הרבה טלטלות עברו על הזמר והבמאי אמיר פרישר גוטמן בחודשים האחרונים. בהתחלה, כשהמתין במתח נורא לתוצאות הבדיקות. אחר כך, כשהתבשר שהוא חולה בסרטן אלים במיוחד. וכשנאמר לו, אחרי סדרה של טיפולים כימותרפיים קשים, שעליו לעבור השתלת מח עצם. וכל אותו זמן שמר על אופטימיות. "אני אנצח", שב ואמר לחבריו.
והוא צדק. אבל איש לא דמיין שכך זה יקרה. שאחרי מאבק עיקש במחלה יתברר שהייתה טעות באבחון ושהוא כלל אינו חולה בסרטן. ועכשיו, כשהוא מתחיל לעכל את הנס שקרה לו, להפנים את הבשורה, הוא שוקל את צעדיו המשפטיים מול בית החולים איכילוב בתל־אביב, שם אובחן בטעות כחולה סרטן.
"אמיר מתייעץ עם מספר עורכי דין בנושא, בהם כאלה שהציעו את עזרתם בימים אלה, ובוחן כמה דרכי פעולה", מספר אחד מחבריו של גוטמן. "אפשרות אחת היא הגשת תביעה על רשלנות רפואית. אפשרות אחרת היא הגעה להסדר מחוץ לבית המשפט. אין ספק שאחד מהמהלכים יתבצע".
כוכב הילדים טל מוסרי, חברו הקרוב של גוטמן, משחזר את השבועיים האחרונים. "אמיר אמר לי: 'אני טס לניו־יורק למשהו דחוף'. הוא לא סיפר לי למה ומה. חשבתי שזה משהו שקשור לסרטן אבל פתאום הוא היה נשמע לי אחרת. מעודד. שמעתי כוח אחר בקול שלו. הוא שאל אותי אם אני מכיר מלון טוב בניו־יורק, שזה משפט כזה של חיים רגילים בתוך כל המאבק במחלה. ואז הוא טס מעכשיו לעכשיו. כשהוא סיפר לי על ההתפתחויות מניו־יורק, לפני כמה ימים, התקשיתי להאמין מרוב שזה סיפור כל כך מטורף ונס כל כך גדול.
"כשראיתי את 'ידיעות אחרונות' בבוקר זלגו לי דמעות של התרגשות. עברתי עם אמיר את הרגעים הכי קשים בכימותרפיה בבית החולים. הייתי מגיע לביקורים די הרבה. היו גם ימים שהוא ביקש לא להגיע. אתה יוצא מבית החולים עם המחשבות הכי קשות והכי כואבות ופתאום, בתפנית של 180 מעלות, אתה זוכה לכך שחבר שלך חוזר לחיים. קראתי את הידיעה בעיתון הלוך וחזור כמה פעמים כי זה עד כדי כך היה נראה לי בלתי אפשרי. אני מחכה שהוא יחזור לביים אותי ולשיר ולהופיע ושכל הסיפור יהיה מאחוריו. שמע, בסיפור הזה יש משהו שמערער אותך. הרי אתה נותן את כל האמון שלך ברופאים, אתה בידיים שלהם. אמיר יחזור טוב, הוא איש חזק, בריא, חי טוב. הוא יעבור את זה".
להתמודד עם השמועות
"קשה להסביר את הטלטלה שעברה על אמיר", מספר אחד מחבריו, שהעדיף להישאר בעילום שם. "זה התחיל בערך שבועיים אחרי שהודיעו על האיחוד של היי פייב, משהו כמו סוף פברואר. הוא נכנס לחזרות ויום אחד התלונן על כאבים. בהתחלה הוא ייחס את זה ללחץ של העבודה לקראת המופע, שאותו הוא גם היה אמור לביים. אמיר הוא לא מהבכיינים האלה שישר לוקחים ימי מחלה, אז הוא המשיך לעבוד עם הכאבים".
אלא שהכאבים הלכו והחריפו. אותו חבר מספר שיום אחד גוטמן הגיע הביתה ופשוט לא יכול היה להזיז את רגליו. "זה היה מפחיד", משחזר החבר, "הבנאדם כמעט היה משותק באותם רגעים. אמיר הבין שיש בעיה ושהוא חייב ללכת להיבדק".
גוטמן הגיע לבית החולים איכילוב והופנה לאשפוז, שם עבר סדרה של בדיקות. לפי גרסת חבריו, בבית החולים התקשו לשים אצבע על הסיבה המדויקת לכאבים. בינתיים, בווטסאפ, בטוקבקים וברשתות החברתיות, עפו הספקולציות. גוטמן נאלץ להתמודד עם שמועות שלפיהן הוא סובל מאיידס, "למרות שהבדיקות שללו לגמרי את אפשרות", מספר אחד החברים, "זה לא הכי נעים שמדברים על מה שיש לך בלי שאתה עצמך יודע. אמיר עבר ימים לא קלים, כשמצד אחד הוא באי־ודאות גדולה לגבי מה שקורה איתו, ומהצד השני יש טוקבקים אכזריים ברשת שקובעים מה יש לו".
בסופו של דבר בישרו לו בבית החולים: "אתה חולה בסרטן". האבחנה קבעה שמדובר בסרטן מסוג לימפומה שאינו הודג'קין, סוג אלים של המחלה. "הייתה שם סערת רגשות, ולא הראשונה", מספר טל מוסרי. "הוא עבר סבל נוראי עוד לפני שידעו מה זה. יש משהו מלחיץ בזה שלא יודעים מה יש לך. כשאמרו לו שהוא חולה בסרטן זו הייתה הבשורה הכי קשה בעולם, אבל הייתה לו לפחות ההבנה עם מה הוא הולך להתמודד. אני זוכר שבאתי אליו לבית החולים ואמרתי לו שאני מצדיע לו על הפתיחות ועל זה שהוא חשף מהר שהוא חולה בסרטן. הרי יש כאלה שהיו מסתירים. הוא אמר לי: 'הייתי בתוך הארון מספיק זמן בחיים שלי. זה שאני מוציא את זה החוצה, עוזר לי. אני מפסיק להחביא את החיים שלי, ואני אנצח'. נורא התרגשתי מזה. פגשתי כל כך הרבה ילדים חולי סרטן שאני מבקר, ופתאום מישהו שהוא חבר קרוב אליי עובר את זה.
"אני מגיע למחלקה ופתאום רואה אותו נפוח מכדורים וקירח, והוא עמד מולי חזק ואופטימי ולוחם. שנינו הסתכלנו אחד אל השני ופרצנו בבכי. ישבתי מולו כמה דקות טובות ולא ידעתי מה להגיד אפילו. אמרו לו שסוג הסרטן הוא די נדיר, אבל אמיר אמר לי: 'אני יוצא למאבק ושם הכל בצד'. גם לינאי, בעלו של אמיר, מגיע קרדיט ענק. הוא היה שם כל הזמן, כל דקה, תמך. היו ימים שהייתי בדרך לבית החולים וינאי היה מסמס לי: 'עזוב זה לא יום טוב, הוא צריך מנוחה'".
הרופאים בישרו לגוטמן כי עליו לעבור השתלת מח עצם, הליך רפואי מורכב שנועד לאפשר לו לקבל כימותרפיה במינון גבוה, אך גם פוגע במערכת החיסונית של הגוף ועלול לגרום למוות כתוצאה מזיהומים. גוטמן החליט לבצע את הטיפול בבית חולים אחר במרכז הארץ, מה שאולי הציל אותו מהמשך גרוע במיוחד. הרופאים באותו בית חולים עברו על האבחנה שקיבל מאיכילוב, והגיעו למסקנה אחרת. הם העריכו כי מצבו של גוטמן לא נובע מסרטן, אלא ממחלה דלקתית בעלת תסמינים דומים. גוטמן עבר ביופסיה שנועדה לאשש את החשד, ובהמלצת הרופאים היא נשלחה לארצות־הברית, לבית חולים בניו־יורק. כדי לאשש את האבחנה טס גוטמן עם בעלו לניו־יורק, שם עבר סדרת בדיקות. השניים שבו ארצה בימים האחרונים. הם עלו על המטוס לנתב"ג עם חותמת של אישור סופי מהרופאים: גוטמן אינו חולה בסרטן.
תקופת ההמתנה
הקהילה הרפואית העוסקת בתחום האונקולוגיה וההמטולוגיה הייתה מודעת למקרה של גוטמן. פרופ' עופר שפילברג, מנהל המערך ההמטולוגי באסותא ולשעבר יו"ר האיגוד הישראלי להמטולוגיה, לא נמנה אמנם על הצוות שטיפל בגוטמן, אך הוא שמע על ספקותיהם והתלבטויותיהם של הרופאים ההמטו־אונקולוגים שטיפלו בו במהלך החודשים האחרונים. פרופ' שפילברג טוען שלא מדובר בהכרח בטעות באבחנה שעשו עמיתיו למקצוע. "במצבים מאוד נדירים, במיוחד באבחון בעיות הקשורות לתאי הלימפה, כשנלקחת ביופסיה, לפתולוג קשה לקבוע בוודאות אם מדובר בגידול ממאיר או במצב דלקתי חריף. תאי הלימפה שהם חלק ממערכת החיסון, המתמודדת עם חיידקים, וירוסים ואפילו גידולים, מגיבים בצורה סוערת ולעיתים במיקרוסקופ הם נראים כמצב ממאיר. כשזה קורה משתמשים בבדיקות מעבדה מתוחכמות ומתקדמות נוספות, כמו בדיקות מולקלוריות ואפיון גנטי של התאים, בדיקת מערך הכרומוזומים ועוד. משתמשים באמצעי הדמיה כמו סי־טי ופט סי־טי (סורק מתוחכם לגילוי ולדירוג הגידול הסרטני) כדי לאשש את האבחנה. ולמרות כל הבדיקות הללו, ייתכן מצב שבו קשה לקבוע בוודאות אם המדובר בלימפומה (סרטן בלוטות הלימפה), או במצב דלקתי חמור".
איך דלקת יכולה להיות דומה לסרטן?
"לא תמיד אנחנו יודעים מה גרם לדלקת. החולה מגיע עם חום גבוה, בלוטות לימפה מוגדלות, כאבים בכל הגוף. כדי לבדוק במה מדובר נלקחת ביופסיה ולעיתים מתקבלת תמונה הדומה ללימפומה. לעיתים פתולוגים, אונקולוגים והמטולוגים נמצאים במצב של אי־וודאות, ואז הרופא צריך להפעיל שיקול דעת קליני. אם מצב החולה יציב – ספירות הדם, תפקודי הכליה והכבד שלו הם בסך הכל במצב סביר ובגדר הנורמה – והוא אינו סובל מהידרדרות תפקודן של המערכות, לא חייבים לקפוץ ולטפל, אלא להמתין".
מה יקרה בהמתנה הזו?
"אם החולה יציב ומצבו לא מדרדר, ורק אז, אני מחכה חודש־חודשיים ובוחן את הדינמיקה הקלינית. אני חוזר על בדיקות ההדמיה אפילו ארבע פעמים, חוזר על הביופסיה עד לקבלת מידע ברור יותר, חוזר על בדיקת הפט סי־טי. אבל יש מצבים שבהם למרות שנעשתה עוד ביופסיה, אין עדיין אבחנה ודאית וחד־משמעית, ואתה יודע שאתה לא יכול להחליט. אם מצב החולה מחמיר, יש הפרעה בתפקודי הכליות והכבד, הוא סובל מקוצר נשימה והפרעות בחמצון, אתה מתיעץ עם עוד פתולוגים ועוד קולגות, ובנקודת זמן מסוימת, לאחר מיצוי היכולת האבחנתית, עליך לקבל החלטות איך לטפל בחולה שלך. אני נוהג לשוחח איתו ועם משפחתו ולהציג את הדברים לחומרה. אני מסביר לו שאנחנו לא מצליחים להגיע לאבחנה סופית למרות מכלול הבדיקות וההתייעצויות. אני לא אומר: 'יש פה דלקת, בוא נעקוב', אלא מעדכן שבגלל מצבו מידרדר החלטנו לתת לו טיפול שמתאים לגידולים סרטניים, למרות שאינני יודע בוודאות שאכן מדובר בסרטן. לרוב יש הבנה של המטופל ומשפחתו לגישה הזו, שבעיניי היא לגיטימית".
עד כמה החלטה כזו שכיחה?
"ב־30 שנות עבודתי כהמטולוג היו לי מספר מקרים שלא יכולתי לומר בכל מאת האחוזים שיש פה לימפומה ונאלצתי להחליט לתת כימותרפיה. יש מצבים קיצוניים שנותנים טיפולי כימותרפיה במצבים שאינם ממאירים, אלא במצבי חירום. נקטנו בגישה הזו גם בתקשורת עם החולה, כשהסברנו שזה מה שיציל אותו, וגם בהחלטה הקלינית, ולא הצטערנו על כך".
וקרה שטעיתם בגדול ולא היה מדובר כלל בסרטן, ממש כמו במקרה של גוטמן?
"זה לא עניין של טעות באבחון, אלא מצב שבו לא הצלחנו להוכיח בוודאות מוחלטת במה המדובר. בדרך כלל, כשיש מצב דלקתי מאוד קשה, החולים מגיבים לטיפול הכימותרפי והסטרואידי".
יחד עם זאת, הכימותרפיה הורסת את הגוף.
"בלימפומות ניתן בדרך כלל טיפול משולב: כימותרפי ואימונולוגי (חיזוק מערכת החיסון
– ע"מ). במהלך הכימותרפיה מספר התאים הלבנים במערכת החיסון יורד, והגוף חשוף יותר לזיהומים. הם מטופלים באנטיביוטיקה וגורמי צמיחה שמעלים חזרה את מספרם. אמנם מערכת החיסון נפגעת בכימותרפיה, אך היא מתאוששת מחדש. כימותרפיה עלולה לפגוע בלב ובמערכת העצבים. אם הייתה פגיעה תחושתית בעצב כלשהו, ההתאוששות לוקחת כמה חודשים".
במקרה של גוטמן הייתה פגיעה במח העצם.
"טיפול כימותרפי לא פוגע במח העצם, ואמיר הלך להשתלת מח עצם לא כתוצאה מהטיפולים. כאשר נתקלים במחלה עמידה לטיפול קונבנציונלי המקובל, למשל לכימותרפיה, אחת האפשרויות שנוקטים היא להשיג הפוגה ובהמשך ללכת להשתלת מח עצם, בדרך כלל השתלה עצמית. אחרי 3־2 מחזורי כימותרפיה (אורכו של מחזור אחד הוא כארבעה שבועות) הרופאים עושים הערכה של תגובת הגוף לטיפול יחד עם בדיקות גופניות יומיות כמו גודל הבלוטות בצוואר ובבית השחי ובדיקות מעבדה. אם מתברר שהמחלה עדיין פעילה, סימן שהיא עמידה בפני הטיפול שניתן עד כה ואז עוברים לקו טיפול שני. המטרה היא לחזק את הצלחת הטיפול הכימותרפי על ידי השתלת מח עצם. השתלת מח עצם מאפשרת לתת לחולה טיפול כימותרפי בעוצמה של פי 7-6 לעומת קו הטיפול הראשון שניתן לו במטרה להתגבר על המחלה".
לדעתך יש לאמיר סיכוי לזכות בתביעת רשלנות רפואית?
"תביעות כאלו הן חלק מחיינו והמערכות יודעות להתמודד איתן. אני חושב שהסיכוי לזכות בתביעה משפטית כזו אינו גבוה. אמנם אין בידי מכלול הפרטים, אבל ידוע לי שהרופאים שלו התייעצו עם מספר פתולוגים מהארץ ומחו"ל. בכל שלב ושלב הייתה התלבטות אם מדובר בלימפומה או בהליך דלקתי. ברגע שכרופא תיעדת את כל ההתלבטויות, ההתייעצויות והשיקולים שלך, זה לגיטימי לתת את הטיפול שניתן גם אם טעית באבחנה ובחרת באפשרות שבסופו של דבר לא הוכחה, אך עלתה לדיון".
איך מרגיש רופא אחרי שהתברר שעשה טעות כזו?
"ברמה המקצועית זה מתסכל מאוד. אתה רוצה שלא יקרו דברים כאלו. מצד שני, יש אושר רב בידיעה שברמת המטופל אין לו ממאירות וזה לדעתי בסופו של דבר גובר על הכל. מה שחשוב שהמטופל ניצל מממאירות מאוד אגרסיבית. במקרה של אמיר אני חושב שהוא עכשיו במצב טוב כיוון שהגיב לטיפול. גם אם מדובר היה בדלקת חריפה, יכול מאוד להיות שהכימותרפיה הצילה את חייו".
האונוקולוג פרופ' רחמים בן יוסף, מנהל מכון הקרינה בבית החולים רמב"ם, לא מכיר מקרוב את סיפורו של גוטמן, אך מודע לאפשרות שטעויות עלולות לקרות. "יש בהחלט מצבים שבהם אנחנו לא משוכנעים שהתהליך ממנו סובל החולה הוא אכן סרטני. כדי לוודא זאת אנחנו נכנסים לעומק ובודקים שוב ושוב את תשובת הפתולוג שהגיע לאחר הביופסיה. נדיר שחולה מקבל אבחון שהוא חולה במחלה ממארת ומסתבר שזו מחלה שפירה דלקתית, כמו שנדיר שכירורג כורת מעי שאיננו סרטני או שאנחנו מקרינים אזור שאינו נגוע. אבל כולנו בני אדם ומסתמכים על תשובת הפתולוגיה וטעויות יכולות לקרות".
כשמגיע אליך חולה להקרנות, עד כמה אתה מסתמך רק על התשובה הפתולוגית?
"אנחנו בודקים את התשובה הפתולוגית, מסתכלים על חתימותיהם של לפחות שני פתולוגים שחתומים עליה, מוודאים שאכן המדובר באותו חולה ואם יש ספקות מוודאים היטב לפני תחילת ההקרנות. צריך לזכור שאנחנו, בניגוד לפתולוג שיושב מול הביופסיה, יושבים מול החולה ומתרשמים ממצבו הקליני, אם יש התאמה בין מראה עיניים למה שכתוב בתשובה הפתולוגית, ומחליטים מה עושים במקרה של פער".
מה עובר על רופא שטעה?
"לא הייתי רוצה להיות במקומו, אבל אם זה היה קורה לי הייתי מתנצל בפני החולה, מסביר שאנחנו בני אנוש ואי־אפשר להימנע מטעויות. זה קורה בכל מיני תחומים. גם ירי כוחותינו על כוחותינו הוא נוראי, ולצערי קורה מדי פעם".
כשווירוס מתחפש לסרטן
עו"ד גלית קרנר, שמשרדה עוסק ברשלנות רפואית, אומרת כי בארצות־הברית רשלנות רפואית היא גורם המוות השלישי אחרי סרטן ומחלות לב. "כנראה שבארץ המצב לא שונה", היא מעריכה.
איך יכול להיות שרופא מאבחן סרטן, ומתברר שזו לא המחלה ממנה סובל הפציינט שלו?
"אדם הולך לרופא ושוטח את תלונותיו. התלונות צריכות להתאים לתסמינים ספציפיים של סרטן על ציר מסוים של זמן. בהרבה מקרים קורה שרופאים לא לוקחים אנמנזה מפורשת ומפורטת, כלומר – את כל הפרטים של החולה כמו עברו הרפואי, כמה זמן הוא סובל מהתסמינים, מחלות במשפחתו וכו'. לכל אלו יש משמעות גדולה באבחנה. במקרים רבים תוצאות הבדיקות הרפואיות אינן חד־משמעיות, והן יכולות להיות דומות למחלות שונות, בינהן סרטן. למשל, באחד התיקים שניהלתי הסביר רופא מומחה ללימפומה (סרטן הדם) שבמקרה של דלקת חריפה בגוף, הווירוס עלול לגרום לשינויים בתאים והם 'מתחפשים' ונוטים להידמות לתאים סרטניים.
"כשקיים חשד לסרטן יש לקחת ביופסיה. האופן שבו נלקחת הביופסיה היא תורה שלמה. הרופא צריך לקחת אותה מהמקום הנכון, היא חייבת להיות מלאה, כולל הדפנות. זהו תנאי ראשון להצלחת האבחון. התנאי השני הוא שהביופסיה תגיע לפתולוג בעל המומחיות המתאימה, שהרי יש פתולוגים עם תת־התמחות לכבד, ללב, לדם. גם כששני התנאים הללו מתקיימים יכולה להגיע מהמעבדה תשובה שאיננה חד־משמעית, וכאן על הרופא לתהות האם טעה באיבחונו והאם בכלל מדובר במחלה אחרת"
והתהיה הזו לא קורית?
"ברגע שהרופא רואה שתוצאות הבדיקות אינן חד־משמעיות והוא נאחז באבחנתו הראשונית וקובע שמדובר בסרטן, למרות שהדבר אינו חד־משמעי, כאן מתחילה רשלנותו. חוק זכויות החולה מחייב את הרופא לומר לפציינט את הדברים כהוייתם: שלדעתו רוב הסיכויים שמדובר בסרטן אבל קיימות אפשרויות נוספות וניתן לעשות בדיקות נוספות. הוא יכול להציע לחולה להתחיל לקבל טיפול שיכול לעזור ולראות איך מתקדם מצבו. החולה יכול לקבל את המלצתו, וזוהי הסכמה מדעת. הוא יכול להציע לקבל חוות דעת שנייה. בשום אופן הרופא לא יכול להחליט על החולה, או כמו שנכתב באחד מפסקי הדין שעסקו ברשלנות רפואית: 'הרופאים אינם אדוני החולים'. לצערי, חלקם שוכחים זאת. הרשלנות איננה בתוצאות הבדיקות, שאינן חד־משמעיות, אלא בכך שהרופא מציג מצג שווא למרות שהוא יודע שבדיקות הדם אינן חד־משמעיות. הקביעה הנחרצת שמדובר בסרטן כשתוצאות הבדיקות אינן מוחלטות היא הרת אסון, ומכאן מתחיל כדור השלג להתגלגל. הגוף מקבל הקרנות וכימותרפיה וסטרואידים מיותרים. ימים יגידו מה זה עשה.
"בימים אלו אני מנהלת הליך של גישור במקרה של בחורה שהגיעה לבית חולים במרכז הארץ. היא חיכתה זמן רב במיון ואיבדה את הכרתה. לאחר שנלקחה לסי־טי נקבע שיש לה סרטן בראש בשלב מתקדם ביותר (דרגה 4). הרופאים היו כל כך החלטיים, ובפועל לא שמו לב שיש לה דימום במוח שנבע מסיבות אחרות והם ייחסו את אובדן הכרתה לסרטן. בגלל הסרטן המתקדם היא לא קיבלה טיפול, ולאחר עשר שעות היא נפטרה".
עד כמה קשה לרופאים להודות בשיקול הדעת המקצועי הרשלני שלהם?
"השלב הבא של הרשלנות הוא האגו. לצערי הרב יש רופאים שלאחר שקבעו את האבחנה שלהם, יוצאים למלחמת חורמה, מתעקשים על צדקתם וגודעים את האפשרות של הפציינט להחלים או להינצל. מדובר בקומץ רופאים שביהירותם נוטלים לעצמם את הקביעה שהמדובר בסרטן או לעיתים ההפך, מתעלמים מתלונות החולה, עד שהמצב הופך גרורתי וחסר סיכוי".
מבית החולים איכילוב נמנעו מלהגיב "מטעמי סודיות רפואית".
"אלוהים אוהב אותו"
"הדבר הכי חשוב עכשיו זה שאמיר ירגיש טוב", אומרת החברה קרן פלס. "אני כמובן מאוד שמחה שגילו מה זה לא, אפילו שזה קרה מאוחר. זה היה כמו נס. ועם זאת, יש הרבה שאלות ודברים שצפים ועולים עכשיו לגבי כל התהליך. אני מאוד רוצה שהחיים של הבנאדם יחזרו למסלול כמה שיותר מהר. זה מאוד לא פשוט לקבל את הטיפול הלא נכון, פיזית וכמובן נפשית. הוא היה אמיץ מהתחלה, מעורר השראה, מפוכח, מאוד־מאוד חזק. הוא היה כל הזמן בתהליך רוחני, ואני, בתור מישהי מהצד, קיבלה מזה כוח. אף פעם לא ראיתי אותו כל כך מדהים. דיברתי איתו בימים האחרונים, והתחושה היא שהם עוד צריכים זמן לעכל גם את הבשורה הזו. זה סרט שאף תסריטאי לא היה יכול לכתוב ואמיר הוא באמת גיבור על".
השחקנית גילה אלמגור חיתנה בעבר את גוטמן ובן זוגו ינאי פרישר. "קיבלתי מאמיר לפני כמה ימים סמס כשהוא היה בניו־יורק", היא מספרת, "הוא כתב שיש בשורות טובות ושמחכים להודעה סופית. קראתי את העיתון בתקווה ובחרדה שהוא ייצא מכל מה שיש לו. אני רק רוצה לאחל לו בריאות. הם בנו משפחה נהדרת ויש להם ילד נהדר. אנחנו בקשר מצוין, הם היו פה עם הילד לא מזמן. אני מאושרת בשבילם עכשיו. הבשורה על המחלה הייתה נוראית, זה קרה קרוב לאיחוד של היי פייב, כשהכל הסתדר לו, ופתאום כזו מכה. אבל אלוהים אוהב אותו באמת כמו שאנחנו במשפחה שלנו אוהבים אותו. גם בעלי יענקל'ה מאוד התחבר אליו כששיחק ב'מרי לו'. אנחנו מחכים לו שיבוא לבקר".
