'רציתי לרשום נוף אחר', ספרו הרביעי של מרדכי גלילי, הוא מבחר מקיף מספריו הקודמים בתוספת שלושה מחזורי שירה חדשים, ויש בו שירים מגוונים למדי שנכתבו במשך יותר מ־40 שנה. אלא שמשהו משונה קרה למשורר בדרכו לדחוק את שירתו על כל תולדותיה אל תוך ספר ייצוגי אחד: השירים איבדו את עצמאותם והפכו לפרקים ביצירה חדשה, שאפשר לאפיין כרומן אוטוביוגרפי־בלשי הכתוב ברובו בשורות שיר ובמקצתו במסמכים לא שיריים, בעיקר מכתבים.

לרומן יש גיבורה מובהקת אחת - אמו של המשורר, מיה, שהתאבדה בילדותו - ולצידה צמד גיבורי משנה: המשורר עצמו, שהתאבדותה של אמו הוסתרה ממנו במשך זמן רב, והוא נאלץ להפוך למין בלש פואטי המתחקה כל חייו אחר מות האהבה האמהית; ואביו של המשורר, יהודה, שמילא תפקיד מרכזי בקונספירציית ההסתרה והכיסוי. למי שייכנס לתוך היצירה מובטח מסע מרתק, אם כי סבוך במקצת, אל תוך תבנית חייו ושירתו של גלילי כפי שהתהוו בצל התאבדותה של אמו - מסע השזור שוב ושוב ברגעים נדירים של גילוי והתגלות: רגעים שבהם אימת הריקנות הגלומה בהתאבדותה של האם נפתחת פתאום, פוערת את פיה הרחב, והכל צולל לתוכה בתנועה עדינה להפליא, חסרת משקל כמעט, שיש בה שילוב עוצר נשימה של צער ויופי.

יש משהו נשגב ב'רציתי לרשום נוף אחר', וכדאי לקרוא את הספר כדי לגעת בו, כי רק בנגיעה הזאת נחשפת בשורתו הפואטית של גלילי: מטרתו היא לתרגם חוויה אוטוביוגרפית בלתי נסבלת, הכרוכה באובדן שאי־אפשר לשאת, ליצירה ספרותית שיש בה עדינות מופלגת לצד סבלנות מסתורית, מין נכונות לשייף ולהחליק את חומרי הצער והזעם עוד ועוד עד שיזכו לביטוי מגובש ככל האפשר, דייקני והרמוני גם יחד: "איפוק - מיתר/ שמשמיע ניגון מר".

כדי לסגל את שיריו לתפקידם החדש כפרקים ביצירה אוטוביוגרפית מאוחדת - ובעיקר כדי לסגל לכך את שיריו משנות ה־70, שלא עסקו בהוריו אלא ברמז - עשה גלילי שני מעשים מרחיקי לכת של עריכה עצמית. ראשית: הוא ערך בכבדות את השירים עצמם. כשמשווים את הנוסחים המקוריים לנוסחים החדשים המסקנה חד־משמעית: העריכה פוגעת פגיעה קשה ביופיים של השירים הישנים, בעברית הגמישה והקצבית שלהם, ובעיקר במיניות הנעורים החושנית והאינטנסיבית שמתוכה הם התעצבו. זוהי עריכה שמטרתה היא סטריליזציה, ובעברית: עיקור, כלומר החלקת כל החספוסים והבליטות לטובת פני שטח הומוגניים ככל האפשר, ובמובן זה העריכה ממלאת בנאמנות את תפקידה: היא מטשטשת את ייחודם ואת מורכבותם של השירים הישנים כדי שיוכלו להשתבץ ללא הפרעה במכלול החדש, ולהשתעבד לתפקידם החדש כמגלמי האבל האינסופי על האם. זוהי עריכה בעייתית למדי, שמשחיתה כדי להכשיר ומקלקלת כדי לתקן.

מעשה העריכה השני של גלילי הוא סידור השירים ברצף חידתי, שפוגע בכל ניסיון לארגן את הספר בתבנית ליניארית שמתקדמת מעבר לעתיד. הספר מאורגן כמבוך, לבירינת של תזוזות הלוך ושוב במרחב ובזמן, שתפקידן לכסות ולגלות את העיקר במין תנועת נדנדה מהפנטת. תנועת הנדנדה מגיעה לשיאה סביב עמוד 189, ובדיוק שם, כשהחידה הבלשית מתפענחת לכאורה, אפשר להמשיך לקרוא את הספר בשתי תנועות מקבילות: הלאה, אל סופו, כדי לפרש ולדייק את מה שהתגלה כבר, או בכיוון ההפוך, בחזרה להתחלה, מתוך ניסיון לעקוב אחר מנגנוני ההשתקה וההסוואה שאיפשרו את המסע כולו, שהרי במנגנונים האלה תלוי יופיו המיוחד, המאופק כל כך, של הספר כולו: מעבר לאם מסתתר האב, שעיצב בשתיקותיו את חידת מותה.

רציתי לרשום נוף אחר // מרדכי גלילי (מוסד ביאליק, 296 עמודים)

חשבתי יותר עליהָ

הַפְּסִיכוֹלוֹג שֶׁאֵלָיו הָלַכְתִּי

אָמַר שֶׁמִּיַּלְדוּת כָּזֹאת בָּאִים עֲבַרְיָנִים.

"עָשִׂיתָ דֶּרֶךְ יָפָה" רָצָה לְהַחְמִיא.

"אֵיפֹה הַכַּעַס שֶׁלְּךָ?" שָׁאַל,

"הַכַּעַס שֶׁל יֶלֶד שֶׁאִמּוֹ הִתְאַבְּדָה."

יָדַעְתִּי, לֹא כְּדַאי לִפְתֹּחַ אֶת הַדֶּלֶת.

זוֹ הָיְתָה פְּגִישָׁה אַחֲרוֹנָה.

אִבַּדְתִּי שׁוּב אֶת אִמִּי.

הָיִיתִי יֶלֶד שֶׁלֹּא בִּקֵּשׁ רַחֲמִים,

הֲבָנָה. לֹא יָדַע שֶׁאֶפְשָׁר.

הָאִפּוּק - מֵיתָר

שֶׁמַּשְׁמִיעַ נִגּוּן מַר.