כשכתבתי לפני כשנתיים על ספר השירים השביעי של אמירה הֶס, 'כמו בכי שאין לו עיניים להיבכות', הופצצתי בסדרת תגובות אוהבות וזועמות שהיו מבוססות על אי־הבנה. המגיבים היו בטוחים שכתבתי על מישהי אחרת: על העיתונאית עמירה הָס. בלבול הזהויות הזה, בין אמירה הֶס, המשוררת ילידת בגדד שרבים רואים בה האם המייסדת של השירה הישראלית הנשית־המזרחית, ועמירה הָס, בתם של ניצולי שואה (אביה יהודי־אשכנזי מרומניה, אמה יהודיה־ספרדיה מסרייבו) שקנתה את תהילתה בזכות נחישותה לתת ביטוי משוכלל לנקודת המבט הפלסטינית בעיתונות הישראלית, הוא לכאורה לא יותר משיבוש מטריד. ובכל זאת מדובר בבלבול מעניין, כי הוא מדגיש בדרכו הכמו־שרירותית דמיון בסיסי בין שתי הנשים המרשימות, הקשור לאתגר הגדול שכל אחת מהן מעמידה בפני השבטיות המובנית של החברה הישראלית.

נזכרתי בבלבול הזהויות ההוא כשקראתי את ספר השירים החדש של הס, 'גלעד בליבי', הכולל שירי אהבה וזיכרון לבן זוגה, קריין הרדיו עזרא הס, שממנו התאלמנה ב־2010. נזכרתי בו כי סיפור אהבתם של אמירה לבית עינצ'י ועזרא הס הוא שיצר את הבלבול - הוא שהעניק למשוררת הבגדדית שם משפחה אשכנזי כל כך, ובעצם: יהודי־גרמני. הס - שמככבת עכשיו בהמלצות ועדת ביטון - כתבה שירים על עזרא גם בחייו, וזכור בעיקר מחזור השירים המרשים 'באינקוויזיציה של ההיות', שנכתב בעקבות נסיעה משותפת של בני הזוג לגרמניה (אלמוג בהר כתב עליו מאמר מעניין שאפשר למצוא ברשת). לא מוצאו היהודי־גרמני של בעלה הוא שעמד במרכז המחזור ההוא, אלא דווקא הזדהותה העמוקה של המשוררת עצמה עם קורבנות השואה - הזדהות שהתבססה הן על תחושה חריפה של אחדות גורל יהודית וכלל־אנושית, והן על חוויותיה שלה כקורבן של גזענות, כלומר על זיכרונות ילדותה כפליטה עיראקית בישראל של שנות ה־50.

שם, במחזור ההוא, ממש כמו בשירי ספרה החדש, חשפה הס את כוחה היצירתי המיוחד, שהוא הכוח לבטא בעוצמה יוצאת דופן את הקרעים שמתוכם נולדה החברה הישראלית, בלי לקפח את הצורך לאחות את הקרעים האלה בשפתה אפופת הסוד, ובעיקר בפרסונה החידתית שלה כמשוררת. בדרך זו מעניקה הס לבשורת השירה הישראלית המזרחית את אחד מדפוסיה המופתיים. בעקבות הס ניתן לומר שבמיטבה זוהי שירה שמצליחה לחדור - עמוק יותר מהשירה האשכנזית בת־זמנה - אל תשתיתו האוניברסלית של הגורל האנושי הקרוע. לכל משורר/ת, מלסקר־שילר ועמיחי עד ביטון והס, יש זהות אתנית ומורשת תרבותית פרטיקולרית. אלא שלעיתים, בשל נסיבות היסטוריות, מורשת מסוימת מצליחה לשקף טוב מאחרות את המכלול, וזה בדיוק מה שקרה לשירה הישראלית־מזרחית בעשורים האחרונים.

ובחזרה ל'גלעד בליבי'. בגב הספר כתוב, ובצדק, שזהו "ספר השירים האישי ביותר של הס". לא שהיא נמנעת מלחבר בו בין סיפור אהבתה לבעלה לבין דרמת ההגירה מעיראק לישראל - אלא שהיא יודעת גם להפריד בין שני הסיפורים, ובכך בדיוק טמון כוחו המיוחד של הספר. הס נאמנה מבחינה זו לעקרון היסוד שלה: עקרון הסוד והחידה. הרעיון שניצב בבסיס הספר הוא בערך כזה: כן, עזרא היה מי שאהבתו ניחמה את המשוררת על קרע העקירה, הן מעיראק והן מבית הוריה, אבל הנחמה הייתה חלקית וקרועה ואפופת סוד כשלעצמה, נחמה שעיקרה ברית בין גולים ונודדים העולים לרגל זה אל זו, ודווקא בשל כך היא ממשיכה לפעול את פעולתה המנחמת גם אחרי מותו.

גלעד בליבי // אמירה הס (גמא,  46 עמודים)

יֵשׁ אֲשֶׁר לֵב יֵרָאֶה כִּסְנָאִי מְבֹהָל. בּוֹקֵעַ מִן הָאֶבֶן

הַיּוֹם רָאִיתִי אֶת הַלֵּב שֶׁל עֶזְרָא

יָצָא לִבּוֹ אֵלַי מִתּוֹךְ הַתַּנְצְבָ"ה

וַאֲנִי דָּרַכְתִּי עֹז אַהֲבָתִי

נִדְרַכְתִּי קַשֶּׁבֶת

וָאֶתְבּוֹנֵן

וְהַיְּקוּם עוֹמֵד

הָעֵצִים נְטוּעִים

הַשֶּׁמֶשׁ בְּרוֹם הַשָּׁמַיִם

הָאֲבָנִים בִּמְסִלּוֹתָם

אֲבָל עַד מַה חָזָק כּוֹחַ הַסְּנָאִים