לפני שבוע, לאחר דיון סוער בוועדת החינוך בכנסת, ולמרות מחאה חריפה של הורים והתנגדות חלק מהח”כים, אישרה הוועדה את המשך גביית תשלומי ההורים לבית הספר. ההערכה היא שסך התשלומים שההורים נדרשים לשלם עבור שירותים חינוכיים לילדיהם מגיע לסכום העצום של כחמישה מיליארד שקלים.

ההורים בוועדה טענו שאם המדינה מצהירה על "חינוך חינם", עליה גם לממן את השירותים הללו. אולם מצד שני, חלק גדול מהורי התלמידים, חברי הכנסת ואזרחים אחרים דורש לשלם כמה שפחות מסים. בדיוק אותם מסים שאמורים לממן שירותים חברתיים, כמו חינוך, בריאות, דיור ועוד.

זה הפרדוקס של מדינת הרווחה: האזרחים מעוניינים בשירותים חברתיים רבים ככל האפשר, אך מתרעמים על העלאת מסים ושמחים על כל צעד של הורדת מסים שמשמעותו פגיעה ביכולת המדינה לספק את השירותים החברתיים שהם תובעים. יש מדינות, כמדינות סקנדינביה למשל, שבהן נכונות האזרחים לשלם מסים גבוהה שכן הם מכירים בכך שמיסוי הוא תנאי הכרחי לקיום של חברה סולידרית המעניקה שירותים חברתיים ראויים לכל תושביה.

שר האוצר משה כחלון, שעוברים עליו ימים פוליטיים לא קלים, יודע שהורדת מסים הוא צעד פופולרי שיזכה בתמיכה ציבורית. תוכנית הורדת המיסים שהוא מקדם עתה כוללת הורדת שיעורי מס ליחידים וחברות והענקת הטבות מס מיוחדות לחברות היי־טק גדולות. לטענתו, הטבות המס ימומנו מעודפי גבייה עתידיים – עודפים שחלק מאנשי האוצר כופרים בקיומם.

כחלון הצדיק את התוכנית בטענה ש"יש שני מנועים עיקריים שמעודדים את הצמיחה — השקעות והפחתת מסים. כספי המסים שייכים לציבור, וכשיש עודפים חובתנו להחזיר אותם לאזרחים". אולם בניגוד לקביעתו הנחרצת, מחקרים כלכליים מצאו שלשיעורי המסים אין השפעה משמעותית על הצמיחה הכלכלית.

כמו כן, בניגוד להנחה הנפוצה בעניין שיעורי המס הגבוהים בישראל, דוח של ה־OECD שפורסם לפני כמה חודשים מצא שמאז שנת 2000 נטל המס בישראל ירד מ־34.9% ל־31.1%, בעוד שנטל המס הממוצע במדינות ה־OECD ירד מ־34.4% ל-34.2%. כלומר, נטל המס בישראל נמוך מנטל המס הממוצע במדינות ה־OECD. מאידך, ישראל מאופיינת בשיעור גבוה יותר של מסים עקיפים כגון מע”מ, שהוא מס אחיד על הוצאות ולכן הוא בלתי שוויוני ופוגע יותר בכיסו של המעמד הבינוני והנמוך. אגב, כדאי לשים לב גם לכך שחלק ברפורמת המס הנוגע ליחידים אינו רלוונטי לכ־50% מהעובדים בישראל, שלפי נתוני מינהל הכנסות המדינה כלל אינם מגיעים לסף ההכנסה המינימלית החייבת במס.

בעשור האחרון הונהגה כאן מדיניות הרעבה של השירותים החברתיים ופגיעה מתמשכת ברשת הביטחון הסוציאלי. לפי הדוח השנתי של ה־OECD על כלכלת ישראל, שהתפרסם לאחרונה, חלקה של ההוצאה הממשלתית בתוצר בישראל ירד בעשור האחרון ביותר מ־10%. קיצוץ שגודלו מגיע ל־150 מיליארד שקלים. מדיניות שהפכה את ישראל לאחת משיאניות אי־השוויון והעוני במערב.

עודפי גביית מסים, כמו גם כספים שמקורם בהעלאת הגירעון התקציבי, צריכים להיות מופנים לא להטבות מס ליחידים או לתאגידים, אלא להשקעה בשירותים חברתיים, לסגירת פערי אי־השוויון ולצמצום ממדי העוני – צעדים יעילים יותר גם להגדלת הצמיחה. √