הבית היה דתי ופלורליסטי, סרן מ' הכיר את הקהילה הגאה, ובכל זאת היה משוכנע שהוא סובל ממחלה נפשית. "הייתי בטוח שאני משוגע", הוא אומר בפשטות. "אבל בגיל 15 עיינתי בירחון מקצועי שאמא שלי, רופאה, קיבלה בדואר, והיה שם סיפור על רופא הומו שנולד נקבה. אני זוכר שכל כך התרגשתי. אמרתי לעצמי, 'הנה יש עוד אחד כמוני בעולם, לא המצאתי את זה ואני לא משוגע'. ממש בכיתי מתוך הקלה. ואחר כך המשכתי לבכות בגלל שהבנתי שלעולם לא אהיה שמח".

למה?

"כי אני דתי, וחשבתי שבמסגרת הדתית אין מקום לאנשים כמוני. חששתי גם שלא אוכל להתחתן ולהקים משפחה. הכתבה הייתה באנגלית, והיה לי ברור שבארץ אין אנשים כמוני שנולדו בנות אבל מרגישים שהם בנים. אז סיכמתי עם עצמי שאני אהיה האישה המוזרה בסוף הרחוב".

שנות התיכון והמכינה הקדם־צבאית עברו על סרן מ' בהתאם למינו הביולוגי. בסיומן התגייס לצה"ל. "התגייסתי כבת לקורס מעורב של חיל המודיעין, ובקורס הקצינים הייתי בצוות הבנות. בגלל שאני דתי גם 'שמרתי נגיעה'. התפקיד היה תובעני, בבסיסים סגורים, ובלילות, במקום לישון הייתי שם אוזניות וצופה בסרטי טרנסג'נדרים שכמוני הרגישו שלא נולדו למין הנכון, ותיעדו את התהליך שעברו בשינוי מבנים לבנות ומבנות לבנים. הרגשתי ממש רע עם עצמי. עד שלילה אחד פשוט ירד האסימון, ושאלתי את עצמי, למה אני אומלל, כשאני יכול, כמו כל האנשים האלה, להיות מי שאני באמת ולהפוך לאדם שמח. למחרת בבוקר התייצבתי לפני המפקד שלי, סיפרתי לו שאני טרנסג'נדר והודעתי שאני מבקש להשתחרר מהשירות כדי להתחיל בתהליך השינוי מבת לבן".

להפתעתו, קצין המודיעין האחראי עליו חיזק אותו בהחלטתו, ואף הבטיח לו מסגרת תומכת אם ימשיך את השירות הצבאי. וכך היה. "יצאתי מהארון, התחלתי את השינוי ובעזרת קצינת כוח אדם עברתי לבסיס אחר. הסתפרתי, קניתי כיפה לי ופרחים לקצינה שעזרה לי, והגעתי לבסיס החדש כבן לכל דבר. הרבה אנשים שם הכירו אותי מהעבר ולמרות זאת פנו אליי בלשון זכר ו'אחי' וצ'פחות על הגב. חלק אמרו, 'הגיעה קצינה חדשה', ואז, 'אה... בעצם קצין'. קיבלתי תגובות כל כך טובות ומרגשות, ופתאום כבר לא הייתי צריך לשמור נגיעה מבנים".