את מפגן הזחיחות שלו, שלשום, מעל דוכן הכנסת, נתניהו צלח בקלילות יחסית. זו הבמה שלו. כאן הוא במיטבו. השואלים, חברי כנסת מימין ומשמאל, נראו ונשמעו ברובם רפויים ורופסים. לא היה כמעט איש ביניהם שהצליח להביכו, ואפילו בשאלות על ניקיון כפיו ועל כספים שזרמו לכאורה לכיסיו ולכיסי בני משפחתו, תשובתו הייתה בהירה והחלטית. "לא ימצאו כלום, כי אין כלום". אשרי המאמין.
רק פעמיים במהלך השעה הארוכה לא נמצאה תשובה בפיו, ורק פעם אחת נקלע למבוכה. מבוכתו נחשפה כאשר נשאל על התאגיד הציבורי העתיד לקום על חורבות רשות השידור הממלכתית/ממשלתית/ציבורית. ולא מפאת חוסר ידיעה, אלא דווקא מתוך הכרות עמוקה עם הנושא. זה הנושא שאולי חשוב לו מכל. תיק התקשורת הוא בבת עינו. ממנו פקוחה עינו על הערוץ הראשון וגם על הערוצים המסחריים הסמוכים על שולחנו.
נתניהו, שחונך על ברכי תקשורת חופשית, לא מאמין בה. הוא מאמין בערוצי טלוויזיה ורדיו כנועים ורפויים. לרגע הוא לא התכוון לשחרר את ערוץ הטלוויזיה הציבורי מלפיתתו הפוליטית. זו נשמת אפו.
את שנותיי הראשונות כאיש תקשורת עשיתי שם, בערוץ הממלכתי, ברדיו ובטלוויזיה. שם למדתי את היסודות. חלקם היו רעועים ומעוותים. שם גם גיליתי את עוצמת לפיתתם של פוליטיקאים, מימין ומשמאל, ושם חוויתי חלון הזדמנויות קצר של חופש מידע ודעה.
הימים היו ימי ארנון צוקרמן ויצחק לבני בראש הערוץ. צוקרמן, מנהל הטלוויזיה, היה האיש שמינה את מוטי קירשנבאום לעמוד בראש מחלקת התוכניות, ואותי בראש מחלקת החדשות. זה היה המשולש הניהולי של הטלוויזיה. מנכ"ל רשות השידור, לבני, גיבה את צוקרמן ואותנו. הממשלה הייתה בידי המערך. יצחק רבין היה ראש הממשלה. שמעון פרס היה שר הביטחון.
אנחנו, קירשנבאום ואני, ניסינו – איש איש בתחומו ובמחלקתו – לעשות תקשורת "נקייה". מדי ערב חשפנו עוולות ושחיתויות שלטוניות, בגיבויים המלא של צוקרמן ולבני. רבין חרק שיניים, אך לא השמיע קול. לפחות לא ליד אוזני. פרס היה קולני מאוד, אך לא הצליח לחדור ולהשפיע. ואנחנו המשכנו במלאכתנו.
לא ברור אם תרמנו למהפך של 17 במאי 1977, אך ליל המהפך בישר גם מהפך בתקשורת המשודרת. מנחם בגין נבחר לראשות הממשלה, צוקרמן ולבני הודחו, מוטי ואני פרשנו, ויוסף לפיד התמנה למנכ"ל. זה היה קו פרשת המים של חופש המידע והדעה. מאז ועד היום לא התקיים שידור ציבורי של ממש בישראל, שישמש אלטרנטיבה איכותית לתוכניות רדודות בערוצים אחרים.
התאגיד המתוכנן לא עמד לבשר על לידתו של ערוץ ציבורי מקצועי, איכותי, תרבותי ובידורי, אלא על הקמת עוד זרוע ממשלתית הנתונה במקרה הטוב לגחמותיו של ראש הממשלה ובמקרה הפחות טוב של רעייתו.
אין לראש הממשלה עניין בשידור איכותי. אין לו עניין בחופש מידע ודעה. יש לו עניין בצעצוע תקשורתי שישרת אותו באמונה ובחנופה. כך נוהג נתניהו, וכך – יש להודות – נהגו כמעט כל ראשי הממשלה שקדמו לו. רבין היה החריג החיובי.
אין סיכוי לערוץ הקיים, לא במתכונתו הקיימת ולא במסגרת התאגיד הציבורי. בין מאות העובדים במוסד הקיים נותרו עדיין כמה עשרות אנשי מקצוע הגונים, מסורים וטובים, אך ככל הנראה תש כוחם. רק לא מזמן עוד דיברו שם על הבראה. היום ברור שגם ניתוח מעקפים לא יועיל. הר הבית התקשורתי נתון עתה בידיו של נתניהו.
