אפשר להסתפק במה שידוע על הנטיות הפוליטיות, ככל שהן ידועות, של מי שהתקבלו עד היום לתאגיד השידור המתוכנן, כדי לדעת שאלה הולכים להיות ערוצי תקשורת שלא יהיו שונים בהרבה, אם בכלל, מהקיימים. שדרן רדיו ותיק הציע את מועמדותו כמו רוב עיתונאי רשות השידור: הוא זכה לתשובה שלילית תוך ימים בודדים. באוזניי הוא טען שזה בגלל העמדות הפוליטיות הימניות שלו. לא ברור אם הוא צודק. ברור שאם הימין חשב שיהיה לו ערוץ תחת שליטתו - אלה היו חלומות בהקיץ. משום שיכול להיות שמדובר בימין, אבל יש לו שתי ידיים שמאליות.

ישיבת הממשלה אתמול נתנה את הביטוי הממצה ביותר לתסכול הימין. אין ייצוג לימין, לפריפריה, לדתיים, טענו חלק מהשרים. צריך להבחין בין הטענות על "הצורך בשליטת הימין" בנוסח שרת התרבות מירי רגב לבין טענות אחרות - ראויות להקשבה - על הצורך במגוון דעות בקרב העושים במלאכה. משום שחלק מטענות הימין צודקות. חופש הביטוי הוא לא נחלתו של אף אחד. ואם יש ל־60% מהציבור - פריפריה, דתיים, ימין - תת־ייצוג בוטה בקרב המגויסים לתאגיד, זה לא חופש ביטוי. זה כוח ביטוי: שליטת הברנז'ה הישנה. אסור שזה יקרה, ולא כל טענה שעולה מצד הימין בהקשר הזה פסולה.

פרופ' אוון פיס, מחשובי המשפטנים בארה"ב, כתב בשנות ה־90 ספר שכותרתו "האירוניה של חופש הביטוי". הוא טען שם שאין מנוס מלקיחת מיקרופונים מחלק מבעלי השליטה הקיימים לצורך העברתם לאלה שאין להם מיקרופונים. אפשר לקרוא לזה צדק חלוקתי. שידור ציבורי ללא ייצוג הוגן לנשים היה זוכה לביקורת קטלנית, ובצדק. כך גם צריך להתייחס לטענות הימין. אין לסתום פה לאף עמדה. את חופש הביטוי אסור לצמצם, להפך: צריך להרחיב אותו לכיוונם של אלה שאין להם מיקרופונים.

העניין הוא שיותר משלימין יש שתי ידיים שמאליות, יש לו בעיקר ידיים שלומיאליות. סעיף 7(ב) בחוק השידור הציבורי קובע: "התוכן שיספק תאגיד השידור... ישקף ויתעד את היותה של מדינת ישראל מדינה יהודית ודמוקרטית, את ערכיה ואת מורשת ישראל, וייתן ביטוי הוגן, שוויוני ומאוזן למגוון ההשקפות והדעות הרווחות בציבור בישראל". סעיפים דומים יש גם בחוק הרשות השנייה ובחוק רשות השידור. זה עוזר כמו כוסות רוח למת.

כדי שזה יקרה, יש צורך במגוון דעות בין העורכים והעיתונאים. בלי זה, זה לא יקרה. גם אם מועצת התאגיד תשקף מגוון דעות ראוי, אין לכך שום משמעות. בדיוק כפי שהיום אין לגופי הניהול הקיימים שום השפעה על התכנים. כך שכדי שיהיה גיוון, כדי שיהיה חופש ביטוי, יש צורך בגיוון בקרב העושים במלאכה העיתונאית. בלי זה, נקבל עוד ממה שיש במקרה הטוב. זה לא רק ימין ושמאל. רוב הציבור לא נמצא בקצוות, לא מימין ולא משמאל.

פיס קובע בספרו שהמדינה עדיפה, כגורם מפקח, על פני כוחות השוק. משום שגורמי השליטה, בשם ה"מקצועיות", דואגים בעיקר לדעות של עצמם. בסרט הזה היינו כבר יותר מדי פעמים בעשורים האחרונים, וככל שמדובר בשידור ציבורי - דבריו של פיס נכונים פי כמה וכמה. אין צורך לחזור לימי שליטת לשכת ראש הממשלה. להפך: כאשר פיס כותב "מדינה" הוא מתכוון לייצוג הוגן ורחב, גם באמצעות המועצה המפקחת וגם באמצעות הדרג העיתונאי.

טענות נכונות מחייבות שינויים. אסור לפגוע, כמובן, בשיקול הדעת המקצועי. אבל בו־בזמן צריך לזכור שבשנים האחרונות צמח כאן דור חדש של עיתונאים רציניים, מקצוענים לעילא, שהם לא הימין הישן ולא השמאל הישן. חלקם יכולים וצריכים להשתלב בתאגיד השידור. אם זה יקרה, לא תהיה פה שום פגיעה בחופש הביטוי. להפך: זה יהיה ניצחון חופש הביטוי. √