פריה של שבעת האיים // ג'וזף קונרד (מאנגלית: יהונתן דיין, לוקוס, 123 עמודים)

המלשין // ג'וזף קונרד (מאנגלית: ניצה פלד, נהר, 82 עמודים)

לפעמים אני מדמה את תהליך הקריאה לתרשים של מוניטור, ומנסה לאתר את הרגעים שבהם הגרף קפץ, נסק פתאום לגבהים. אלה אותם רגעים שבהם אתה מרגיש בצורה ברורה שהספר העניק לך משהו, שיצאת נשכר מן הקריאה. ב'המלשין' - נובלה של ג'וזף קונרד מ־1906, שיצאה לאחרונה בתרגום לעברית - היו שלושה רגעים כאלה.

המספר, בורגני אנגלי, נפגש עם עיתונאי מושחז שמנהיג אנרכיסטים הפועלים למיטוט הסדר הקיים ברחבי אירופה. האנרכיסט חולק עם המספר כמה מזיכרונותיו. הוא מספר לו על נטייתם המוזרה של בני המעמדות הגבוהים לתמוך באנרכיסטים, שמבקשים למעשה למוטט את זכויות היתר שמהן נהנים הם עצמם. "לא ברור לך עדיין שבני המעמד הבטלני והאנוכי אוהבים לראות שעושים צרות גם אם אלה נעשות על חשבונם שלהם?" אומר האנרכיסט, ומסביר שהפעולה הזו, נגד האינטרס שלהם, נובעת משיעמום ומאהבת ריגוש לשמו, כמו גם מרצון להיתפס כמקוריים ומעודכנים. כאן זינק המוניטור שלי לראשונה. תובנה מעניינת. בהמשך מתמקד האנרכיסט בסיפור גילויו של בוגד שפעל בקבוצה שעבדה תחתיו בלונדון ותיכננה פעילויות תעמולה וטרור. כדי לגלות מי הבוגד ביימו פשיטה משטרתית על התא המחתרתי, מתוך תקווה שהבוגד יפנה ל"שוטרים" בביטחון ומתוך קרבה, וכך ייחשף. איזו המצאה שנונה, זינק המוניטור שלי בפעם השנייה, הפעם בזכות הברקה עלילתית מרשימה. בפעם השלישית - שאותה לא אחשוף במלואה כי היא נוגעת לשיא העלילתי - נשענה התפעלותי על דקות פסיכולוגית, שהכריעה את גורל ניסיון החשיפה של הבוגד.

ובכל זאת, אותו שיא עלילתי כולל בתוכו גם טעם לוואי אנכרוניסטי. המעשה של הגיבור הבוגד, שחרץ את גורלו, נבע מאהבתו לאחת ממשתתפות הקשר האנרכיסטי. אין בכוונתי לומר שהאהבה הרומנטית יצאה מהאופנה - כפי שכתב פעם בשנינות המבקר הבריטי טרי איגלטון (מי שמעוניין היום לכתוב רומן אוונגרדי נועז, שיתאר פשוט אהבת אמת) - ובכל זאת, יש משהו מיושן בפאתוס המוצנע של המעשה, בהתפעלות הכמו־כבושה של הסופר מכוחה של האהבה לגבור על אינטרסים ועל אידיאולוגיות.

להערכת הנובלה השנייה של קונרד שתורגמה לאחרונה, 'פְרֵיָה של שבעת האיים', המוניטור שתיארתי לא יצלח. כוחה של הנובלה הזו, שפורסמה ב־1912, אינו נובע משיאים מתפרצים, אלא דווקא מיציבות. והכוח היציב הזה הופך את הקריאה בה למספקת יותר מאשר ב'המלשין'. אם 'המלשין' שייך לחטיבה ביצירתו של קונרד שעוסקת בתנועות מחתרת פנים־אירופיות (למשל ברומן 'הסוכן החשאי'), מאבות סוגת הביון והריגול, הרי ש'פריה' שייך לחטיבה שעוסקת בקולוניאליזם האירופי (כמו ספרו הידוע 'לב המאפליה').

פריה היא בתו היפה של מתיישב דֶני באחד האיים באזור אינדונזיה, אז תחת שליטה הולנדית. גם כאן יש מספר מיושב בדעתו, והוא מתאר את האהבה בין פריה לג'ספר, ימאי וסוחר אנגלי, ידידו של המספר; את קנאתו של איש הממשל ההולנדי, טיפוס אלים בשם הימסקירק, באהבה הזו; וגם את עמדתו המתרפסת של אביה הזקן של פריה בפני אותו הימסקירק, שנובעת מאישיות חרדתית ומחשש מפני "הרשויות".

הולכת העלילה הבטוחה, כמו גם שרטוט מובחן של דמויות, מצטרפים לעניין הרב שמעוררת התפאורה הציורית של הנובלה. המרחבים הנשגבים של הים ונופי הארכיפלג האינדונזי, שג'ספר והימסקירק מפליגים לאורכם ולרוחבם באוניותיהם, מנוגדים לאינטימיות של בית הזקן שעל האי. אלא שגם בבית מתחוללות סערות - הפעם בלב אנוש - סביב משולש האהבה המתואר כאן.

על אף שגם ב'פריה' מבצבץ אותו אנכרוניזם הקשור לפאתוס של האהבה, הוא נבלע בהזמנתה של הנובלה להישען לאחור ולהיבלע בסיפור עשיר בפרטים, שנגלל בסבלנות, ביד יציבה וחכמה של סופר ששולט במלאכתו כספן מיומן בספינתו; על רקע נופים אקזוטיים ותוך התפרשות והתכנסות של אלפי קילומטרים, כמניפת ענק.

עלילת חייו של קונרד - שנולד ב־1857 למשפחת אצולה פולנית, היה במשך כמה עשורים יורד ים ולבסוף השתקע באנגליה והפך לאחד מגדולי הסופרים באנגלית - מעניינת לא פחות מסיפוריו. שני התרגומים האחרונים ליצירתו הם הזדמנות חדשה לקורא העברי להתוודע אליו. •