שישי 22 בספטמבר 2017
ידיעות אחרונות
צילום : ידיעות אחרונות
חדשות • 02.08.2016
צדק תרבותי חלקי בלבד
יוסי דהאן

שרת התרבות והספורט, מירי רגב, צודקת כשהיא מדברת על הצורך לכונן "צדק תרבותי" בישראל, ויש אמת בדבריה כי חלוקת המשאבים למוסדות תרבות ואמנות מעוותת ומפלה אוכלוסיות שונות בחברה הישראלית. אכן, צודקת השרה - הקצבות המדינה לתרבות מוזרמות ברובן לאותה אוכלוסייה ולמוסדות תרבות ואמנות שמקום משכנם בתל־אביב, בעוד שקהילות בפריפריה הגיאוגרפית והחברתית אינן זוכות להקצאת הולמת של משאבים שיאפשרו להן לפתח ולצרוך תרבות המושתתת על ניסיון חייהן ומבטאת את תרבותן. יש גם טעם בדבריה, שבקרב קבוצת מקבלי ההחלטות על הקצאת משאבי תרבות קיים תת־ייצוג לאוכלוסייה המזרחית, הבא לידי ביטוי גם בתכניה של היצירה התרבותית בישראל.

 

תופעות אלו תועדו במסמך של קואליציית הארגונים "לבי במזרח", שבחן את חלוקת משאבי התרבות בין השנים 2008-2001 לפי קבוצות שונות באוכלוסייה הישראלית. הקצאת משאבים בלתי צודקת זו, הנמשכת מזה שנים, מנוגדת לרוח חוק התרבות והאמנות משנת 2002 הקורא ל"מתן ביטוי למגוון התרבותי של החברה בישראל ולהשקפות השונות הרווחות בה".

 

אנשים רבים, ביניהם אנשי תרבות ואקטיביסטים מזרחים הנאבקים למען פלורליזם תרבותי ונגד הפליה ודיכוי תרבותי היסטוריים, תומכים בעמדת רגב. קשה גם שלא לחוש סימפטיה לעמדת השרה לנוכח התנגדותם של מנהלים נצחיים של תיאטראות ומוסדות אמנות לשינוי המוצע, ועל רקע ההשתלחות הגזענית כלפיה מצד חלק מהאנשים הנהנים מהסדרים אלו. אולם מן הראוי שמי שמצדד בעמדתה ושותף למאבקה, ישים לב לפרשנותה המצומצמת של שרת התרבות למונח "צדק תרבותי", שהופכת אותה דווקא לאחת האויבות המסוכנות של אידיאל זה. כך, למשל, נס הצדק החלוקתי שלה מצטמצם אך ורק לחלוקה הוגנת של משאבים בקרב האוכלוסייה היהודית. את ההפליה המתמשכת של האוכלוסייה הערבית בתחום התרבות אין לשרה כל כוונה לתקן.

 

חשוב גם לציין שהמושג "צדק תרבותי" אינו מצטמצם אך ורק לחלוקת משאבים הולמת, אלא כולל גם את זכותם של פרטים וקבוצות תרבותיות ליצור וליהנות מתרבות בתנאים של חירות. צדק תרבותי כולל, בין היתר, את הזכות של פרטים וקבוצות לחופש ביטוי אמנותי, חופש אותו דורסת רגב כאשר היא פועלת לשלילה מוחלטת של תקציב התיאטרון הערבי אל־מידאן בחיפה משום שהעלה מחזה שלא נשא חן בעיניה. צדק תרבותי גם אינו צריך להיות מותנה בעמידה במבחן "נאמנות תרבותית" אותו מציעה השרה, מבחן שלפיו יישללו ממוסדות תרבות תקציבים משום פגיעה במדינת ישראל ובסמליה. הצמד "נאמנות שלטונית" ו"תרבות" הוא בגדר סתירה.

 

רגב טוענת שהיא "אינה כספומט", ושכשרת תרבות היא נהנית "מחופש המימון", כלומר - מהזכות והסמכות להחליט איזה יצירות ומוסדות תרבות ראויים למימון המדינה. תפיסה זו באה לביטוי קיצוני עוד יותר השבוע, כשהשרה טענה שמפלגת השלטון צריכה להתערב במינויים ובתכנים של תאגיד השידור הציבורי. הזכות ל"חופש מימון" של השרה משמעותה שהאמנות והתרבות בארץ יצטרכו לשקף את העדפותיה שלה ושל מפלגת השלטון. "חופש המימון" שלה משמעותו צמצום חופש הביטוי של היוצרים, הגבלת יכולתם להפעיל את דמיונם, להטיל ספק במוסכמות ובערכים מקובלים, לבקר את הסדר הכלכלי, החברתי והפוליטי הקיים ולהציע אלטרנטיבות יצירתיות.

 

התביעה של רגב לחלוקה הוגנת יותר של משאבים המוקצים לתרבות ולאמנות, וייצוג הולם יותר של האוכלוסיות השונות בישראל בגופי מקבלי ההחלטות, היא תביעה צודקת שיש להיאבק למענה, אולם מימוש פרשנותה של השרה ל"צדק תרבותי" ייצור כאן מציאות אנטי־דמוקרטית, נעדרת חירות וצדק, ותרבות כנועה וירודה מטעם. √

 


פרסום ראשון: 02.08.16 , 22:46