חייל לבן מכה חייל אדום

רוח הרפאים של אלכסנדר וולף // גאיטו גזדנוב (מרוסית: סיון בסקין, אחוזת בית, 176 עמודים)

זוהי נובלה גמישה ואוורירית, מהנה ומושכת מאוד לקריאה, שמודרכת על ידי התאווה לספר סיפור ומשכנעת את הקורא להתמכר אליו. "מכל הזיכרונות שלי, מכל החוויות הרבות מספור של חיי, הזיכרון המציק לי ביותר היה זיכרון הרצח היחיד שביצעתי מימיי". כך נפתח ספרו של גאיטו גזדנוב, סופר רוסי יליד 1903 שגלה לפריז והתגלה מחדש בשנים האחרונות. הפתיחה הסוחפת הזו מתייחסת לאירוע המכונן של הסיפור: בזמן מלחמת האזרחים ברוסיה נקלע המספר, ששירת בצבא הלבן, לחלקת ארץ שוממת ושם הותקף בידי פרש מהצבא היריב. הפרש ירה בסוסתו והתכוון לחסל אף אותו. אלא שהמספר הקדים אותו והרגו בירייה ממוזלת מרחוק. לפני שנמלט מהמקום הספיק לבחון את פניו של האויב.

כמו גזדנוב עצמו, גם המספר התגלגל לבסוף לפריז, עבד כעיתונאי וחלם על קריירה ספרותית, עד שכעבור שנים התגלגל לידיו ספר של סופר אנגלי בשם אלכסנדר וולף, שבו מתוארת לפרטי פרטים אותה התרחשות שזיכרונו אינו מרפה ממנה; אלא שהיא מתוארת מצידה השני - מנקודת מבטו של הפרש האדום שמת לכאורה באותו דו־קרב בערבה הדרום רוסית. מכאן ואילך ינסה המספר להתחקות בדרכים שונות אחר הסופר המסתורי, רדוף על ידי החידה: מיהו אותו אלכסנדר וולף?

אבל גזדנוב אינו מסתפק בסיפור מתח. הוא כורך בעלילה סוגיות הגותיות שונות; חלקן מרשימות ומעניינות. לקראת סוף הסיפור, למשל, מתאהב הגיבור בצעירה רוסית יפה ומסתורית בשם ילנה, שהוא מזהה פיצול מרתק בין עולמה הנפשי לעולמה הגופני. היא אמנם נמרצת והחלטית, אבל בחייה הפנימיים יש "מין אטיות נפשית מיוחדת במינה", איזו בוסריות וגולמנות וקושי לקבל ולהעניק חום. לדמותה של ילנה שמורים כמה תיאורים מעניינים בספר: "לא היה אפשר לומר עליה - על כל פנים ככל שהדבר נוגע לי - שהיא מאהבת נפלאה. תגובותיה הגופניות היו איטיות, והרגעים האחרונים של ההתעלסות גרמו לה לעיתים להרגיש כאב פנימי כלשהו, ואז היו עיניה נעצמות ופניה היו מתעוותות בעווית לא־רצונית. אבל ההבדל בינה לבין נשים אחרות היה בכך שהיא חוללה התגייסות מוחלטת ומתישה של כל הכוחות, כוחות הגוף והנפש, ושהקִרבה האינטימית אליה, ככה הרגשתי במעורפל, דרשה מאמץ הורס לבלי תקנה". המאבק בין גוף לנפש מאפיין גם את המספר עצמו, ואף את דמותו של וולף כפי שהיא מצטיירת לו מהסיפורים שקרא: "גורלו של אלכסנדר וולף ריתק אותי גם מפני שאני עצמי סבלתי כל ימיי מפיצול בלתי־מנוצח ועיקש להחריד, שלשווא ניסיתי להילחם בו, ושהרעיל את השעות הטובות ביותר של קיומי".

זו יצירה מעניינת, אם כך, אבל היא אינה נוסקת לגבהים, כפי שאולי כיוון מחברה ולמרות שהיא מוגדרת "יצירת מופת" על גב הכריכה. קודם כל, בולטים כאן צירופי המקרים והסנסציות. לא רק שהמספר נתקל במקרה בספר של מי שהוא סבר שהומת על ידו, הוא גם נתקל במקרה בשניים מחבריו הטובים ביותר. אבל צירופי המקרים הרחוקים מסבירות, שהם תו עלילתי שכיח ברומנים ויקטוריאניים, מלמדים על החולשה המרכזית של הנובלה: היותה מושפעת מיצירות מופת. ניתן למצוא כאן עקבות לתפיסות מוסריות של טולסטוי, לעניינו של דוסטויבסקי בנפש הפושע והרוצח, למתח בין תרבות ויצר בתפיסה הפרוידיאנית, כמו גם קורטוב קשיחות גברית המינגוואית ואולי סימנונית, קצת השפעות של ייצוגי עולם הגנגסטרים בקולנוע ובספרות של התקופה, ואולי גם את החומרה של הספרות הצרפתית שהתחבטה באתגר המוסרי שהציב בפניה הכיבוש הגרמני, למשל ב'שתיקת הים' של ורקור (עם או בלי קשר, גזדנוב עצמו היה חבר ברזיסטנס).

גם אם לא דייקתי בזיהוי מקורות ההשפעה, קיימת בספר תחושה של הגות וספרות שאולות, והיא תורמת לעיתים לתחושה פומפוזית שעולה מהחלקים הפילוסופיים בנובלה. גרשון שופמן כתב פעם על ההבדל בין הוגים אמיתיים, שעסוקים בבעיות יסוד ונעזרים בספרים של מחברים קודמים כדי להתמודד איתן, לבין הוגים לא חשובים, שעסוקים לא בבעיות עצמן, אלא במחברים קודמים שהם רוצים להידמות אליהם. משהו מן הסוג האחרון קיים גם אצל גזדנוב. ●