קבוצה של סועדים גרמנים יושבים מסביב לשולחן במסעדה הנעימה "פרנקה בראסרי", במלון "ווינדהאם ברלין אקסלסיור". זוהי שעת צהריים וקרני שמש חמימות מאירות את שולחן המטעמים הארוך. הסירים הגדושים מזכירים לכל ישראלי את הבית של סבתא: סיר אחד מתפקע ממולאים, מסיר אחר עולים ניחוחות של אורז פרסי וגם נתחי הבקר וצלעות העוף מעוררים תזכורת למסעדות הביתיות של כרם התימנים. לצד אלה ניצבים, כמו חיילים ממושמעים, שורת סלטים ים־תיכוניים משובחים. למרות שמדובר בברלין ובסועדים גרמנים, גם מקומו של סחוג תוצרת בית לא נפקד. הגרמנים, תתפלאו לדעת, מעמיסים סחוג על הצלחת כאילו מדובר בחזרת.
מאחורי הדלפק עומד אריה עושרי, השף הישראלי של המסעדה ומי שאחראי על אספקת האוכל הביתי המשובח.
סועדת מקומית מתעניינת מה יש באורז ועושרי עונה ש"זה אורז פרסי, למדתי להכין אותו בבית". היא מהנהנת בהתפעלות ומעמיסה.
למרות שהוא כאן משבע בבוקר וכעת כבר צהריים, עושרי לא מראה סימני עייפות. הוא מוחה אגלי זיעה וממשיך לבשל ולהגיש, "למרות שהייתי שמח אם היו לי עוד כמה שעות שינה".
את ליל אמש בילה במסיבה עמוסת אנשים יפים ב"שונטל", אחד המועדונים הרותחים ביותר בברלין. אבל הוא לא סתם שתה לשכרה, אלא הופיע על הבמה מול קהל שכבר מכיר ואוהב אותו. עכשיו, במטבח של המסעדה, אין זכר לאיפור הכבד ולנצנצים שכיסו את פניו, של מי שנחשב לאחת מבכירות מלכות הדראג של ברלין, בירת חיי הלילה של אירופה. את נעלי העקב הבלתי אפשריות של ליל אמש מחליפות עכשיו זוג נעלי קרוקס וכשעושרי פותח את הפה, הוא לא שר, אלא מחלק הוראות לצוות הטבחים שלו. הוא לא מתבלבל בין התפקידים, נהפוך הוא: "זה לא תמיד פשוט, לג'נגל בין תפקיד של שף ובין מלכת דראג. במוצאי שבת אני מופיע כל הלילה במועדון ה'קיט קט' ובראשון בבוקר מגיע הפוך לעבודה. אבל אני שותה קפה נכנס למטבח ומתחיל לבשל. הדיכוטומיה הזו דווקא מסייעת לי לשמור על איזון ועל שתי רגליים נטועות בקרקע. יש לקוחות גייז, שמגיעים לאכול במסעדה את האוכל שלי ובלילה מגיעים למועדון לראות אותי מופיע. מנהלת המלון נדלקה עליי ורוצה שאבשל ארוחת שש מנות כשאני לבוש בבגדי דראג, אבל אני מתלבט. במטבח חם, אני מזיע ולעשות את כל מלאכת הבישול על שמלה ועקבים זה לא קל. יש לי פנטזיה, לבשל על דראג בתוך משאית אוכל ברחבי ברלין. בינתיים, אני מבשל בבית כנסת פעם בשבוע, לשם האיזון. אבל זה לא משנה מה אני לובש כשאני מבשל — הדבר החשוב הוא שאני מבשל עם המון מחשבה על האוכל שאדם מכניס לגוף שלו. אני מבשל אוכל מנחם, אוכל של אמא".
סקס בברלין זה דבר טריוויאלי
מאז שדרך עם עקבי מסמר על אדמת ברלין, הפך עושרי לאושיית לילה בעיר. הוא מופיע במועדונים הכי נחשבים בחיי הלילה של העיר הדקדנטית, בהם גם "הקיט קט" המיתולוגי, הנחשב לאחד המועדונים הטובים בעולם.
"חיי הלילה של ברלין לא דומים לשום דבר שאתה מכיר. יש פה פתיחות עצומה, קבלה גדולה וחופש פיזי ומחשבתי. התפיסה של אנשים היא אחרת לגמרי. אנשים מכל העולם מגיעים לפה כדי להשתחרר ולחוות את החיים אחרת. בליינים מגיעים למועדונים בלבוש קינקי או אפילו עירומים. בהתחלה לקח לי זמן להתרגל אבל היום אני רגיל. סקס הוא דבר טריוויאלי, לא עושים פה ביג דיל. עירום לא נתפס כטאבו ולא צריך להיכנס לחדרי חדרים כדי לקיים יחסי מין. אנשים באים למסיבה, הבגדים נופלים והם רוקדים עירומים".
בשנים האחרונות הוא הופיע בברלין כמה פעמים בשנה עד שהחליט, לפני שנה וחצי, להעתיק את מגוריו לעיר, כמיטב בנות ישראל. "הרגשתי שמיציתי את עצמי מבחינה אמנותית בתל־אביב. אני מת על העיר, אבל זו עיר קטנה. בברלין קל יותר להופיע כדראג קווין ששרה לייב".
הפופולריות שלו בעיר לא נעלמה מעיניהם של אנשי שגרירות ישראל והם שכרו את שירותיו לעשות הסברה לישראל ולהראות פנים אחרות של המדינה. הוא מופיע בירידי התיירות הגדולים, במצעד הגאווה המקומי ובפסטיבלי רחוב. השבוע היה המארח של הביתן הישראלי בפסטיבל הגייז הגדול של העיר. כולם יודעים שהדראג קווין עם הקרחת היא ישראלית גאה.
לאיציק זוהר היה קשה איתנו
קצת ביוגרפי. עושרי נולד לפני 42 שנה בתל־אביב, בבית ספר לאמנויות בו למד ביטא את הצד התיאטרלי שלו והופיע בתפקידי אורח בטלוויזיה בארץ ובפרסומות. בגיל 25 עבר להתגורר בניו־יורק ולמד משחק ותיאטרון בבית הספר הנחשב של טרי שרייבר. "רק בניו־יורק גיליתי את הדראג, עד אז זה נתפס אצלי כמשהו סתמי אבל בניו־יורק לדראג קווינס מתייחסים כאל אמנות לכל דבר".
הוא חזר לארץ והחל להופיע ולשיר במסיבות של קהילת הגייז התל־אביבית. מהר מאוד הפך לדראג קווין הכי ידועה בעיר – השילוב של גופו הגדול, הקרחת הבוהקת, הפרסונה האמנותית והלבוש הצבעוני עשו את שלהם. הוא חבר למלכת הדראג המקומית, קיי לונג, והשתיים הפכו לנוצות הכי צבעוניות בתל־אביב. בדרך גם השתתפו בסדרה "פעם בחיים", לצד רון קופמן ואיציק זוהר. החיבור של שתי מלכות הדראג ושני מלכי המאצ'ואיזם הניב מתח פוטוגני מול המצלמות. "קופמן התגלה כאדם עם נשמה ענקית ולב של זהב. לאיציק קצת היה יותר קשה איתנו", הוא אומר.
עושרי וקיי לונג הפכו לצמד רותח. כשעיריית תל־אביב ביקשה למצב את העיר העברית הראשונה כבירת גייז עולמית, הוחלט לשכור את שירותיהן של השתיים לעשות הסברה בחו"ל. "נסענו לייצג את תל־אביב ואת ישראל באולימפיאדת הגייז בקלן, במצעדי הגאווה בלונדון, בברצלונה ובאמסטרדם. בגרמניה קיבלו אותנו בזרועות פתוחות ובאהבה גדולה וגם בברצלונה אהבו אותנו. אבל בלונדון קיבלו אותנו בקרירות. ראו בנו שגרירות גאות וסובלניות של מדינה שכביכול פוגעת בזכויות אדם. הרבה אנשים מנסים לערב פוליטיקה בהופעות שלי, ואני אומר שאני מייצג את תל־אביב ואת הקהילה שלי. היום בעולם מבינים שהגייז בתל־אביב זו חבורה עם כוח, נראות ויכולת. אני מצדיע למשרד החוץ ולעיריית תל־אביב, שמשקיעים בקידום תיירות גאה, שמכניסה המון כסף למדינה".
