מול הסטטוס־קוו של הייאוש

“סלט ישראלי”, כך מכנות את עצמן נשים מהפריפריה, נשים מתל־אביב, נשים מתנחלות, נשים ערביות ישראליות, נשים פלסטיניות מהשטחים. תנועה בלתי מפלגתית המונה כמה אלפי נשים ומתהדרת בשם אולי יומרני ונאיבי “נשים עושות שלום” החליטה להשאיר את האידיאולוגיה בבית בתקווה לגייס מסה נשית קריטית שתאלץ את מקבלי ההחלטות משני צדי הסכסוך לשבת לדבר.

התנועה נוסדה בזמן “צוק איתן” על ידי אימהות של לוחמים, שהחליטו בהשראת נשים מליבריה לעשות מעשה במקום לברוח מבשורה. ב־2003 הביאו הנשים בליבריה לקץ מלחמת האזרחים ארוכת השנים ולשלטונו של הרודן צ’ארלס טיילור. מנהיגת המחאה, לימה רוברטה בואי, כלת פרס נובל לשלום לשנת 2011, הצליחה לאחד נשים מכל רחבי המדינה למען הפסקת שפיכות הדמים, ופעילותן הביאה בסופו של דבר לגלותו של הרודן, לפירוק הנשק במדינה ולבחירות דמוקרטיות. האתגר בישראל אינו פשוט. ראש הממשלה הוא פוליטיקאי מתוחכם, המתמחה בתקשורת המונים ובערבוב הסכסוך עם כל מה שיכול להרוג כל פתרון אפשרי. אם זה הגרעין האיראני, אי־היציבות במזרח התיכון או הטרור של דאעש, כשמנגד אבו־מאזן וחמאס מספקים לו את הסחורה.

בימים אלה מתקיימות האזכרות לחללי “צוק איתן”. בממשלה ובכנסת דיברו על ועדות חקירה והפקת לקחים לקראת המלחמה הבאה, אלא שהמלחמה שנדמה כי ראש הממשלה מתכונן אליה היא בשדה התקשורת. השמועות אומרות שגייס למלחמה הזו חיזוק מבית, ובנו – בוגר חטיבת דובר צה”ל – הוא המח”ט שלו באינטרנט. כך או כך, לא רק ראש הממשלה אינו מדבר על שלום, גם באופוזיציה נזהרים מהמילה כמו מאש.

ולמרות הכל, אמונתן של נשות התנועה לא נסדקת אף שאנחנו מזכירות להן שהישראליות הן לא הליבריות – שבנותיהן נאנסו, בניהן הצטרפו לכנופיות והרעב איים להביס את רוחן. הנשים הישראליות, אנחנו מקשות, מתנהלות במדינה דמוקרטית מתפקדת, והחיים כאן יחסית לא רעים. עד שרגע האמת דופק בדלת, אומרת לנו אחת מהן, והילד שמאיר את חייכן מתגייס להיות לוחם. אתן, שחינכתן אותו להיות ראש גדול, תמצאו את עצמכן שואלות האם לכך כיוונתן? האם אתן מסוגלות להיות האימהות הגיבורות של החייל שיוצא לקרב. והשאלה הגדולה באמת היא: האם זו גזירת גורל?

ראש הממשלה מאמין שזו גזירת גורל. באזכרות הוא שולף את מטפחת השכול הפרטית כאילו בכוחה לנגב רסיסי לבבות שבורים ולהגן עליו מכאבם של הורים שכולים, אבל את העיקרון – לפי תפיסתו – לא ניתן לשנות. לעד נחיה על חרבנו, אמר לפני כמה חודשים.

“זה קרה בכל העולם, בסכסוכים קשים ומסובכים, וזה יכול לקרות גם כאן”. אומרות הנשים הנחושות להפיץ את חזון השלום. בסוכות הן יקיימו את “צעדת התקווה”, למרות הידיעה שהממשלה מובלת על ידי אג’נדה לוחמנית ומקובעת ב”אין פתרון”. תפקידנו, הן אמרות, הוא להציב מראה שתשאל אם יש לנו כהורים וכאזרחים את הפריבילגיה להיגרר, להדחיק, ולהסכין עם הסטטוס־קוו של הייאוש.