yed300250
הכי מטוקבקות
    "באתי לחזק ויצאתי מחוזק". השף אביב משה עם ניצול השואה יהודה זילברשטרס
    24 שעות • 17.07.2016
    חלומות על אוכל
    זה פרויקט מרגש ויוצא דופן: כמה מהשפים המובילים בישראל כמו מאיר אדוני, אייל שני, עומר מילר, שגב משה ואוראל קמחי נפגשו עם ניצולי שואה כדי לבשל ביחד את המנות הקלאסיות שהם זוכרים מבית אמא. עכשיו, המתכונים רואים אור בספר "סבתא בישלה גורמה": כל ההכנסות קודש לתמיכה בניצולים
    סמדר שיר

    מאיר אדוני שנא גפילטע פיש. "מאז ומתמיד", הוא מדגיש. "בבית שלי, מרוקאי־כורדי, היה בחגים גם גפילטע על השולחן. איך? בזכות סבתא מסעודה שבישלה באולם חתונות שבו הגפילטע היה חלק מהתפריט. היא למדה איך מכינים והגישה גפילטע בארוחות חג, ואני הייתי היחיד שעיקם את האף. טעמתי ולא אהבתי. בעיניי הוא היה קציצה אפורה בתוך ג'ל רוטט. וכשראיתי אותו בסופרמרקט, בצנצנת זכוכית, ממש קיבלתי בחילה. הוא הזכיר לי את צנצנות הפורמלין באבו כביר".

     

    לפני שלוש שנים אדוני חווה מהפך כאשר היה אחד מ־24 השפים המובילים שנענו להצעתה של תמי שכנאי, מנהלת עמותת "קבוצת שורשים", לבשל עם קשישים וניצולי שואה. התוצאה היא הספר "סבתא בישלה גורמה" שבו שפים מפורסמים כמו אייל שני, עומר מילר ושגב משה מבשלים עם ניצולי שואה ומעניקים למתכונים אשכנזיים ישנים פרשנות מודרנית משלהם. "הסכמתי מיד להשתתף בפרויקט", מספר אדוני. "כבר עברתי את השלב של שף צעיר שמחפש מקורות השראה מהעולם". אנשי העמותה שידכו בינו לבין רחל (רוחצ'ה) מנהיים (87, ילידת פולין) שבמשך שלוש שנים הייתה במחנה ריכוז ובגטו בצ'כיה, שם איבדה כמעט את כל משפחתה.

     

    "רוחצ'ה הביאה לי מנה של גפילטע, טעמתי והתאהבתי", מספר אדוני, השף של מסעדת "כתית". "הרגשתי שאני חייב להמשיך את התרבות היהודית דרך האוכל וחיפשתי דרכים להנגיש את הגפילטע פיש שלה לרמת מסעדה. לא שיניתי הרבה במתכון של רוחצ'ה. עידנתי טיפה את המתיקות, ובמקום להשתמש בקרפיון אני חותך מדג לברק גדול. את הג'ל שבו הדג מתבשל אני קוצץ ליהלומים קטנים שמונחים בתלולית לצד הדג, עם החזרת והרוטב, וזו תהיה מנת הדגל במסעדה הכשרה שאפתח בקרוב במנהטן".

     

     

     

    "דג לברק  במקום קרפיון". השף מאיר אדוני עם ניצולת השואה רחל מנהיים ומנת הגפילטע פיש שהכינו יחד צילום: שחר פליישמן
    "דג לברק במקום קרפיון". השף מאיר אדוני עם ניצולת השואה רחל מנהיים ומנת הגפילטע פיש שהכינו יחד צילום: שחר פליישמן

     

     

    חלום על קליפות תפוחי אדמה

    אתמול, בגלריה דובנוב בתל־אביב, הושק הספר "סבתא בישלה גורמה", אבל רוח'צה מנהיים (תושבת יד אליהו, אם לשלושה וסבתא לשמונה) לא הגיעה לחגיגה. "לפני שלוש שנים היא עוד עמדה על הרגליים, ובמפגש עם אדוני היא נהנתה והתרגשה", מעידה קרובת משפחה שבאה לייצגה, "אבל בשנתיים האחרונות היא כבר לא יוצאת מהבית".

     

    מנהיים לא הייתה הנעדרת היחידה. 24 ניצולי שואה תרמו לספר את הזיכרונות התרבותיים והקולינריים שלהם, "ושניים מהם כבר לא איתנו", סיפרה שכנאי, יוזמת הפרויקט.

     

    "אבל אני עוד כאן!" הכריז יהודה זילברשטרס, שחגג בשבוע שעבר את יום הולדתו ה־92 בחברת ירדן, נינתו הטרייה. "אני צלול, אני מלא שמחה ואני תמיד מסתכל קדימה!"

     

    "תראי אותו", מתמוגג השף אביב משה ("מסה") שטעם עגבנייה ממולאת של זילברשטרס ונתן לה פירוש אישי בדמות סינטה צרובה עם עגבניות צלויות על רביולי של עגבניות. "בעיניי הוא פיטר פן, צעיר נצחי. ברגע שלחצנו ידיים בפעם הראשונה הוא אמר 'אתה תהיה הסגן שלי'. ויש משהו שאני חייב לומר למרות שהוא עלול להישמע כקלישאה. באתי לחזק ויצאתי מחוזק. הוא ממלא אותי בשמחת חיים".

     

    צילום : ידיעות אחרונות
    צילום : ידיעות אחרונות

     

     

    זילברשטרס ("אני היחיד בארץ עם שם המשפחה הזה") היה בן 15 כשהגרמנים נכנסו לפולין. "הכניסו אותנו לגטו ורשה, שלוש משפחות בדירה קטנה, יצאתי לעבודה ובדרך חזרה קניתי אוכל. כשהתחילו לבנות את הגטו הגדול, מעל הגשר, נהגתי לקפוץ ממנו כדי להשיג פרוסת לחם ושני תפוחי אדמה".

     

    הוא עבר שבעה מחנות עבודה, איבד את כל משפחתו בטרבלינקה, ובסוף המלחמה שקל 28 ק"ג בלבד. כיום, כאב לשתיים וסבא לשלושה, הוא שמח לשחזר את סיפורי הגבורה. "שלוש פעמים הייתי מועמד להוצאה להורג בגלל שתפסו אותי בקפיצה מהגשר. "שאלו אותי 'למה קפצת?' ועניתי 'מה זאת אומרת? רציתי אוכל'. נהגתי לקפל את שולי המכנסיים ולהחביא בתוכם גזרים ולפעמים, כשהיה לי מזל, השומר שבפתח המחנה עצם עין ולא עשה עליי חיפוש יסודי. אוכל הוא שמחה, אבל כשהבטן שלך נדבקת לגב זה כואב. הרעב זה הדבר הכי קשה שיש. כשאתה מת — אתה מת, אבל כשאתה שוכב על הדרגש ולא מצליח להירדם וחולם על קליפה של תפוח אדמה...".

     

    בארץ עבד בסולל בונה, התחתן עם יונה ("הטורקייה, שנפטרה לפני יותר משנה") ומדי יום שישי היא הכינה לו סיר עם עגבניות ממולאות באורז ובשר. "כיום אומרים שממולאים זה מאכל טורקי, אבל לדעתי הטורקים למדו אותו מההונגרים", הוא מהרהר בקול רם. "תמיד הייתה לי גישה למטבח. בילדותי עזרתי לאמא לבשל ובצה"ל הייתי עובד מטבח".

     

     

    מלכת הבלינצ'ס  ההונגרי הכינה גולאש. השף אוראל קמחי  עם ניצולת השואה  שושנה פרידריך. למעלה: עטיפת הספר "סבתא בישלה גורמה"
    מלכת הבלינצ'ס ההונגרי הכינה גולאש. השף אוראל קמחי עם ניצולת השואה שושנה פרידריך. למעלה: עטיפת הספר "סבתא בישלה גורמה"

     

     

    למצוא חום ונחמה

    "פעם קראו לי 'מלכת הבלינצ'ס', אבל לספר הזה בישלתי גולש הונגרי, עם בצקניות וסלט מלפפונים, כמו בבית", מספרת שושנה פרידריך (80) שנולדה בבודפשט. אמה קפצה פעמיים מהרכבת שהובילה לאושוויץ אותה ואת שושנה, בתה היחידה, ולימים הצטרפה אליה בישראל. "בגטו למדתי שבשביל אוכל צריך לעבוד ועבדתי קשה כדי להשיג אותו".

     

    איך?

     

    "יהודים מהגטו ראו שאני רוכבת על קורקינט ונתנו לי פתקים עם כתובות. 'לכי לדירה שלנו, קומה זו וזו, ותביאי משם אוכל או כסף'. נתנו לי הוראות מדויקות איפה לחפש. כמעט בכל בית היה שפאייס, מחסן, שבו עמד כלי חרסינה גדול עם שומן של אווז שבו שמרו כבד ובשר עד סוף החורף. פעם נכנסתי לאחת הדירות, הכנסתי את כף היד כדי להוציא כבדים ונתקלתי בשקית בד מלאה במטבעות זהב. כמה פיות אכלו בזכות השקית ההיא".

     

    בשנות ה־70 היא פתחה את "הבלינצ'ס ההונגרי" ברחוב ירמיהו בתל־אביב, שהפך לשם דבר. "בהונגריה היו רק שלושה סוגים של בלינצ'ס — עם ריבה, קקאו או גבינה. בזכות בן זוגי, שבא מעולם המלונאות, המצאתי 28 סוגי בלינצ'ס, אפויים ומוגשים חם. אחר כך היה משבר כלכלי ומכרתי את העסק, אבל עד היום מזהים אותי ברחוב ומצלצלים כדי לפתור בעיה בטעם של אחת המנות".

     

    השף הצעיר אוראל קמחי (33, ממסעדת "פופינה") התאהב בה ובגולש שלה. "היא מזכירה לי את סבתא שלי, רבקה, שממנה למדתי לבשל", הוא אומר. "שושנה דומה לה מבחינה חיצונית וגם התנועות שלהן זהות. שתיהן נכנסות למטבח בביטחון, עם קילומטראז'. בילדותי הזהירו אותי שלא לעמוד במקום אחד יותר מדקה מפני שסבתא רבקה, שאוהבת לנקות, עלולה לגרוף אותי במטאטא. שושנה בדיוק כמוה. גם היא ניקתה אחריי, למרות שאני מקפיד להשאיר מטבח מסודר".

     

    קמחי הכין וריאציה מודרנית לגולש הקלאסי — לחי עגל, עם פסטה כתחליף לבצקניות. לדבריו, "שני התבשילים, גם של שושנה וגם שלי, הם כאלה שאוכלים כשמחפשים חום, נחמה ותחושה של בית".

     

    המתכונים המקוריים, לצד הגרסאות המעודכנות שלהם, מופיעים בספר המהודר "סבתא בישלה גורמה", אבל חנויות הספרים עדיין לא קלטו אותו מפני שכל הרווחים מהמכירה חוזרים לקבוצת שורשים הפועלת לרוווחת קשישים. אל תתעצלו, בבקשה. באתר של העמותה מופיעה רשימת המקומות שבהן הוא נמכר. 70 שקלים והטעמים של פעם יחזרו לכם לשפתיים. מומלץ.

     


    פרסום ראשון: 17.07.16 , 19:54
    yed660100