ריו דה ז'ניירו.
יש המון סיבות לאהוב את הברזילאים: הם אופטימיים, מסבירי פנים, לוקחים את החיים בחיוך. מכל הסיבות האלה, ומסיבות נוספות, אנשי הוועד האולימפי הבינלאומי פותחים את האולימפיאדה בדאגה גדולה. האולימפיאדה היא האירוע הגדול ביותר שהעולם מפיק, לבד ממלחמות. השאלה היא אם הוא לא גדול מדי בשביל מדינה שמתנהלת כמו ברזיל.
הלילה האולימפיאדה תיפתח באצטדיון המראקנה המפורסם, שלרגל האירוע שודרג והוקטן לכ־80 אלף מקומות. הבעיה הגדולה תתחיל למחרת, כשיצטרכו להסיע 7,000 ספורטאים ל־35 מתקנים שונים ולדאוג שיגיעו בזמן. לא רק הם - גם 5,000 שופטים ו־25 אלף אנשי תקשורת, רובם בצד הטכני של השידורים, וכמובן - קהל - כ־300 אלף צופים. התחבורה, לא מגיפת הזיקה, מדירה שינה מעיני המארגנים. היא הבעיה הגדולה בכל אולימפיאדה, אבל בריו היא קשה במיוחד, משום שהתשתיות התחבורתיות הוזנחו ב־60 השנים האחרונות, ומה שנבנה לרגל המשחקים לא מספיק.
אור ליום חמישי סיירתי בפארק האולימפי. אלפי אנשים עבדו באווירה נינוחה על ההכנות האחרונות. חיילים חמושים הופקדו על כל השערים. חיילים חמושים נוכחים גם בכבישים שמובילים למתקנים, בכפר האולימפי ואפילו בשכונה החדשה שבתיה הוסבו לבתי מלון עבור אנשי התקשורת. החיילים מלאי רצון טוב אבל חסרי ניסיון. עד שילמדו לעבוד, הפקקים בכניסות עלולים לשבש את המשחקים.
ביום ראשון תירגלו את מערכות החשמל בפארק האולימפי. התרגיל אמור היה להיפתח ב־10 בבוקר. ב־9:50 מערכת החשמל קרסה. עובד בתחנת הממסר עשה טעות קטנה שגרמה לקצר כללי. אין דבר, אמרו הברזילאים בחיוך מקסים. בזמן אמת הכל יעבוד.
לאורך השנים מופעלים לחצים על הוועד האולימפי הבינלאומי להעביר את האולימפיאדה למקומות שזקוקים לחשיפה חיובית. ערים באפריקה, למשל. ברזיל איננה אפריקה, אבל היא לא מספקת את אותה ודאות שסיפקה לונדון לפני ארבע שנים. ייתכן שאירוע כזה יכול להתקיים רק במדינות דמוקרטיות מבוססות, מאורגנות היטב, או בדיקטטורות מפוצצות בכסף. ברזיל היא לא זה ולא זה: צריך לאחל לה הצלחה.
צפרדע עם אמביציה
במשך ימים אחדים עצר העולם את נשימתו: האם מירי רגב, שרת הבורות והספורט, תגיע לטקס הפתיחה של האולימפיאדה או לא תגיע; מי יישב בכיסא הנחשק לידה, המאבטח או הבעל; והשבת, מה תעשה השבת, האם תעלים עין, כמקובל, מהפוליטיקאית הישראלית שנוסעת לאצטדיון, או שתאלץ את רגב לצפות בטקס בטלוויזיה - חילול שבת, אבל עמוק בסוויטה.
ההכרעה נעשתה, וב־21 ביולי שלחה השרה רגב מכתב לנשיא הוועד האולימפי הבינלאומי תומאס באך. האנגלית במכתב עילגת: נראה כאילו השרה נעזרת בעבודתה בגוגל טרנסלייט, אבל לא זאת הבעיה. הבעיה היא מגלומניה.
"זוהי חובתי לדווח לך שלרוע המזל לא אוכל להשתתף בטקס פתיחת האולימפיאדה", כתבה. "טקס הפתיחה יתקיים הפעם בערב שבת. כפי שאתה בוודאי יודע, השבת היא יום השבתון הלאומי הישראלי, ממש כפי שהיא אחת התרומות הגדולות של העם היהודי לאנושות.
"זוהי מסורת מושרשת עמוקות במדינת ישראל מאז הקמתה, שהנציגים והפקידים שלה מכבדים את קדושת השבת ונמנעים מלחלל אותה כחלק מחובותיהם.
"אי לכך, וכנציגה של מדינת ישראל, המדינה היהודית האחת והיחידה בעולם, אני לא אוכל לרוע המזל להשתתף בטקס לרגל לוח הזמנים שדורש ממני להפר את קדושת השבת, למרות החשיבות העליונה של האירוע".
את העתק המכתב שלחה רגב לבנימין נתניהו, ראש ממשלת ישראל, שיידע ויעריך.
הוועד האולימפי הבינלאומי לא נוהג להזמין שרים לפתיחת המשחקים. המזמין הוא הוועד האולימפי הישראלי. כל מה שנדרש מרגב היה לנסח מכתב בן ארבע מילים, בעברית צחה, ליגאל כרמי, ראש הוועד האולימפי הישראלי: "לא אגיע בגלל השבת". אפשר גם מסרון, או ווטסאפ.
אבל רגב כבר לא שם: היא בטוחה שהיא בליגה אחרת. היא מורת דרך לא רק לישראלים אלא לעולם כולו. אחד הידועים במשלי קרילוב (לא צ'כוב, קרילוב) מספר על צפרדע עם אמביציה (תירגם חנניה רייכמן): "בראות צפרדע שור, חשקה גם היא עצמה/ אליו להשתוות בגודל ועוצמה:/ קנאה דבקה בה כספחת./ מיד התחילה מתנפחת...
"הביטי יקירה -/ אמרה לחברה:/ איך הדבר נראה לעין?/ הכבר הגעתי לגודלו?/ עוד לא, חביבתי, עוד לא!/ ואיך עכשיו? רחוק עדיין!.../ ובכן? כאפס וכאין.
"חרה לה לשטיה: במאמץ נמרץ,/ הכפילה את טורחה, הזיעה והזיעה.../ לגודל שור היא לא הגיעה / אך התפקעה ממאמץ".
בחזרה לביתן 28
בשלהי כהונתה של הממשלה הקודמת היה נתניהו שר 1,000 המשרדים: לאחר שפיטר את לפיד ואת לבני, תיקי השרים שלהם עברו לחודשים אחדים אליו. בין השאר, החזיק בתיק החינוך. הוא עשה למען חינוכם של ילדי ישראל דבר אחד בלבד - הוא פיטר את ועדת השופטים לפרס ישראל לספרות. המהלך החריג הזה התפרש אז, במידה של צדק, כחלק מהתחרות עם הבית היהודי על קולות הימין. אבל זה היה רק חלק מהסיפור, החלק המובן מאליו. "לאבא שלי הם לא נתנו פרס ישראל", אמר אז לאחד מעמיתיו. "עכשיו לימדתי אותם לקח". הוא נקם את נקמתו.
נתניהו הוא דמות מורכבת. הוא מאמין שאביו, פרופסור להיסטוריה, לא זכה להכרה שהגיעה לו באקדמיה בגלל זיקתו לימין, למרות שהעובדות שונות בתכלית; הוא בז לפוליטיקאים הבורים סביבו, למירי רגב ולדומיה, ובאותו זמן נמשך אליהם, מטפח אותם ומקנא באהבה שמשפיע עליהם ההמון; הוא נאחז באליטיזם ושונא את האליטה. בקדנציה הנוכחית שלו, הרביעית, שנאותיו חזקות ממנו.
במהלך הדיון בממשלה ביום ראשון מחתה רגב על סדרי ההקמה של תאגיד השידור הציבורי. "מה שווה התאגיד אם אנחנו לא שולטים בו", הטיחה. "מה, נעמיד כסף ואז הם ישדרו מה שהם רוצים?"
כך דיברו לפני עשרים שנה חברי מרכז הליכוד בביתן 28 בגני התערוכה. המדינה עניינה אותם רק כפרה חולבת: תפקידה הוא לתת ג'ובים ולסדר פרנסה לחברים, לקרוביהם ולמקורביהם. זה הצדק החלוקתי כפי שהם מבינים אותו. מעשי השחיתות שנולדו שם עלו לליכוד בשלטון. מאז דיבורים כאלה נחשבו לטאבו, לרעל - עד לקדנציה הנוכחית.
נתניהו הניח לרגב לומר את מה שאמרה, ובמקביל העניק לה פרס - האחריות על לשכת הפרסום הממשלתית (לפ"מ), שהייתה עד עכשיו אצלו, עוברת אליה. המהלך עבר בשקט יחסי: שתי חברות אופוזיציה, זהבה גלאון וסתיו שפיר, מחו, ובענף הפרסום התרוממו כמה גבות. למרות זאת, יש בו יותר ממה שרואה העין.
לליכוד יש שישה שרים זוטרים: חיים כץ (רווחה), מירי רגב (תרבות), זאב אלקין (ירושלים), יריב לוין (תיירות), אופיר אקוניס (מדע) וצחי הנגבי (בלי תיק). כץ, רגב ואלקין מאיימים על נתניהו, כל אחד על פי דרכו. הוא חושד בהם שהם עלולים להתחבר לישראל כץ, יריב פוטנציאלי, או לגדעון סער, יריב קיים. לוין, אקוניס והנגבי נאמנים לו, כל אחד על פי דרכו.
מי שנתפס כאיום - קיבל. חיים כץ קיבל ממשרד הכלכלה המכווץ את כל הסמכויות שנוגעות לתעסוקה ולמעונות, אלקין קיבל את הגנת הסביבה, ורגב את לפ"מ. שלושת השרים הנאמנים לא קיבלו דבר. נתניהו סחיט, והוא סחיט על חשבונם.
לפ"מ היא חברה ממשלתית שמגלגלת 260 מיליון שקל לשנה. היא סוכנות הפרסום שמתווכת בין משרדי הממשלה לגופי התקשורת. לתת אותה למירי רגב, בטריפ הנוכחי שלה, זה כמו לתת לחתול לשמור על השמנת. מדויק יותר, כמו לתת לפירומן לנהל תחנת כיבוי אש.
הממשלה מרבה לפרסם את עצמה. בניגוד לחברות מסחריות, שמפרסמות על מנת למכור, לממשלה יש מניעים אחרים. היא יכולה לצ'פר את מי שתומך בה ולהעניש את מי שמבקר אותה. רגב תזדקק להרבה תעצומות נפש כדי להימנע מלקיים עם גופי התקשורת משחק של קח ותן. ואולי לא תזדקק, משום שיש דברים שהם מובנים מאליהם: אף אחד, אפילו לא עיתונאים, לא מתנדב לנשוך את היד שמאכילה אותו.
מה שאמרה השבוע רגב על תאגיד השידור, נכון בוודאי לגבי לפ"מ: "מה, נעמיד כסף והם ישדרו מה שהם רוצים?!" לפ"מ תעמיד כסף, והתקשורת תתייחס לרגב כמו שרגב רוצה.
באותה אמבטיה
נתניהו טועה כשהוא חושב שהאיום הגדול ביותר על שלטונו בא מהתקשורת החופשית. האיום היחיד שצריך להדיר שינה מעיניו בא מאנשיו - מיועציו, עוזריו, עובדי לשכתו ומעונותיו. כל יועץ וחוויותיו, כל רל"ש וזיכרונותיו, כל מאבטח וסיוטיו. איילת שקד ונפתלי בנט הם בוגרי הלשכה. הם נמנעים מלדבר על מה שראו ועשו שם - אולי משום שבחלק מהמעשים האלה אין להם סיבה להתגאות. אבל הטינה משני הצדדים קיימת, כשם שהיא קיימת ביחסים עם שורה ארוכה של בכירים לשעבר. אם יש אקדח מעשן בסיפור החקירה של נתניהו, הוא יבוא מהאנשים האלה. צריך להדגיש: אם יש, ואם החוקרים ייטיבו לשאול.
המריבה שניטשה השבוע בממשלה לא תפיל אותה. להפך: שני הצדדים מרשים לעצמם ללכת רחוק דווקא משום שהם משוכנעים שכיסאותיהם בטוחים. דו"ח המבקר על צוק איתן פתח את העימות: נתניהו יודע שפרסום הדו"ח יוליד בהכרח דרישה לוועדת חקירה ממלכתית, שמי יודע לאן תגלגל אותו. בנט מאמין שהעיסוק במנהרות יחזק אותו בציבור. כאשר נתניהו רוצה לדבר כמו מירי רגב, הוא קורא לעצמו "גורם בכיר בליכוד". הגורם הבכיר כינה את בנט "שקרן".
לא ייפלא, לכן, שכאשר הגיעו הצדדים לתחנה הבאה, הוויכוח על תאגיד השידור, התייצבו בנט ושקד לצד התקשורת החופשית. "יקירי השמאל", כינה אותם הגורם הבכיר בליכוד על לא עוול בכפם. והם השיבו: "נתניהו יורה בתוך הנגמ"ש". הבכיר לא נשאר חייב: "בנט", אמר, "לא בתוך הנגמ"ש".
לא נגמ"ש, אמבטיה. כולם באותה אמבטיה, מתיזים זה על זה מי סבון. כחלון, שנהנה ברגעים כאלה לשחק את המבוגר האחראי, אמר שצריך לשלוח את הממשלה לאשפוז. המומחיות של כחלון בתחום בריאות הנפש מעוררת קנאה, אבל בינתיים, בתקופת כהונתו באוצר אין צמיחה, והכלכלה מדשדשת, שלא לדבר על מחירי הדירות.
אפשר היה לסלוח לפוליטיקאים על ניבולי הפה: היו דברים מעולם; אפשר לסלוח להם על התקפות האגו, על הדמגוגיה, על השקרים, אילו מעבר לכל הרעות החולות האלה היה להם רצון אמיתי לשפר, להשביח, להועיל. אבל לא זה המצב. בלי ששמנו לב, המושג "איכות" הוצא מהמילון הפוליטי. איכות היא מילה גסה; גרוע מזה – שמאלנית.
הוויכוח על תאגיד השידור המחיש את התופעה בדרך אכזרית. התווכחו בלהט על השאלה, האם עובדי התאגיד אשכנזים או ספרדים, מרכז או פריפריה, ימין או שמאל, דתיים או חילונים. אף אחד לא שאל אם הם עיתונאים מיומנים, שמסוגלים להביא סיפור, להרים שידור. רוצים זהות, לא רוצים איכות.
אפקט בית–שמש
אלי כהן (ליכוד) היה מועמד כל המפלגות הציוניות בבחירות האחרונות לראשות עיריית בית־שמש. המאבק היה ניסיון אחרון, נואש, לעצור את השתלטות החרדים הקיצונים על העיר; הוא הסתיים בכישלון. בהקדמה כואבת לספר שכתב, "שמש להבה", אומר כהן: "אני שואל את עצמי לעיתים האם החלום הציוני הולך ונעלם, ובסוף יהיו שתי מדינות לשני עמים – אחת לעם הציוני והשנייה לעם החרדי. האם עוד אפשר לעצור את הרכבת?"
מעל דיון של קבינט הדיור, שהתקיים בשבוע שעבר, ריחפה השאלה בכל חריפותה: האם אשדוד, אחת הערים הגדולות והמצליחות בישראל, עתידה, במחי קולמוס של פקידים וקומבינות של פוליטיקאים, להפוך בתוך כמה שנים לבית־שמש. הדיון הציב מצד אחד של המתרס את השרים זאב אלקין וסופה לנדבר, יוצאי מגזר העולים הרוסי, ומצד שני את השר אריה דרעי. שר השיכון יואב גלנט התמקם בין שני המחנות. היו, כך דווח לי, לא מעט צעקות.
"בפעם הראשונה בתולדות המדינה משרד השיכון בוחן את בעיית הדיור במגזר החרדי בהסתכלות כוללת", אמר גלנט. "צריכים 200 אלף דירות לחרדים. אנחנו מציעים שלושה סוגים של פתרונות: בנייה בשכונות חרדיות, בנייה לחרדים בתוך הערים החילוניות ועיר חרדית חדשה (כסיף) בתל ערד או שכונות חרדיות שיהיו צמודות דופן לערים קיימות".
התוכנית של משרד השיכון מדברת על שיווק 15 אלף יחידות דיור לחרדים עד 2018 ועוד 18 אלף יחידות בתכנון. אלקין עיין בתוכנית ומצא בה המון חורים. התוכנית מדברת, למשל, על בניית אלפי יחידות דיור ביישובים חרדיים בגדה – ביתר־עילית, מודיעין־עילית, תל ציון, מעלה עמוס ועמנואל. "הלוואי", אמר אלקין, תושב התנחלות. "אבל מי ייתן לישראל לבנות, למשל, 5,000 יחידות דיור במעלה עמוס? מי ירשה לבנות 1,000 יחידות בעמנואל?" דרעי פיקפק בסיכוי להקים עיר חרדית בנגב. "ערד בקושי חיה, ואנחנו רוצים לבנות עיר לחרדים על ידה? מי יבוא לשם?"
גלנט, בהסכמת היועץ המשפטי לממשלה, קבע כלל: שכונות חרדיות ייבנו רק בערים ששיעור האוכלוסייה החרדית בהן הוא 15 אחוז ומטה. הכלל הזה נועד למנוע שינוי של צביון החיים בעיר, כמו שקרה בבית־שמש. יפה, אמרו השרים, ואז ראו את שמה של אשדוד בתוכנית. אלקין ולנדבר קפצו מכיסאותיהם.
באשדוד מתגוררים כ־250 אלף תושבים. 20־17 אחוז מוגדרים כחרדים. התוכנית מדברת על אלפי יחידות דיור חדשות לחרדים. שרת הקליטה סופה לנדבר היא תושבת העיר. "מה זה?" קראה. "אשדוד היא עיר של עולים, לא עיר של חרדים. אתם הולכים להרוס לנו את העיר".
"מה את רוצה?" צעק עליה דרעי. "כשאתם הגעתם מרוסיה, אני הייתי שר הפנים. אני לא אמרתי, אתם מקלקלים לנו את הרוב המזרחי בבת־ים, בנתיבות או באשדוד. אני אמרתי, שיבואו. קלטנו מיליון עולים. בדקתי מי מרוקאי ומי לא? כל הפריפריה השתנתה: יישובים מסורתיים הפכו לחילוניים, ואנחנו לא אמרנו מילה".
לנדבר עמדה על שלה. היא דיברה בכעס על הבחישה של החרדים בפוליטיקה המקומית בעיר. "למה הבאתם את אשדוד?" שאל דרעי אחר כך. "למה לא את קריית־גת, למשל? הבעיה היא שאתם לא רוצים לריב עם ראשי הרשויות".
התוכנית אושרה בוועדת השרים. לנדבר הצביעה נגד; אלקין נמנע.
האמת היא ששום ראש רשות לא נלהב לקבל חרדים: זהו אפקט בית־שמש. במיוחד לא נלהבים לקבל חרדים אשכנזים ירושלמים, מהסוג שהגיע לבית־שמש: יש להם משפחות גדולות שזקוקות לשירותים עירוניים יקרים, הם עניים, הם מסתגרים, והקיצוניים ביניהם מפחידים נשים באוטובוסים וילדות בדרך לבית הספר. בבחירות הם מצביעים בהמוניהם. אחר כך הם מחרידים את העיר.
בעיר אחת, נצרת־עילית, העירייה מתחננת שהחרדים יבואו. לא מאהבת החרדים: משנאת הערבים, שבגלל מיעוט ההיצע בנצרת מחפשים דירות בנצרת־עילית. המדינה מתכננת שכונה חדשה לחרדים, בהר יונה. בינתיים אין ביקוש.
יש סדרה של פטנטים שהומצאו כדי להרחיק מבקשי דיור חרדים. בונים בתים בלי מרפסות, למשל, כדי שלא יוכלו לבנות סוכות; בונים קאנטרי קלאב עם בריכת שחייה שפתוח גם בשבת; ממעטים בבניית מקוואות ובתי כנסת. על כל הפטנטים החרדים יודעים להתגבר, לבד מאחד: בנייה לגובה. חרדים לא מאמינים בכשרותן של מעליות שבת. מפד"לניקים עולים במעליות שבת: חרדים עולים ברגל. לכן בני־ברק נראית כמו שהיא נראית – עיר של שלוש וארבע קומות, צפופה, חנוקה ומגובבת.
לא מזמן שאלתי מומחה לעניין מה עושים חרדים בערים גדולות בחו"ל. איך הם מסתדרים במגדלי מגורים?
"יש כאלה שפתרו את הבעיה", הרגיע אותי. "פשוט, פותחים בית כנסת בכל קומה חמישית. בשבת המתפללים צריכים לעלות או לרדת שתיים־שלוש קומות – לא עניין גדול".
סיפרתי על ההמצאה לדרעי. "גאוני", אמר. "גאוני".
