yed300250
הכי מטוקבקות
    דניאלה
    7 ימים • 27.07.2016
    החופש להיות
    אני שונאת סודות. במיוחד כאלה שנשמרים בגלל פחד מ"מה יגידו". להסתרה יש מחיר, והגיע הזמן להפסיק לשלם אותו
    דניאלה לונדון־דקל

    אני אוהבת מספרים לא מזוהים. דווקא מהמזוהים אני מפחדת יותר, כי אני יודעת בדיוק מה מחכה לי. לכן כשהתקשרה אליי הרכילאית מהעיתון המתחרה, לשאול אם זה נכון, עניתי לטלפון בלי להסס. לקח לי כמה רגעים להבין מי זו "ליאורה" ומה היא שואלת.

     

    בחילה.

     

    להיות אייטם של רכילות. לכמת כאב, שמחה, גילוי, בהלה, אשמה, בלבול, מערבולת שלמה שסחפה לתוכה משפחה שלמה וחברים קרובים, לכדי אייטם קטן שיופיע בין שמלה שלבשה קרן מור לתמונה של פורטיס שותה קפה ברחוב בזל, זה, איך לומר, מעליב, אם לא הייתי מתביישת להיעלב מדבר כזה.

     

    רכילות, טוען יובל נח הררי בספרו "קיצור תולדות האנושות", היא בעצם יופי של דבר. במובנה הרחב, היא אינטראקציה חברתית הנשענת על סיפור. הרכילות היא שאיפשרה לבני האדם להתארגן בקבוצות גדולות ולעקוב אחר התנהגות הקהילה גם ללא קשר עין. יש לה תפקיד עצום בשמירה על הסדר החברתי. הרכילות היא "מותר האדם". אני זוכרת שזה נשמע לי מקסים כשקראתי את זה, אבל עם הטלפון ביד וכשאני היא הסיפור, טיפה פחות.

     

     

     

     

     

    עניתי מה שעניתי. זה היה יעיל. כי ביום שישי נוכחתי לראות שעדיין לא הפכתי לרכילות. כלומר, הפכתי לרכילות בין שדרות רוטשילד להבימה כבר מזמן, יותר מדי אנשים שאני מכירה סיפרו לי שאנשים שהם מכירים שאלו אותם אם זה נכון שדניאלה נפרדת ושהיא נהייתה לסבית. אבל יש הבדל בין אייטם הנלחש בחדר הלבשה בחוג פילאטיס מזרן, או על כוס מקיאטו בבית קפה, לארבע שורות מתחכמות, רומזניות, ב"ליאורה".

     

    מה ההבדל? אוהו!

     

    טוב, אולי לא כזה אוהו. כי תכלס, בשני המקרים חיי הצטמצמו לפתע ונארזו מחדש כקפסולה צבעונית קטנה של הפתעה, ריגוש, בידור להמונים. אבל לגבי תוכן הקפסולה, "ליאורה" דווקא מיהרה להבטיח שהיא תסתפק רק באייטם קטן על פרידה. היא תעזוב את העניין השני. ההוא. היא שמעה כל מיני שמועות, אבל היא לא רוצה להיכנס לזה. היא מתחשבת. רק לגבי העניין הפעוט, השולי, של הבית — כן פירקנו, לא פירקנו — היא תשמח לתשובה.

     

    הבנתי משהו חדש לגבי "התחשבות" והיררכיה רכילאית. לכתוב על פרידה ועל בית שנחצה זה ממש חמוד. עם זה אין שום בעיה. בקטנה. אבל לכתוב שיש לי רומן עם... זה... וואו. אפילו לה יש גבולות. היא מבינה שאסור.

     

     

    אני חושבת שמכאן הבחילה. מה"התחשבות". מהטעות בהדגשים. כי מה שנתפס בעיניה כ"הס מלהזכיר", מעניין לי את התחת, ומה שנראה לה הגיוני לכמת לאייטם רכילותי קטן, הוא פשוט נורא. לא לזה התכוון יובל נח הררי.

     

    אבל אני מודה שזו כנראה גם היהירות. היהירות שלי, הכוונה. אני כותבת ומציירת את חיי כבר שנים. בואו נאמר שהצורך להתחבא הוא לא אחת התכונות הבולטות שלי. בדרך כלל מספיקות לי חמש דקות במונית כדי לספר לנהג דברים שלאנשים אחרים לוקח שנים לספר לעצמם. בלילות הארוכים שבהם לא הצלחתי להירדם, בזמן שחיי התהפכו לי על הראש, הייתי מדמיינת איך אני ממנפת את ה"טייטל" החדש שלי כ"לסבית הוללת בגיל המעבר" ומבקשת תוספת שכר מהעיתון על סעיף "נהייתה קצת מעניינת". מדורים שלמים כתבתי תוך כדי בהייה בתקרה, כבר ציירתי קומיקסים בדמיון. אז שאני אתן למישהי אחרת לכתוב עליי אייטם, ועוד מתחשב?!

     

    אני כותבת "קצת מעניינת", כיוון שלפחות במקומות שבהם אני מסתובבת, במרחב הליברלי התל־אביבי — שעדיין שונה מהותית מערים אחרות — יש היום יותר סוגים של לסביזם מאשר סוגים של לחם כוסמין. יש מאה אחוז, יש 70 אחוז ויש 20 אחוז. יש הכל. פייר, הייתי מעדיפה לנהל רומן עם אישה לפני 20 שנה, כשעוד יכולתי להתנפח כמו אבו־נפחא מול איזה הומופוב נסתר, מבויש, מחוג מכריי. אבל אני חיה בבועה. כבר אין לי עם מי לריב. מזל שהגיעה "ליאורה".

     

     

     

     

    וחוץ מזה, בלי קשר לנושא, אני שונאת סודות. במיוחד כאלה שנשמרים לא בדיוק מטעמי "פרטיות" או "התחשבות", אלא יותר מטעמי "צדקנות" ופחד מ"מה יגידו".

     

    במשך קרוב ל־15 שנה, יואב, אחי, היה ילד סוד. יואב, פרי רומן שניהל אבי מחוץ לנישואים, גדל כילד הסתר. השיקולים מובנים, אבל המסקנה מוטעית. הפרי המתוק הזה — אחי האהוב — שילם ועדיין משלם את מחיר ההסתרה. כולנו. כך שסודות, מניסיוני, זה פשוט קקה. רק שהמרחק מהסערה עדיין היה קרוב אליי כמו כדורי הקלונקס במגירה לידי. פשוט לא הצלחתי לגייס את קור רוח הדרוש. עכשיו אולי אני אצליח.

     

     

     

    יליוני גברים ונשים מתאהבים זה בזה, בוגדים, מפרקים משפחות, או שלא מפרקים משפחות ומפזרים אבקת כאב על ראשי יקיריהם בחיפוש אחר האושר. אבל המחשבה שמישהו יכול לחשוב שהסתרתי את העובדה שמדובר באישה, כי מדובר באישה, מקוממת אותי במקום היחיד שבו אני מסוגלת להיות דאעש. מעולם לא התביישתי בכך שאני נמשכת לנשים — גם לגורילות, אגב, כתבתי על זה פרק שלם ב"יום האם" — ומעולם לא הסתרתי את זה. גם לא בפני ילדיי. במיוחד לא בפני ילדיי.

     

    ילדיי יודעים את זה, לא רק כי אני מתקשה לסתום את הפה, לא רק כי תמיד זה הרגיש לי נכון וטבעי לספר להם גם על החלק הזה באישיותי ועל ניסיוני הדל טרום היותם, אלא גם כי רציתי למנוע מהם את ייסורי הגילוי אם יחושו משיכה כזו בגיל ההתבגרות. רציתי שיידעו שאמא שלהם מאוד מחבבת דברים כאלה.

     

    אני כמעט רוצה לומר שהייתי מאחלת לילדיי להיות גאים. כי שוליים, או חריגות מסוימת, לא משנה מאיזה סוג, הם תמיד מקום הרבה יותר מעניין ושווה לחיות בו. נדמה לי שהוא מעצב את האישיות טוב יותר ובונה רגישות אחרת כלפי מיעוטים. אבל גם גאווה הפוכה היא סוג של גאווה, לכן אני מתאפקת ונשארת רק עם הקלישאה: רציתי שיידעו שהם יכולים להיות מה שירצו, העיקר שיהיה להם טוב.

     

    כשהייתי צעירה ומדדתי על עצמי קצת לסביזם, טעיתי לחשוב שאם אני נמשכת לנשים אני כנראה נמשכת לנשים, כלומר, לכל הנשים. לא הבנתי אז את מה שאני מבינה היום והבנתי תמיד עם גברים, שאני צריכה את העניין הטיפשי הזה של הרגש. מה עוד שבתקופת המזוזואיקון — שנות ה־20 שלי — היה מקובל לראות את המשיכה החד־מינית כ"או־או": או שאת לסבית או שאת סטרייטית. מה שנקרא היום "הספקטרום הלסבי", כלומר ההבנה שיש מגוון של אחוזי כוסמין, לא היה ידוע. בטח שלא מדובר. כיוון שהתאהבתי תמיד בגברים ולא התאהבתי בנשים, נותבו חיי כך. אבל היום אני יודעת שלחיצה קטנה על כפתור ריוויינד, והייתי חיה את חיי בשמחה גם אחרת.

     

    יש לי חברה קרובה, לסבית, שטוענת שאני מבלבלת את המוח. כבר שנים שהיא זורקת אותי מכל המדרגות כשאני מנסה להידחף לה למגדר. היא טוענת שכל עוד לא הוכחתי את עצמי, אני לא ממש יכולה להציג מועמדות ליושבת ראש השדולה הלהט"בית. אני טוענת שהיא מתנשאת. סוף־סוף קיבלתי ממנה כרטיס כניסה. אמנם רק ביציע, אבל בכל זאת.

     

    בכל אופן, את כרטיס הכניסה שלי התכוונתי לעצב כך: בכל ההתחלות שדמיינתי שאכתוב, רציתי לציין את העובדה שהתאהבתי באישה, ביובש. רציתי לכתוב זאת בטבעיות, באגביות, כציון עובדה. העובדה הזו הייתה כמובן מאוד מסעירה עבורי — השבוע מלאו לי 50, כבר התחלתי לאסוף מתכוני בראוניז לנכדים — אבל כשבאחד הערבים ישבתי מול שלושת ילדיי בשיחת "מתוקים, יש לאמא משהו לספר לכם", תאמינו לי שהדבר האחרון שעניין אותם ואת רגשות האשמה שלי היה העובדה שמדובר באישה. הילדים שלי מחונכים היטב. הם חשבו על הבית. לא על המגדר.

     

     

     

    אסה להיות מבוגרים. כל תנועת כנף עצמאית שלא נעשה משנה מיד את מבנה הקן ואת תנוחת הגוזלים בתוכה. אין חופש אמיתי. או שיש, אבל הוא חופש מורכב יותר, הכולל המון סעיפים שצריכים להביא בחשבון בטבלת האקסל של הרגש. תמיד יש משהו להרוויח. תמיד יש משהו להפסיד. אבל לא לכל פרישת כנף קוראים בשם הדבילי "יציאה מהארון".

     

    אוח, כמה שאני מתעבת את הביטוי הזה. כי הביטוי הזה מקבע את ההנחה המיושנת שיש מקום של חושך, להלן "ארון", ויש מקום של אור, להלן "יציאה", ועל האדם המגלה את נטייתו המינית — גילוי שהוא עדין ואינטימי ומבלבל — לפרוץ החוצה בסערה מבעד לדלתות איזה ארון מטפורי, לחלץ את עצמותיו הצפודות, למצמץ בעיניו, לקחת אוויר ולהתוודות. לצאת מאפלה אל אור גדול, אור הנורמליות. תחשבו על זה, על הטקס המופרך הזה.

     

    הרי "סטרייטים" לא יוצאים משום ארון. הם מתעצבים לאורך שנים. לא מבקשים להתקבל, לא מבקשים הכרה. מה פתאום נדרש מקבוצה עצומה, המונה לפחות עשירית מהאוכלוסייה, להתוודות על משהו שבעולם מתוקן – לא העולם הזה, עם הפסיקה המקוממת של בג"ץ שתמכה בהרחקת מסלול מצעד הגאווה מהרחוב הראשי בבאר־שבע, עם מינוי הרב הראשי לצה"ל ועם הצהרת התמיכה ברב לוינשטיין — היה אמור להתקבל במשיכת כתף.

     

    המחשבה על החלל המואר, העלק־נורמטיבי, מצחיקה אותי. סליחה, למה מי הם כל האנשים ה"נורמליים" שמולם אמורים לערוך טקס וידוי וקבלה? אבל לתימהוני, המתעורר בכל פעם מחדש אל מול גילוי הומופובי כזה או אחר, נסתר או נגלה, יש עדיין קהל עצום, חייזרי, שאשכרה לא שם לב שהעולם השתנה. עדיין, בהרבה מאוד בתים, התגובה יכולה להישמע כמו: "אוי ואבוי. אם סבתא אסתריקה הייתה יודעת, היא הייתה מתהפכת בקברה".

     

    להקשיב לטיעון המופרך שאהבה חד־מינית היא "לא טבעית", כאילו הטבע מינה משרד יחסי ציבור אמביציוזי שידבר מגרונו; להסביר למה חל כאן איזה היפוך משונה בחמלה המכוונת — לא כלפי המוקע ונטול הזכויות, אלא דווקא כלפי "רגשותיו העדינים של הציבור הדתי", כלומר "רגשותיו ההומופוביים העדינים של הציבור הדתי" — ידרשו ממני לפחות עוד אלפיים מילה וקרח על המצח. אומר רק שאני מסתכלת על המאמצים הכבירים של אותו מגזר, להכיל את הסתירה בין האיסור המפורש ובין הומניזם וזכויות אדם בסיסיות, ומחזקת את ידיהם של הכואבים והמתלבטים. מקווה בשבילם שיסתדרו. כי אם הם לא יעשו שם — בהנהגה הרוחנית שלהם — עבודת עומק אמיצה, הם והדת יישארו רלוונטיים לחיים המודרניים בערך כמו הקביעה השערורייתית ש"נשים פסולות לעדות".

     

    סיפור האישי שלי, כלומר הרגש הפשוט, האנושי, המחולל סערות, משברים וכאבי לב, שכיח כמו ביקור במחלקת מצעים באיקאה. ממש לא המצאתי כאן כלום. לכן אני חוששת שאם הייתי מתאהבת בגבר אחרי 20 שנות נישואים, בכל זאת הייתי מתאפקת. המשפחה, האסתריקות למיניהן, הטלפונים עם המספרים המזוהים שאני יודעת בדיוק מה מחכה לי מאחוריהם. והילדים. בעיקר הילדים. מה הם צריכים את זה? מה הם אשמים שהמושגים של אמא שלהם לגבי "פרטיות" ו"אינטימיות" הם קצת מטורללים.

     

    התשובה לשאלתה של "ליאורה" היא שאני כרגע בבית. לא גמרתי לבדוק את טבלת האקסל הפרטית שלי, אבל אין לי שום סיבה לבקש בונוס מהעיתון. חזרתי להיות כל כך משעממת שאני שוקלת לפחות להתאסלם. אבל דווקא בגלל שהתאהבתי באישה שבה התאהבתי, והתגעשתי, והתלבטתי, ונהניתי, וסבלתי, והכי חשוב רזיתי שבעה קילו, אני לא יכולה להרשות לעצמי לשתוק. במיוחד לא אחרי האירועים האחרונים.

     

    יותר מדי שנים שהומופוביה מעסיקה אותי ומעצבנת אותי עד מוות. אני לא רק אמא. יותר מדי שנים אני מזדהה עם הקהילה ואוהבת אותה. מלחמתה לשוויון זכויות, להכרה, לנורמליות, היא גם מלחמתי. לא רק כי אני אוהבת לחם כוסמין — לא סגורה עדיין לגבי האחוזים — אלא כי אני מתעבת גזענות.

     

    גם בזה אני לא מיוחדת. גם כאן לא המצאתי כלום. כולם מתעבים גזענות. גם הגזענים שבינינו מתעבים גזענות. רק שלא תמיד אנחנו מבינים עד הסוף מהי גזענות. לכן אנחנו ממציאים לה שמות אחרים, מכובסים יותר או פחות.

     

    אז אומר זאת ברור: הומופוביה היא גזענות. יש לה הרבה מאוד פנים. חלקן חמקמקות. לא רק קריאות כגון "סוטים" או "חולים" מביישות אותי כאדם. גם בושה מביישת אותי. ואני מרגישה שזו תהיה בגידה להשתתף בבושה, או במשהו שעלול אפילו להתפרש כבושה. אני מקווה שילדיי יבינו את זה. אם לא, אקנה להם אייפון חדש.

     

    על המשבר — או שאולי זה לא משבר אלא דווקא צמיחה — לא אכתוב. הנה נושא שאין לי כרגע שום צורך לשתף בו את הקוראים. אבל להפוך אייטם קצר שיכול מחר להופיע במדור רכילות למדור, ולשכתב אותו קצת יותר בטעם, זה כן. בכאב ובגאווה.

     


    פרסום ראשון: 27.07.16 , 15:43
    yed660100