האולימפיאדה אכזרית למתחרים בה: היא מסרבת לתת להם הזדמנות שנייה. אתמול ראינו את אכזריותה בעיניים הדומעות של הג'ודאית שירה ראשוני, שסיימה את חלקה במשחקים בהחלטה שנויה במחלוקת של השופטים; ראינו את זה שוב, לאחר שעתיים, במפח הנפש על פניו של המתעמל אלכס שטילוב, לאחר שנפל בתרגיל הקרקע. ראשוני בת 25. היא יכולה להתחיל היום את האימונים לקראת האולימפיאדה הבאה. שטילוב בן 29. הסיכוי לקאמבק כמעט אפסי.
בתום ההתמודדות הוא יצא אלינו, העיתונאים. הוא מתורגל היטב בראיונות מהסוג הזה, לאחר הצלחה וגם לאחר כישלון. קולו היה רך ועצוב, פניו נפולות. שאלתי אותו אם הוא מאמין שיתחרה באולימפיאדה הבאה, בטוקיו. "אני לא רוצה להשיב על חם", אמר. "אני אחזור לכפר האולימפי, אנוח קצת, אחשוב, נראה". אם אני זוכר נכון, זאת גם הייתה תשובתו בלונדון, לאחר שהחמיץ את המדליה. אבל בלונדון הוא היה צעיר בארבע שנים.
קראו עוד:
טור הטלוויזיה של עינב שיף: אכזבה אולימפית
שריקות בוז, זה מה שחטפנו על הראש כאשר המשלחת הישראלית נכנסה לאיצטדיון המרקאנה בטקס פתיחת המשחקים. מי שרוצה להתנחם יכול לומר שלא כל 60 אלף הצופים שרקו; היו פה ושם אפילו כאלה שהגיבו על השריקות במחיאות כפיים. בברזיל חיים 10-7 מיליון בני אדם שמוצאם בעולם הערבי. אחד מהם הוא הנשיא הזמני, מישל טמר: מוצאו מלבנון. אבל בל נרמה את עצמנו: האיבה לישראל חורגת ממוצא ומדת. התשואות הסוערות שבהן התקבלה המשלחת הקטנה של פלסטין יעידו: אנחנו מתויגים. ברזילאים שאין להם מושג איפה ישראל על המפה, וגם אין להם עניין לדעת, יודעים שאנחנו הרעים.
לכך נוספה פרשת האוטובוס. מישהו מקומי שלא יודע הרבה על מלחמות המזרח התיכון ציוות את המשלחת הלבנונית לאוטובוס אחד עם הישראלים. ראש המשלחת הלבנונית סגר את דלת האוטובוס ומנע מהישראלים להיכנס. הברזילאים רצו לפזר את הישראלים בין האוטובוסים. הביטחון אמר לא. בסוף מצאו להם אוטובוס משלהם, והם הגיעו למרקאנה בשלום.
הטעות הראשונה הייתה של הברזילאי שציוות את שתי המדינות יחד; הטעות השנייה הייתה של הישראלי שהסכים לסידור הזה. עם כל הכבוד לאמנה האולימפית, למה להזמין צרות. ראש המשלחת הלבנונית עשה טובה גדולה לישראלים שסגר בפניהם את הדלת, וכמובן, טובה גדולה לעצמו.
חזרה לשריקות: המשלחת הרוסית חטפה שריקות בוז רמות הרבה יותר מאלה שחטפו הישראלים, בעקבות שערוריית הסמים בספורט הרוסי; ונשיא ברזיל הזמני, שביקש שלא יציגו אותו בשמו, שמא יידע העולם עד כמה הוא שנוא בביתו, חטף את מנת השריקות שלו כאשר קם, רק קם, לכבוד כניסתה של משלחת ברזיל. המערכת הפוליטית הברזילאית מושחתת עד היסוד, ולציבור נמאס. לפני שנתיים, במונדיאל, הם שרקו לנשיאה, דילמה רוסף. רוסף, שעוברת כיום הליכי הדחה, לא העזה לבוא לפתיחת המשחקים, גם לא קודמה בתפקיד. השניים עשויים לגמור בכלא. בנוסף, המדינה עוברת עכשיו מיתון שלא היה כמוהו 25 שנה. אין בינתיים ניסיונות לחולל מהפכה, אבל לשרוק מותר.
טקס הפתיחה היה מרהיב ומייגע. כל עיר שזוכה לארח את האולימפיאדה שוכרת בתורה את מיטב המפיקים, הבמאים, התאורנים והאמנים ומזמינה אצלם מופע ראווה. המטרה היא להרשים, בכל מחיר. בקצה כל מופע כזה יש מסר פוליטי צדקני, מסר תעמולתי. ברזיל, שחוטאת בכריתה בלתי מבוקרת של יערות גשם באמזונס, בחרה כמובן להעלות על נס את שמירת הסביבה. באמזונס נכרות יערות, במרקאנה נצמיח אותם.
התאורה התלת־ממדית על רצפת האיצטדיון הדהימה, הזיקוקים הרשימו, הריקודים הזכירו את הקרנבל, והמוזיקה הייתה נהדרת. 50 דקות נמשך המופע, מקרשנדו לקרשנדו. די היה בכך.
אבל זאת הייתה רק ההתחלה. שעתיים ומשהו נמשך מצעד המשלחות, עניין מיותר לחלוטין שכל ארבע שנים מציעים לבטל אותו ואיש לא מעז. ואז התחילו הנאומים, נאום ראש הוועדה המארגנת, שדיקלם שורה של סיסמאות פטריוטיות שאין להן כיסוי. ונאום יו"ר הוועד האולימפי תומאס באך, שאמר, בתמצית: העולם היום הוא גיהינום, והאולימפיאדה גן עדן. העולם גזעני, אנטי־שוויוני, שוחר מלחמה, והאולימפיאדה סובלנית, שוויונית וחיה בשלום, בכפר אחד. האמת, כמובן, מורכבת יותר. ויעידו הלבנונים.
אחד מרגעי השיא בטקס היה הדלקת הלפיד האולימפי, שהובא מיוון. בעודנו מתפעלים מכדור האש שעולה למרומי האיצטדיון ומשתקף בנברשת קריסטל מסתובבת, ראוי להזכיר מי המציא את המסורת המפוארת הזאת. הלפיד עשה את מסעו לראשונה ב־1936, לרגל אולימפיאדת ברלין. לפי גרסה רווחת, הוגה הרעיון היה יוזף גבלס, שר התעמולה הנאצי (גרסה אחרת מייחסת את הרעיון לקרל דיאם, מארגן המשחקים מטעם גבלס). ומה הייתה המטרה? להאדיר את שמה של גרמניה הנאצית בעולם. האולימפיאדות של זמננו שונות בתכלית, הן מופע בידור טלוויזיוני לא פחות משהן ביטוי לעליונות לאומית, אבל מי שזוכר נזהר.
