שובר מסך
המעורבות של ראש הממשלה ושר התקשורת בענייני התקשורת הייתה כל כך מסיבית השבוע, שיכול להיות שמדובר בגול עצמי, בגשר אחד רחוק מדי, בממטר של חוקים שיצרו אפקט כמעט ארדואני: חוק ערוץ הכנסת, חוק הגבלת התוכן השיווקי של מיקי רוזנטל שזכה לתמיכה נלהבת מנתניהו והנושא הכי לוהט – דחיית מועד הפעלתו של תאגיד התקשורת בשנה וחצי.
לא ייאמנו האנרגיות, הלהט והאובססיה שמפעילים את ראש הממשלה בניסיונותיו להשתלט על מפת התקשורת. אבל השבוע קרה לו ככל הנראה מה שקורה לאנשים שמה שמניע אותם זה היצר: הוא איבד את הבלמים. ממש באותו זמן שבו הודיע על דחיית הפעלת התאגיד, הוא פעל לכיבוש ערוץ הכנסת ונתפס כשהוא מנסה לתפור מכרז כך שיתאים לכלי תקשורת שבשליטת אנשים שלו. כך לפחות טוענים במערכת הפוליטית. ההגזמה הייתה כל כך בוטה, שנתניהו אילץ את ראשי מפלגות הקואליציה להתייצב כחומה בצורה נגד הניסיון הזה. בנט היה זה שהוביל את ההתנגדות לדחיית הפעלת התאגיד וכחלון החרה החזיק אחריו.
אני לא מתכוון לתת אגורה אחת נוספת מתקציב המדינה, אמר השבוע שר האוצר. כחלון מודע לכך שאינו יכול להתערב לראש הממשלה – או לשר התקשורת במקרה זה – בענייני משרדו. אבל יש גם הסכם שלפיו כל הוצאה שמעבר לעשרה מיליון שקלים צריכה אישור של שר אוצר, וכאן הרי מדובר בתקציב כפול: גם על המשך פעילות רשות השידור וגם על הוצאות תאגיד התקשורת החדש, סכום המוערך בכמעט חצי מיליארד שקלים מתקציב המדינה, כלומר מכיסינו.
לא אאפשר לזה לעבור, אמר כחלון. כשמתקבלת החלטה כזאת פחות משבועיים לפני הדיון בממשלה על תקציב המדינה, ועוד מבלי ליידע את שר האוצר ואת משרד האוצר – זה עניין תמוה. אני לא מתכוון לאשר אותו.
במילים אחרות, אמרתי לו, אתה הולך למשבר קואליציוני.
לא יהיה משבר קואליציוני, הוא אמר. משברים קואליציוניים באים בעקבות הפרת הסכמים.
זו הפרת הסכם, אמרתי. בהסכם הקואליציוני הסכמת להצביע עם ראש הממשלה בכל החלטה הנוגעת לתקשורת.
לא, אמר כחלון. בהסכם הקואליציוני מופיע שראש הממשלה אחראי על התקשורת, אבל גם יש את הסעיף שקובע כי כל הוצאה שמעל עשרה מיליון דורשת אישור שלי. במקרה הזה, אם כל אחד מאיתנו ינהג כפי שכתוב בהסכם, הרי זה מבטל אחד את השני.
אז מה, שאלתי, יש מצב שהולכים לבחירות?
זה לא כל כך חשוב וכל כך דרמטי כדי שיגיע לבחירות, אומר כחלון. מישהו פה הטעה את ראש הממשלה ולא נתן לו אומדנים נכונים. ראש הממשלה יראה את האומדנים ויעשה חישוב מחדש.
לא רק ירושלים
צריך לזכור שבהסכמים הקואליציוניים שחתמו ראשי המפלגות עם כינון הממשלה, יש סעיף שמחייב אותם להצביע עם נתניהו בסוגיות הקשורות לתקשורת. כולם חתמו על זה. אם ראש הממשלה התעקש להחתים את ראשי המפלגות, הוא ידע למה הוא מחתים. אם הם חתמו, הם ידעו בדיוק מה משמעות חתימתם. זה בדיוק כמו לחתום על צ'ק פתוח: הסכמתם לחתום, אל תבואו עכשיו להתלונן על הסכום.
השר אלקין טוען שכולם מדברים על חוקי תקשורת שנתניהו מקדם, אבל בעצם זו פסאדה, אין אף חוק כזה. החוק נגד פרסום סמוי שנפל במליאה ביום רביעי ושנתניהו תמך בו לא היה חוק של ראש הממשלה, אלא של מיקי רוזנטל. והרי אף אחד לא חושד שרוזנטל עובד בשביל נתניהו. גם חוק ערוץ הכנסת החדש, טוען אלקין, לא קשור בנתניהו. מי שמקדם אותו תקופה ארוכה זה יו"ר הכנסת יולי אדלשטיין. הייתה ועדה שישבה על זה, היו ויכוחים והיו פרסומים. עכשיו מדובר באותו חוק, באותה ועדה ובאותן מסקנות – ומקשרים את זה לנתניהו. אני לא מכיר התערבות של ראש הממשלה בדבר הזה, הוא אומר.
צריך לציין שאלקין הוא כבר מזמן לא הדובר של נתניהו. היחסים ביניהם בימים אלה רחוקים מלהיות קרובים. אולי יש לו אינטרסים אחרים, אבל לא מדובר בגיבוי אוטומטי של ראש הממשלה. בעניין דחיית פתיחת תאגיד השידור הציבורי, טוען אלקין שהוא כבר חודשים נלחם על כך שישדר מירושלים. זה כתוב בחוק, הוא אומר, ויש לזה משמעות סמלית. הרי לא ייתכן שכופים על ערוצים מסחריים לפעול בירושלים וסביבתה, ואילו רשות שידור ציבורית תשדר ממודיעין.
פניתי לכל העולם ואשתו בניסיון לעצור את המעבר שלהם מהבירה למודיעין, אומר השר לענייני ירושלים. בזמנו פגשתי את ראשי התאגיד וניסיתי לשכנע את אלדד קובלנץ, המנכ"ל, להישאר בעיר. הוא טען באוזניי שביקש ארכה של 18 חודש, כלומר להתחיל את השידורים בשנת 2018, אבל האוצר לא הסכים וחייב אותו לעלות לאוויר בסוף ספטמבר. בלוחות זמנים כאלה, אמר אז קובלנץ, לא נוכל לעשות את זה בירושלים ולכן נעשה זאת במודיעין. אם תצליח לשכנע את האוצר להסכים לארכה יותר גדולה, אמר לאלקין, נעשה את זה בירושלים.
מה אתה טוען, שאלתי את אלקין, שהסיבה שנתניהו דוחה את הפתיחה היא שהתאגיד לא יישב בירושלים? זו אחת הסיבות, אמר. הנימוק השני הוא שהתאגיד לא מוכן, ופה אני מקבל שיש מחלוקת.
זה נכון, מאשר כחלון. קובלנץ אכן ביקש ארכה של 18 חודש. אבל בקשתו לא התקבלה. וברגע שלא התקבלה בקשתו, עבר החוק שמדבר על פתיחת התאגיד ב־1 באוקטובר וקובלנץ התכנס לתאריך הזה. אז מה זה משנה מה הוא ביקש לפני שהחוק עבר.
אבל לא ירושלים ולא נעליים. או לפחות לא רק ירושלים. גורמים בכירים טוענים שהסיבה העיקרית שנתניהו דוחה את פתיחת התאגיד היא שהוא לא רוצה את קובלנץ. הוא לא מינה אותו, הוא רואה את רשימת העיתונאים שקובלנץ מגייס לשורותיו והבטן שלו מתהפכת. אלה ממש לא האנשים שהוא רוצה שיהיו שם. אם זה מה שמצפה לו, עדיף כבר את רשות השידור הישנה.
אם קובלנץ היה מודיע עכשיו שהוא הולך הביתה, אמר השבוע מישהו שמצוי בעניינים, והיו ממנים במקומו מישהו שנתניהו רוצה – היינו רואים באיזו מהירות מוקם התאגיד הזה.
אבל קובלנץ לא הולך לשום מקום. הוא לא מתכוון להתפטר. אני עובד כרגיל, אמר השבוע לכל מי שהתעניין. אנחנו ערוכים לפתיחה ב־1 באוקטובר.
שיר, מחאה
מי לא היה רוצה להיות זבוב על הקיר בפגישה בין שר הביטחון למפקד גלי צה"ל שהתקיימה אתמול, ולו מסיבה אחת פשוטה: מעניין איך הסביר איווט ליברמן לירון דקל את התערבותו בנושא שעל הפרק, תוכנית זניחה באוניברסיטה המשודרת על המשורר הפלסטיני מחמוד דרוויש. מה היו הטענות שלו נגד שידורה של התוכנית? ומה ביקש ליברמן להוכיח, שהוא לא בוגי יעלון? אחרי שהבטיח לנו את דמו של הנייה, זה מה שהוא מביא לנו, את דמו של דקל? או שאולי כמו שהרג בהבל פה את מנהיג החמאס, כך הוא הורג בהבל פה את מפקד גלי צה"ל.
האמת, לא מתאים לליברמן לשמש הד למירי רגב. להיות המקבילה של נתניהו מול בנט. רגב כותבת פוסט נגד דבריו של גידי אורשר, ליברמן ממהר להגיב שיש להשעות אותו לצמיתות. רגב יוצאת נגד התכנית על דרוויש, ליברמן ממהר לזמן את דקל.
מעניין שמצד אחד דקל מואשם בהתקרנפות, כמי שמנסה להתקרב לשלטון, אחרי שהביא לגל"צ אנשי ימין כמו אראל סג"ל, עמית סגל ויועז הנדל. מצד שני הוא מואשם בכך שגל"צ מעלה תוכנית על משורר פלסטיני, ששני שירים שלו נמצאים בתוכנית הלימודים של נפתלי בנט.
הפרשה מזכירה את פרשת הספר "גדר חיה" של דורית רביניאן, שבמשרד החינוך החליטו להוציא מתוכנית הלימודים כי הוא מספר על אהבה בין יהודייה לבין פלסטיני. השבוע שמעתי משהו שבזמן הסערה על ההחלטה לא היה ידוע: כשלימור לבנת היתה שרת התרבות, הקים הליכוד קרן שנקראת "עם הספר", שמעניקה כסף לתרגום ספרים מעברית לאנגלית.
הספר הראשון שהם נתנו לתרגום היה "גדר חיה".
נגמרת הסובלנות
הזעזוע בעולם החילוני מדבריו של הרב יגאל לוינשטיין היה כל כך חזק, שאפילו יו"ר הבית היהודי נאלץ להסתייג ממנו. ואחריו, כמו תמיד, ראש הממשלה. שהרי אם רוצים לדעת מה חושב נתניהו על נושא מסוים, כל מה שצריך זה לחכות ולשמוע מה בנט חושב על זה, ואז להתחיל את הספירה לאחור עד לתגובת ראש הממשלה. אבל אין ספק שיש ימים בהם אפילו האתאיסט המושבע ביותר, האפיקורוס להכעיס, מתפלל לאלוהים שאכן יש גיהינום, וזה רק כדי שלוינשטיין ושכמותו ימצאו, אחרי 120 כמובן, את המקום הראוי להם.
ובעצם אולי לא. כי הרי מה באמת פשעו של לוינשטיין? שאמר את האמת. שאמר את שהוא מאמין. ואם היה מתנצל, הרי שזה היה על כך שאמר את שאמר, ולא על כך שזה מה שהוא מאמין.
רק שבוע קודם נדהמנו מדברים די דומים שצוטטו משו"ת (שאלות ותשובות) של המועמד לרב הראשי לצה"ל. רק שלושה חודשים לפני כן, ובעצם מתי לא, צללו אוזנינו מדברי האמונה הכנים של הח"כ סמוטריץ' ואשתו, על זכותה שרק ידיים טהורות גזע ייגעו ברך הנולד. ובאמת, על מה אנחנו מתפלצים שוב ושוב?
מעטים במגזר אומרים באמת ובגלוי מה אמונתם. רובם שייכים לאסכולת המיתממים ומגלגלי העיניים, שמפעפעת דרך ישיבות כעטרת כוהנים ודומותיה אל המכינות הקדם־צבאיות ומשם אל שורות הפיקוד הזוטר בצבא, ותוך זמן מה, גם אל הפיקוד הבכיר. פסיקות, הנחיות ואמירות של אנשי המגזר, שמדהימות אותנו כל פעם מחדש, כאילו איננו שומעים כמותן מדי יום. תפיסות עולם שעוד עלולות יום אחד לקבוע כי מותר, ואפילו חובה, לחלל שבת כדי להציל את מח"ט גבעתי, אבל אסור באיסור חמור להציל בשבת את מח"ט גולני כי אינו יהודי.
הרפורמים הם נוצרים. אישה יפת תואר מותר לאנוס בזמן מלחמה, למען זקיפת המורל של חיילינו. מותר לפגוע בערבים חפים מפשע, ובילדים חפים מפשע, אם הם ערבים, שהרי הם יגדלו להיות מחבלים. מותר גם לפגוע בבני ערובה אם אינם יהודים, שהרי דינם כדין "רודף באונס". וברור שאין לנהוג במחבלים כבני אדם, שהרי הם "חיות", ופועל לגביהם הכלל שכל המרחם על אכזרים סופו להתאכזר על רחמנים.
אסור לגייס נשים, ואם חלילה גויסו, אסור להיות במחיצתן, ודאי לא כשהן מפקדות. כי הימצאות מפקדת בסביבתם של חיילים מחייבת אותם למקד בה את המבט, דבר שכרוך באיסור הסתכלות.
על שירת נשים כבר אין מה לדבר. הקונצנזוס הוא שיש לקום ולצאת, וכדי לא להגיע לכך, עדיף שמלכתחילה לא תשרנה.
והומואים – בהמות. אגב, צריך לציין כי הזעם החילוני יצא בעיקר נגד ההתבטאות הזאת. בכל מה שקשור ליחס לערבים ולחפים מפשע, גם החילונים מסתדרים טוב יותר עם ההלכה מכפי שהם מסתדרים עם יחסה לנשים ולהומואים. אולי כי ערבים וחפים מפשע כבר לא נהיה, אבל הבת שלנו היא אישה, והבן, מי יודע, אולי חס וחלילה ייצא הומו.
ומי שלא מאמין לכל זה, שיחפש בגוגל את אתר כיפה או קבצי שו"ת, ויאמין.
רובם המכריע של בני הציונות הדתית נוהגים כאלוף־משנה אייל קרים, שאחרי שיחות ושימועים הבהיר כי הוא לא בדיוק התכוון למה שאמרו שהוא אמר, ושאם מישהו נפגע וכיו"ב. או כמו דן זמיר, מנכ"ל מועצת המכינות הקדם־צבאיות שאמר לגל"צ כי לוינשטיין לא התכוון לפגוע באף אדם, הוא פשוט ניסה למצוא דרך להגיד את הדברים במילים שלו. שבוע אחרי שהדברים של לוינשטיין נאמרו, יצא מכתב תמיכה בו של מאות רבנים, בהם גם המועמד המוביל לתפקיד רב המשטרה, הרב רמי ברכיהו.
אתם לא מבינים, הם אומרים, מדובר בדיון הלכתי טהור שאין לו נגיעה לחיי היומיום עד שיקום בית המקדש או עד שהדור כולו יהיו זכאי או אולי כולו יהיה חייב. שהרי למען ארץ ישראל השלמה מותר לשקר, קל וחומר לגלגל עיניים השמיימה ולטעון כי בקיצור, אתם לא מבינים כלום. רק מיעוט בציונות הדתית מעז לומר את שהוא חושב ובמה הוא מאמין בתוך ליבו. אבל האמת היא כי כך מאמינים רובם. גרסה דינקותא ותורה מבית אבא.
ההבדל בין הזרמים והדעות השונים במגזר הדתי־לאומי הוא לא בעיקרי האמונה, אלא באיך מציגים אותם בחברה מודרנית, שיש בה גם הומניסטים, ליברלים וחילונים, ושצריך – לפחות בינתיים – להתחשב גם בדעתם, עד שתושלם ההשתלטות על כל מוקדי הכוח.
ואם, מפעם לפעם, יוצא שר כמו בנט באמירות והצהרות הסותרות את עיקרי האמונה הללו, תמיד אפשר ללחוש, כפי שאכן עושים לא מעט, כי אינו באמת ציוני דתי, אלא פוליטיקאי המתחזה לציוני דתי. והעובדה ששר החינוך העניק פרס מפעל חיים וסכום כסף ניכר לשולי רנד, שבסך הכל קיים את היתר הרמב״ם לכפות את אשתו, ואפילו בשוט – לא הופכת את בנט לדתי של ממש.
לפעמים משהו מתפלק. פקודת מבצע לכיבוש עזה. ספר תורת המלך. פסק הלכה על איסור מכירת דירות לערבים. מצוות זיוף מסמכי רכישת קרקעות מגוי. עדות שקר בבית משפט. והמסגיר שורפי תינוקות לרשויות החוק הישראליות הוא מוייסר. ומי באמת יודע איפה יעמדו אלה שיעמדו ביום פקודה.
נוסעי העגלה המלאה לא באמת מאמינים שלנוסעי העגלה הריקה יש ערכים, אמונה או מוסר. העלבון הגדול ביותר שיכול חילוני לומר לדתי הוא "האמן לי כי הכבוד שאני רוחש לך הוא כמו הכבוד שאתה רוחש לי".
ובכן, אנחנו מבינים. אנחנו חמורו של משיח לא מטיפשות, אלא מסובלנות. אבל גם לסובלנות יש סוף. ולמרות שהרב לוינשטיין אומר בשיחות סגורות שאפשר לסייע לאנשים לתקן נטיות, ספק אם ניתן לסייע לאנשים להיגמל מחשכת אמונתם הדתית.
