנדאו הוא בחור טוב: צנוע, מסור, נקי. החשדות בשחיתות שנקשרו לשמה של מפלגת ישראל ביתנו לא נגעו בו, כשם שלא נגעו בשמיר ובאהרונוביץ' (הפרקליטות מתכוונת להגיש את כתבי האישום בפרשה בספטמבר, לפני החגים). אבל כאשר מדובר בחברה עסקית מתקדמת, תחרותית, מורכבת, כמו רפא"ל, ייתכן שבחור טוב הוא לא המענה הנכון. על מקרים כאלה נהג משה דיין לומר: בחור טוב במובן הרע של המילה.

עוד הכרזת מלחמה: רגב | צילום: אלכס קולומויסקי

הדרדס העדתי

המשורר ארז ביטון, שעמד בראש הוועדה הממשלתית להעצמת מורשת עדות המזרח, הוא בחור טוב – הכי טוב שיש. אתמול התפרסמו ב"ידיעות אחרונות" כמה ציטוטים מראיון שנתן למוסף "7 ימים", שמופיע היום. "אנחנו, המזרחים, בגטו שיורקים עליו", אמר המשורר. "אני הולך לשבור את המוסכמה שגם בעוד 400 שנה לא תשתנה ההגמוניה האשכנזית", ועוד ועוד.

מיטב השיר כזבו. הגטו שביטון מדבר עליו קיים בעיקר בדמיונו, ומה שיקרה בעוד 400 שנה, לא בידינו. בישראל האמיתית יש פערים בהשכלה ובהכנסות שצריך ואפשר לגשר עליהם, ויש משקעים מהעבר. אם היה שד עדתי, נישואי התערובת הפכו אותו לדרדס.

המכון הישראלי לדמוקרטיה מפרסם כל שנה את מדד הדמוקרטיה, סקר מפורט ומנומק על עמדות בחברה הישראלית. פרופ' תמר הרמן עורכת ומבארת את ממצאי הסקר.

טוב במובן רע: לנדאו | צילום: אלכס קולומויסקי

הנתונים שנאספו מתוך הסקר שעומד להתפרסם בקרוב מסמנים בבירור את מקומו של המתח העדתי. איזה מתח הכי חזק בעיניך בחברה הישראלית היום? שאלו הסוקרים. 53 אחוז השיבו: המתח בין יהודים לערבים (50 אחוז מהיהודים, 68 אחוז מהערבים); המתח בין ימין לשמאל היה השני: 24 אחוז; השלישי היה המתח בין דתיים לחילונים: 10.5 אחוזים; הרביעי היה המתח בין עשירים לעניים: שמונה אחוזים; החמישי והאחרון היה המתח בין מזרחים לאשכנזים: 1.4 אחוז (3.1 אחוזים סירבו להשיב).

הסוקרים שאלו גם כמה המתח חזק. 25 אחוז הצביעו על מתח "חזק" בנושא העדתי; השאר הצביעו על מתח בינוני או חלש. את הנתון הזה צריך להשוות לסוגיות אחרות: 78 אחוז הגדירו את המתח בין יהודים לערבים כ"חזק"; 67 אחוז את המתח בין שמאל לימין; 56 אחוז את המתח בין עשירים לעניים; 51 אחוז את המתח בין דתיים לחילונים. כאשר פילחו את התשובות על פי מוצא עדתי, התברר ש־29 אחוז מהמזרחים מדברים על מתח "חזק" בתחום העדתי (27 אחוז כשהמוצא מעורב). זהו שיעור נמוך בהשוואה לנתונים האחרים, אבל מספיק כדי לעודד את מירי רגב לשחרר עוד הכרזת מלחמה עדתית.

ההלכה יכולה לחכות

גם אל"מ אייל קרים, הרב הצבאי הראשי המיועד, הוא בחור טוב. קרים נקרא השבוע לשלוש פגישות במטכ"ל שבהן עשו לו זובור. התשובות שנתן בעשור הקודם לשאלות הלכתיות שהופנו אליו, שבו לרדוף אותו. קרים לא הגן על עמדותיו. להפך: הוא הסכים לעשות כמעט את כל מה שהכתיבו לו מפקדיו – קודם בהודעה משפילה שפירסם בשמו דובר צה"ל, ואחר כך בהודעה שפירסם בעצמו לאחר פגישה עם הרמטכ"ל. די היה בדעות שהביע בעבר – נגד נשים, נגד שירות חיילות, נגד הומואים, בעד סירוב – כדי לפסול את מינויו. המהירות שבה התכחש להן רק החמירה את המצב. מתברר שאל"מ קרים מאוד רוצה לקבל את הדרגה ואת המעמד שנלווה אליה. עד כדי כך רוצה, שההלכה יכולה לחכות.

ביטלס בהכשר הבד"ץ: כיתת מכינה במרכז לב, ירושלים | צילום: יח"צ המרכז האקדמי לב

הרמטכ"ל אישר את המינוי משום שציטוטים מרשיעים עשויים לצוץ בעברו של כל רב שימנה. זה טיבה של הסתירה בין ההלכה, שחלק מקביעותיה אנכרוניסטי, מיזוגני, גזעני וחשוך, למה שמתחייב מצבא ממלכתי של מדינה דמוקרטית. שום רב לא יודה שההלכה לא רלוונטית - אם יודה, לא יהיה רב. לא נותר לו אלא לשתוק, ואיזה רב מסוגל לשתוק.

סרט רע

גם גידי אורשר, מבקר הקולנוע של גלי צה"ל, נחשב לבחור טוב. אורשר גיבב כמה דברי שטות ושיגר אותם למרחבי הפייסבוק. עכשיו הוא יושב בבית. במקרה הזה הנשורת הפוליטית חמורה יותר מהמעשה עצמו: החיסיון הצבאי שממנו נהנתה התחנה לאורך שנים, הוסר. שרים מתערבים בגלוי בענייניה. במציאות הזאת קשה להמשיך להגן על האנומליה שנקראת גלי צה"ל. העמדה העקרונית של הרמטכ"ל נכונה: צה"ל צריך להילחם, לא להתחרבש בניהול תחנות רדיו.

תארו לעצמכם, רק תארו לעצמכם, שיום אחד יקום שר הביטחון אביגדור ליברמן ויודיע שהחליט על מינוי המפקד הבא של גל"צ. הוא יהיה עיתונאי ואיש ציבור מנוסה. יהיו לו כל הכישורים ויותר. שמו יהיה שרון גל.

50 גוונים של שחור

"גיליתי שיש 50 גוונים של שחור", אמרה ורדית מרקוביץ, מנהלת המכינות במרכז האקדמי לב בירושלים. שחור הוא הצבע שנוהגים לייחס לחרדים, למרות שהצעירים החרדים שלומדים במרכז מתבלטים דווקא בחולצות הלבנות שלהם: חולצה לבנה, שרוול ארוך – זאת התלבושת החרדית האחידה. ויש גם כחול: חרדים שנכנסו למעגל העבודה מכונים "חולצות כחולות". שחור, לבן וכחול.

האנגלית היא האתגר הקשה ביותר לתלמידים חרדים. הם לא מוצאים בה שום דבר מוכר – לא האותיות, לא המילים, לא הצליל. נכנסנו לשיעור אנגלית. רוב התלמידים בכיתה לא ידעו מילה כשהתחילו ללמוד, לפני שלושה שבועות. המורה, דוד שטאל, מאיר פנים ועבה זקן, מחלק להם טקסט: Here Comes The Sun"", "הנה באה השמש", שירו של ג'ורג' האריסון, שהוקלט על ידי הביטלס בקיץ 1969, לפני 47 שנה. "על מי מדובר כאן", שואל שטאל ומשיב בשאלה: "על המלאך רפאל? לא, על השמש. השיר הזה נכתב באנגליה. קר שם בחורף. כשבאה השמש, שמחים".

הוא מבקש מהתלמידים לקרוא שורה מהטקסט ולתרגם אותה. האמיצים מנסים ומצליחים. "עכשיו אני אשמיע לכם את השיר", אומר להם שטאל. "אל תדאגו, יש לנו ברוך השם הכשר בד"ץ. אין שירת נשים".

הוא מעלה את הקליפ מיוטיוב. התלמידים מרותקים. פה ושם מתנועעות אצבעות לפי הקצב; פיות מזמזמים; מתחת לשולחנות טופפות הרגליים. כמה מכם שמעו על הביטלס, אני שואל. חצי כיתה מרימה ידיים, בהיסוס. אחד שמע שהם רצו לבוא לישראל, אבל הממשלה לא הסכימה.

מה אתם רוצים לקבל מהלימודים כאן, אני שואל את התלמידים. "לפרנס משפחה בצורה מכובדת, אבל לקיים תרי"ג מצוות", משיב אחד. מה החלום שלכם, אני שואל. הם מביטים זה בזה במבוכה. "עוד מוקדם בשבילי לחלום", משיב אחד, והוא צודק. הלימודים במכינה רק התחילו, ועד סוף שנה א', השנה הקובעת, 50 אחוז מהתלמידים יודחו או ינשרו.

יש מכללות פרטיות שהחרדים באים אליהן בעיקר כדי להשיג תואר: התואר סולל את דרכם למשרות בשירות הציבורי. במכללה הזאת מכשירים אותם להיות מהנדסים במקצועות קשים, חיוניים לתעשייה ולצבא, כמו אלקטרו־אופטיקה, אלקטרוניקה, אינפורמטיקה, הנדסת תוכנה ומדעי המחשב. מלמדים סיעוד לתואר ראשון, בנות וגם בנים. הלימודים תובעניים, הציפיות גבוהות. נתוני המוסד מרשימים: 93 אחוז מהבוגרים והבוגרות מועסקים בשוק העבודה, 89 אחוז במקצועות שלמדו.

בכיתה הזאת של המכינה לומדים בעיקר ש"סניקים וליטאים. הש"סניקים, בוגרי רשת אל המעיין, למדו חשבון עד כיתה ח'. הליטאים הסתפקו בלימודי קודש. אין לכם ביקורת על המערכת שסירבה להעניק לכם לימודי ליבה? שאלתי.

"יש לי ביקורת", אמר אחד. "אילו לימדו אותנו אנגלית, יכולתי לוותר על השנה הזאת".

"לי אין שום ביקורת", אמר אחר. "לי אישית החינוך החרדי לא מתאים. זה לא אומר שהוא לא מתאים לאחרים".

האם אתם נחשבים בחברה החרדית לכישלון, שאלתי.

המילה כישלון הקפיצה אותם. ישראלים שונאים כישלון, לא חשוב מאיזו עדה הם, מאיזה מגזר, מאיזו דת. הם השיבו במקהלה: "לא!" האם רואים בכם עריקים, בוגדים, שאלתי. "בשום פנים ואופן לא", אמר אחד. "יש כאלה שרואים בנו פורצי דרך".

"כל משפחה והערכים שלה", אמר אחר. "במשפחה שלי ללכת לעבוד לא נחשב נחות".

ואכן, בחלק גדול מהמשפחות שמעודדות לימודי חול יש אב ואחים שעובדים. יש במגזר מי שמכנה אותם "שרופים".

כמה מכם שירתו בצבא, שאלתי.

שלושה הצביעו. מאיפה אתם, שאלתי. "אנחנו חב"דניקים", אמר הבחור, עטור זקן מרשים. הכיתה הגיבה ב"אהההה" ארוך: חב"דניקים לא נחשבים בעיניהם לחרדים. חב"ד, אמר פעם הרב שך, היא הכת הכי קרובה ליהדות.

האם חומות הגטו החרדי הולכות ונסדקות, שאלתי.

"זה לא גטו, והחומות לא נסדקות", אמר אחד הבחורים. "זאת מחויבות. התקשורת אשמה: היא יוצרת רושם כאילו כל החרדים אותו הדבר".

מה זה כישלון

שנים אחדות הייתי חבר הוועד המנהל של האוניברסיטה העברית. ביקשתי להקים ליד האוניברסיטה קמפוס נפרד לחרדים. היה כסף; היה חזון; הנשיא תמך. אבל הפרופסורים דחו את התוכנית על הסף, וטעמיהם עימם: הדרישה החרדית להפרדה בקמפוס שיועד להם בין נשים לגברים בין הסטודנטים ובין המורים, העליבה אותם. העלבון ניצח; המדינה והאוניברסיטה הפסידו.

במרכז האקדמי לב אין בעיה כזאת: גברים מלמדים ולומדים לחוד, ונשים לחוד, המזנונים כשרים בהשגחת הבד"ץ, וכל המחשבים מסננים מידע, אחרת הרבנים לא היו מרשים לחרדים ללמוד בהם. 5,200 נשים וגברים לומדים בשלושת הקמפוסים, שני שלישים דתיים לאומיים ושליש חרדים. 120 לומדים בתוכנית מיוחדת לעולים מאתיופיה. חיים סוקניק, פרופסור לכימיה בבר־אילן, עולה מארצות־הברית, מכהן כנשיא.

לוי (השם המלא שמור אצלי) הוא חסיד בעלז. בן 28, נשוי, ארבעה ילדים. הוא לומד מדעי המחשב, שנה ב'. "באתי כי חיפשתי פרנסה", הוא אומר.

הוא הלך לאדמו"ר שלו וקיבל את הסכמתו. "אצלנו מעודדים את מי שקשה לו ללמוד, לצאת מהישיבה", אמר. "אני לא היחיד שעזב את הישיבה. יש עוד ארבעה או חמישה שיצאו ללמוד ולעבוד".

הוא חי על עזרת המדינה, שמממנת חצי מתקציב המרכז, ועל מלגות. החסידות לא עוזרת; אשתו לא עובדת. מה ידעת כשבאת לכאן, שאלתי.

"ידעתי את לוח הכפל עד 100", אמר לוי. "בחשבון לא ידעתי שום דבר מעבר לזה. אנגלית ידעתי קצת – ההורים שלי באו מניו־יורק. אבל לקרוא ולכתוב לא ידעתי".

מה אתה מתכוון לעשות כשתצא לשוק העבודה, שאלתי.

"אין לי מושג", אמר.

"אנחנו מלווים אותם עד הקבלה לעבודה", אמרה ורדית מרקוביץ, המנהלת.

ברוך (השם המלא שמור אצלי) הוא מה שנקרא אברך: הוא רשום בכולל. בכולל לא יודעים שהוא לומד במוסד אקדמי. הוא בן 32, אב לשישה. בבוקר הוא עובד כמלמד במוסדות ש"ס. אחר הצהריים לומד הנדסה. "אבא שלי בוגר מוסד אקדמי", הוא אומר. "מדי פעם הוא אמר לי, תחשוב על האפשרות. אני רוצה להביא פרנסה הביתה. אני חושב על תעשיית ההייטק".

האם החברים שלך מעוניינים לצאת לשוק העבודה, שאלתי.

"יש כאלה שיוצאים לאט־לאט", אמר, "אבל לא מדברים על זה באופן גלוי".

המנהלים לא אהבו את הדיבור על יציאה מהמסגרת. "אנחנו לא מעודדים תלמידים לחצות את הקווים", הדגישה מרקוביץ. פרופ' סוקניק ביקש לאשש את דבריה. הוא ציטט את המנהל של הקמפוס ברמת־גן שאמר, "אני לא יודע איך להגדיר הצלחה, אבל אני יודע איך להגדיר כישלון. אם תלמיד או תלמידה יחליטו לעזוב את המורשת שלהם – נכשלנו". ¿