ראשי הארגונים הכלכליים המייצגים את כל המגזר העסקי - אנשים שלא פעם חלוקים וצהובים זה לזה - חתמו השבוע על מכתב גלוי משותף לראש הממשלה נתניהו בקריאה ליטול את מושכות המשק לידיו, משום ש״עתידה הכלכלי של המדינה בסכנה״.

מכתבם חסר תקדים, הן ברשימת החותמים והן בסגנון הניסוח, המופרז לטעמי. "הכלכלה מידרדרת למיתון", הם מזהירים, "ודבר לא נעשה לשינוי המגמה". מול "חידלון שבהעדר ניהול מדיניות כלכלית" הם מבקשים מנתניהו להורות לשרי הממשלה להכין תכנית צמיחה אסטרטגית וליישמה. לחזור להיות ביבי הכלכלי.

קריאתם לא נשלחה לכתובת הנכונה ואיחרה את המועד. באותו השבוע העבירה הממשלה, ביוזמת ראש הממשלה, את משרד הכלכלה ממנו למשה כחלון וכך העניקה לראש מפלגה קטנה סמכויות שלא היו לאף שר אוצר בארץ מאז פנחס ספיר המפא"יניק בשנות ה־60 של המאה שעברה. נתניהו, כך נראה בבירור, ויתר כליל על מעורבות בניהול המשק, התקציב והמדיניות הכלכלית. הוא לא שם. הוא לא מתעניין. לא אכפת לו מה קורה בכלכלה. הוא הרי לא משפיע עליה. נעדר ממנה מבחירה.

נתניהו ויתר (ואילץ את מפלגתו לוותר) על משרדים שוליים כמו אוצר, שיכון וכלכלה - וביטחון - כדי להחזיק בכל כוחו במשרד הנראה בעיניו הכי חשוב במדינה. הכי אסטרטגי, הכי גורלי לעתידנו. משרד התקשורת. ליתר דיוק, המשרד לפיקוח על התקשורת. עכשיו, הסביר נתניהו לחברי מפלגתו, עכשיו אתם מבינים מה הניע אותי לקחת על עצמי את תיק התקשורת ולהחזיק בו קרוב לחזה: הצורך לפקוח עין על העיתונות כדי שחלילה לא תרשה לעצמה להיות ביקורתית כלפיי, כלפי מעשיי ומחדליי. כראש ממשלה לענייני תקשורת אני רואה את תפקידי להגן בחירוף נפש על חופש העיתונות, כלומר על חופש העיתונות להלל ולשבח אותי, את שלטוני ואת בני ביתי. זו משימתי כמנהיגה של מדינת ישראל: לא להרשות לאף מוציא לאור, לאף גוף שידור, לאף עיתונאי ולאף פרשן רציני להתחרות בצורה לא הוגנת בעיתונות האהובה עליי והאוהבת אותי. ומהי תחרות לא הוגנת? זו המאפשרת לנצח בזכות תוכן איכותי, דיווח עובדתי וביקורת מנומקת. בענף התקשורת כמו שנתניהו רוצה לראות ולהנהיג בישראל מותר להתחרות אך ורק במחיר הזול. שהכי זול ינצח. שהכי חינם ינצח. שהכי שלי ינצח.

ענף יצוא בצמחיה פנטסטית. משרדי צ'ק פוינט בתל־אביב

ראש הממשלה ו"מקורביו" חוזרים שוב ושוב על הטיעון לפיו החוק להגנת העיתונות הכתובה, שעלה בכנסת הקודמת, נועד לסגור עיתון כלשהו. לא נכון. הצעת החוק ביקשה בסך הכל לחייב מוציא לאור של עיתון לגבות עבורו מחיר נמוך, טיפה יותר מסמלי, כדי להבטיח בכך הכנסת מינימום לתקשורת מודפסת מגוונת ולמנוע מה שמכונה בלשון החקיקה האנטי־מונופוליסטית ״מחיר טורפני״. אלא אם כן נתניהו, שהיה מעורב בהקמת "ישראל היום", חושב שתשלום נמוך עבור החינמון יוליך לסגירתו.

אין בדברים אלו הגזמה או אירוניה לשמה. נתניהו רדוף על־ידי רוח רפאים של קונספירציה תקשורתית מדומיינת, שבראשה המו״ל של "ידיעות אחרונות", ומאחוריו צבא של לוחמי תקשורת נאמנים הסרים למרותו ופוליטיקאים מהימין, כנועים ומפוחדים, המשרתים אותו. וכולם ביחד קשרו קשר להפלתו. העובדה שכסף זר אדיר־ממדים עומד מאחורי עיתון יומי המופץ חינם אך ורק כדי להפיץ חינם לציבור הישראלי את בשורת גדולתו, גאוניותו וטוב ליבו של נתניהו נעלמה מעיני נתניהו. הוא - כפי שיותר מרמז בנאומו בכנסת השבוע - לא ישקוט ולא ינוח עד שלא יפרק בכוח הכסף הזר והרגולציה המקומית את התקשורת הישראלית העצמאית, הביקורתית, העובדתית, החוקרת.

למסע ההשתלחות של נתניהו ב"ידיעות אחרונות" אין שמץ של אחיזה במציאות. "ידיעות אחרונות", להבדיל מהחינמון בו מנפנף נתניהו, אינו "עיתון עם כוונה" או עם "קו" - אם לצטט את נתניהו. ידיעות הוא עיתון ישראלי אובייקטיבי, פטריוטי, שקול, בלתי־מפלגתי, בלתי־סיעתי, הישגי ואמון על ערכי הדמוקרטיה הליברלית. וגם עיתון מעניין ומושך ורחב תפוצה שקוראיו אוהבים, ולכן קונים. הוא פתוח לדעות רבות, בתנאי שהן מנומקות, לא מסיתות, לא קיצוניות, לא נגועות בגזענות וכתובות היטב.

אנשי "ידיעות אחרונות", ואני ביניהם, לא רואים את עצמם כנבחרי ציבור אלא כמשרתי ציבור. משתדלים לא להטיף ולהכתיב, כן לדווח ולהסביר. לא להתפעל מהעובדה שהשמש עולה מדי בוקר אלא לחפש ולחשוף את הכתמים על השמש, אם וכאשר הם מופיעים. כשצריך לבקר, מבקרים בחריפות. מבקרים את הממשלה ואת האופוזיציה, את הימין, את השמאל ואת המרכז. כשצריך לשבח, משבחים במתינות. כן, משבחים גם שרים של הליכוד, ודי להזכיר את היחס של כותב שורות אלו למדיניותו הכלכלית והאנרגטית של השר שטייניץ, ליכודניק מסור ואחד מהמקורבים לנתניהו ביותר. או למדיניות הפחתת הזיהום של השר ארדן, כשהיה השר לאיכות הסביבה. או למדיניות פיתוח הרכבות של השר כץ.

אלכס קולומויסקי

בשורש הבעיה של ראש הממשלה עם התקשורת מצויה אי הבנה, או התעלמות מכוונת, מתפקידה הבסיסי: לגלות, להזהיר ולהגן על הדמוקרטיה מפני תאוות הכוח של השלטון. לכן אין סימטריה בין תקשורת המשמשת פה לממשלה לבין תקשורת המשמשת פה למבקרי הממשלה. אין שום דמיון בין עיתון שהוא כלי שעשוע בידי משפחה שלטת לבין עיתון הנלחם את מלחמתו היומיומיות של אזרח מן השורה. הראשון מועל בתפקידו, השני עושה את תפקידו. ביקורת על השליט היא נשמת אפה של עיתונות חופשית. התרפסות בפני שליט היא התאבדותה.

ההמצאה של כחלון

שר האוצר משה כחלון ומשרדו החליטו להפחית מהשנה הבאה את המסים על ההכנסות של מעמד הביניים, אף שמעמד זה בישראל משלם את מסים הכי נמוכים במערב. רק מה? אחרי ההחלטה התברר שלקופת המדינה יחסרו מיליארדי שקלים. אז איך סותמים את החור? על ידי המצאת שורה של מסים חדשים, מן הגורן ומן היקב, המוטלים על קבוצות אזרחים כאלה ואחרות.

להלן הרשימה המתגבשת, כפי שנכללה תחת שמות שונים בחוק ההסדרים:

• מס חודשי עד 1,500 שקל על דירה שלישית ומעלה, מושכרת או לא. זהו מס חדש המפלה לרעה צורה אחת של רכוש על פני צורות אחרות, יגרום לצמצום בהיצע של דירות להשכרה, יעלה את שכר הדירה ויניע ישראלים לקנות דירות להשקעה בברלין. הברלינאים ייהנו ממנו. עדיף מס הכנסה רגיל על דמי שכירות מהשקל הראשון.

• מס על ביטוחי בריאות משלימים, בקופות החולים ובחברות הביטוח. זהו מס מעוות, לא מוסרי ולא צודק, שייקר את חבילות הביטוחים המשלימים, במישרין או בעקיפין, ב־3% כבר בשנה הבאה. המס מעניש את אזרחי ישראל שהתייאשו מרפואה ציבורית ויגרום להגדלה נוספת בהוצאות בריאות הממומנות מהכיס שלנו, שהן כבר עכשיו מהגבוהות במערב. ההזדקקות לביטוחים משלימים תצטמצם אך ורק כאשר המדינה תעביר עוד 3 עד 4 מיליארד שקל מדי שנה לרפואה ציבורית. כשזו תתחזק, הפרטית תיחלש. לא להפך.

• מס על רכוש שנשאר בחו"ל, של עולים חדשים ותושבים חוזרים. עד כה פטרה אותם המדינה מדיווח על רכוש ועל הכנסות מרכוש, שהותירו מחוץ לישראל ב־10 השנים הראשונות לעלייה ולחזרה ארצה. מעתה הם ייחשפו מיד עם בואם למנגנון המסים הישראלי, הפועל בשיטה פרסונלית, כלומר מוטל על כל ההכנסה של ישראלי בכל מקום בעולם. המיסוי החדש יפגע בסיכויי העלייה ממערב אירופה בכלל ומצרפת בפרט וידכא את המחשבה ואת הכוונה של ישראלים מצליחים השוהים בניכר לחזור למולדת. אכן הישג.

• מס על פיצויי פיטורים "גבוהים". ישראל מגבילה כבר כיום את גובה ההפרשה השוטפת הפטורה ממס לפיצויי פיטורין. מיסוי הפיצויים עצמם, על שכר מעל 29 אלף שקל לחודש, יקשה לנייד עובדים ויפגע במיוחד בעובדי היי־טק. המס יזרז את ההגירה מישראל לעמק הסיליקון. עוד הישג.

• מס על חברי קיבוצים. קיבוץ הוא צורת התארגנות שיתופית מיוחדת, הנשענת על עיקרון הערבות ההדדית. ההצעה למסות כל חבר קיבוץ בנפרד באה לחסל את אורח החיים השיתופי הזה - או את מה שנותר ממנו - ולסיים אחת ולתמיד את הפרק הסוציאליסטי הייחודי בהתיישבות הישראלית. פעם קיבוץ היה מלה נרדפת לישראל ולגאוות הציונות. המס המוצע כעת הוא בושה לציונות.

• מס חדש של 35% על זכייה בהגרלה שבין 5,000 ל־50 אלף שקל. אם האוצר סבור שזכייה בהגרלה דינה כדין הכנסה מעבודה או מהון, שיחייב את הזוכה במס הכנסה בשיעורים המתאימים להכנסותיו, כנהוג בארה"ב, לדוגמה. אם האוצר סבור שהזכיות של מפעל הפיס גבוהות מדי, שיורה להקטינן. אבל מה הטעם להודיע ברמקול המוחזק ביד אחת על פרסים גבוהים ולקצץ את הפרסים בשליש בסכין מיסוי המוחזקת ביד השנייה? במקרה הטוב זהו רישום סיבובי מיותר.

• מס על ארנונה ברשויות מקומיות מצליחות. בכוונת האוצר לחייב את הרשויות המצליחות והחזקות לממן מהכנסותיהן - כלומר מדמי הארנונה - את הרשויות החלשות, מהלך שמנקודת ראות כלכלית שווה למס על הארנונה. מס על מס. המדינה צריכה לחזק את הרשויות החלשות באמצעות תקציבים מיוחדים ולא באמצעות מיסוי מיוחד על רשויות מצליחות. זו שוויוניות עקומה ומדומה, המבטלת את התמריץ להשתפר, להתחזק, להצליח.

כלכלנים מכירים בשני סוגים של מסים יעילים, על הכנסתו של האזרח ועל הוצאתו. מסי הכנסה קשים לגבייה אך פרוגרסיביים, מסי הוצאה קלים לגביה אך רגרסיביים. כל מדינה בוחרת את התמהיל שלה. לעומת זאת יש הסכמה כלכלית כללית נגד מסים ייחודיים, פרטניים, מסובכים, לא שקופים ולא נהירים לאזרחים. אותם המסים שהאוצר מתכוון להטיל בשנתיים הבאות.

תופעה ישראלית

תעשיות היצוא של ישראל בקיפאון. סך יצוא הסחורות היה 93 מיליארד דולר לפני 4 שנים וירד ל־92 מיליארד דולר אשתקד - וחזוי לרדת לכ־90 מיליארד דולר השנה. הכלכלן הראשי של משרד האוצר כותב בסקירתו על "מגמת ירידה ביצוא הסחורות השנה, אחרי קיפאון בשנים 2011 עד 2015". אף על פי כן, מאזן התשלומים הבינלאומי של ישראל במצב טוב מאוד. עודפים של מיליארדי דולרים. ברבע הראשון של השנה גדל העודף בחשבון השוטף של מאזן התשלומים בעוד 1.4 מיליארד דולר. הכיצד?

שני גורמים פעלו כאן. האחד ידוע: ירידה במחירי הנפט והפחם ומעבר לגז טבעי תוצרת הארץ. זהו אירוע מתמשך שכבר חסך למשק כ־9 מיליארד דולר.

הגורם השני הוא המפתיע, החדש והמהפכני. בסטטיסטיקה מכנים אותו בעברית יבשה "יצוא שירותים עסקיים". עדיף לכנותה "יצוא שרותי המוח הישראלי". תחת מטריה זו נמצא את המכירות לחו"ל של שרותי מחשוב ותכנות ישראליים, של ייעוץ מקצועי, של פטנטים, של קניין רוחני לסוגיו, כולל קולנוע וטלוויזיה, של מחקר ופיתוח מקורי ועוד.

בסדר, יאמרו כאן הקוראים, הבנו. אנחנו טובים במוח. אבל מה כל כך מהפכני ביצוא הזה? הרי מדובר במיליארדי דולרים ספורים, לא כן?

ובכן, לא. הנה ההפתעה: יצוא השירותים העסקיים מישראל הסתכם בשנה שחלפה ב־26 מיליארד דולר, והשנה צפוי להגיע לפחות ל־28 מיליארד. מ־2007 גדל יצוא השירותים העסקיים ב־120%, בקצב שנתי של כ־10%.

היקף יצוא השירותים העסקיים מישראל שווה ל־10% מהתוצר המקומי, נתח מאוד משמעותי. יותר מההוצאה הלאומית לחינוך או לבריאות. פי 9 יותר מהסיוע האמריקאי הביטחוני. עודף היצוא של השירותים העסקיים על היבוא שלהם עשוי להסתכם השנה ב־18 מיליארד דולר.

מה תרמה הממשלה לצמיחתו הפנטסטית של ענף היצוא הזה? היא תרמה את חוסר המעורבות שלה. היא תרמה את חוסר הרגולציה שלה. היא תרמה את שתיקתה ואת האי־אכפתיות שלה. זה הרבה, כי בכל ענף ומגזר בהם הממשלה מתערבת, הצרות מתעצמות, ההשקעות יורדות ופריון היצור קופא. לא בגלל עצם ההתערבות אלא בגלל אופייה.

לפני זמן קצר הנפיק הבנק העולמי סקירה בת 110 עמודים על עשיית עסקים בישראל (Doing Business in Israel 2016). התמונה העולה ממנה ממש לא סימפטית. בממוצע, ישראל מדורגת במקום ה־53 בעולם במדד הפתיחות לעשיית עסקים. דנמרק ממוקמת שלישית. נורבגיה תשיעית. אוסטריה במקום ה־21. פולין במקום 30, הרבה לפנינו.

אך הממוצע מטעה לטובה: בתחומים רבים וקריטיים אנחנו תופסים מקום הרבה יותר נמוך, הרבה יותר מטריד, בין 80 ל־120. במיוחד ברגולציה. אותה "רגולציה" שכביכול לא מפסיקים להילחם בה. ואיך נלחמים? על יד חוקי רגולציה נוספים, מכבידים עוד יותר, מסורבלים עוד יותר, מפלים עוד יותר. מזל שהרגולציות האלה לא שולחות את ידיהן אל ענפי טכנולוגית המידע כדי "לעודד" את התחרות גם בהם. עדיין לא.

סך יצוא הסחורות והשירותים של ענפי הידע והמידע צפוי להגיע ל־50 מיליארד דולר בשנה. בזכותם ישראל היא מדינת עולם ראשון. בזכותם אין לנו גירעונות, חובות, אינפלציה. בזכותם התוצר לנפש בישראל מתקרב ל־35 אלף דולר בשנה. כ־300 אלף ישראלים מועסקים במגזרים אלו. לא מעטים התעשרו. מאוד. ומי שלא התעשרו חולמים להתעשר.

מחקרים ישראליים מצאו שהעושר שלהם, עושר המועסקים בידע ומידע, מטפטף למטה בזרם. מעלה את רמת החיים של כולם. ההכנסה הכלכלית של העשירון התחתון גדלה בעשור שחלף יותר מהר מזו של העשירון העליון, תופעה ישראלית חיובית יוצאת דופן. היא תימשך, עד שהפוליטיקאים יחליטו להתערב גם בה.