זה היה עוד יום עבודה שגרתי מבחינתה של עו"ד לבנת מלמד מפרקליטות מחוז תל־אביב. במהלך דיון משפטי התפרץ לעברה אחד מראשי ארגוני הפשע בארץ וזרק לה את המשפט: "את מאשימה אותי כי לא קיבלת אתמול בלילה?" מלמד בחרה להתעלם, אבל בהחלט כעסה. "זו הייתה סיטואציה מאוד מעליבה. סביר להניח שלפרקליט גבר, לא היה מעז לדבר ככה", היא אומרת. "אני לא נמצאת באולם כאישה, אלא כפרקליטה, וההתייחסות אליי כאל אובייקט מיני מרתיחה".
636 מבין 950 מהפרקליטים שעובדים במחוזות השונים בישראל — 67 אחוז — הן נשים, ולבנת היא בהחלט לא נציגת הפרקליטות היחידה שזכתה ליחס מזלזל או להתפרצות תוקפנית מצד נאשם על רקע היותה אישה. "תובעת שאני מכירה חטפה מנאשם, שנכנס לאולם הדיונים ועבר לידה, סטירת לחי", היא מספרת. "כולנו קפאנו במקום. במקרה ההוא, השופט קם ויצא מהאולם — בהתאם להנחיות. והיה לי גם מקרה שבו ראש ארגון פשע שהתרגז הפך שולחן באמצע הדיון. כשזה קרה, הורחקנו משם על ידי המאבטחים".
נראה שהציפייה שבית המשפט יהיה מעוז מנותק של מקצועיות מאופקת וישמש סביבה בטוחה לנשים לא מתממשת במציאות. "אנחנו חיות במציאות ישראלית שהיא מתוחה, מאיימת ואלימה והיא משתקפת גם בקרב באי בית המשפט", אומרת עו"ד דפנה יבין מפרקליטות מחוז תל־אביב. "אין כבוד לנו, אין כבוד לשופטים, זה לא רק מצד הנאשמים, אלא גם מצד חלק מהסנגורים שלהם. זה לא רק על רקע היותנו נשים. לפני שלוש שנים פוצצו רכב של פרקליט שליווה תיק של ראש ארגון פשע והוא היה גבר".
"חלק מההתנהלות של סנגורים מסוימים זה להראות למשפחה וללקוח שלהם, באמצעות ההתנהגות האגרסיבית שהם מפנים כלפינו, שהם כביכול עושים את המקסימום עבור הלקוח", מאשרת עו"ד נורית הרצמן, שעובדת היום במחלקה הפלילית בפרקליטות המדינה. "לפעמים זה נעשה ברמה סבירה, ולפעמים עובר את הגבול".
בשבוע שבו פורסם דוח רשמי ראשון מסוגו, שחשף נתונים מפורטים על עבודת הפרקליטות בשנה החולפת, כינסנו לראיון משותף חמש תובעות שניהלו כמה מהתיקים המסעירים והמסוקרים של השנים האחרונות. זו הזדמנות נדירה לשמוע מהן על הדילמות המקצועיות שמלוות אותן בניהול תיקים מתוקשרים, על האתגרים שמציבה המערכת הציבורית ועל המחיר האישי שהן נאלצות לא פעם לשלם. ואלה הן:
עו"ד נורית הרצמן (44), נשואה פלוס שלושה, הייתה התובעת בתיק אתי אלון, שמעלה בכספי הבנק למסחר שבו עבדה והביאה לקריסתו. אלון השתחררה בשבוע שעבר לאחר יותר מ־14 שנות מאסר.
עו"ד לבנת מלמד (40) נשואה פלוס שלושה, הייתה התובעת במשפטו של דני ביטון, אביו של אייל גולן, שהורשע בשורת עבירות מין בקטינות.
עו"ד דפנה יבין (45), נשואה פלוס שלושה, בתו של חיים יבין, הייתה התובעת בפרשת מועדון אלנבי 40, שבה נחקר חשד לאונס של בחורה צעירה שצולמה רוקדת בעירום על הבר. התיק נסגר מחוסר אשמה.
עו"ד אנה אבידוב (56), גרושה פלוס שניים, הייתה התובעת בתיק הרצח המחריד של הפעוטה רוז פיזם, שבו הורשעו סבה רוני רון ואמה מארי פיזם ברצח.
עו"ד רות ארז (53), נשואה פלוס שלושה, הייתה התובעת בתיק ארז אפרתי, מאבטח הרמטכ"ל לשעבר גבי אשכנזי, שהורשע בניסיון לבצע מעשה סדום בצעירה בנמל תל־אביב בתום מסיבת הרווקים שלו.
תיקים בכותרות
הקמפיין לשחרורה של אתי אלון, שהתנהל ברשתות החברתיות, לא נעלם מעיניה של התובעת בתיק, נורית הרצמן. בעבר יכלו בפרקליטות לרסן את הסיקור התקשורתי באמצעות צווי איסור פרסום ודיונים בדלתיים סגורות, אבל מול העוצמה הגוברת של הרשתות החברתיות והבלוגים, כמעט שלא ניתן לעצור את המידע המודלף.
כך למשל, בפרשת "משחקי חברה" שבה נחקרו "הזמר המפורסם", אביו וכמה מחבריו בחשד לבעילה אסורה בהסכמה של קטינות, שמו של אייל גולן דלף לאינטרנט חרף צו איסור פרסום שהוטל על פרטי החקירה (התיק נגד גולן נסגר "מחוסר ראיות מספיקות"). "למדתי מהתקשורת און־ליין דברים שהודלפו עוד לפני שהגיעו לשולחני", מספרת עו"ד מלמד, שניהלה את התביעה בתיק יחד עם עו"ד דליה אברמוב.
התיק הזה זכה לסיקור שיא, כשבין היתר נטען שהחקירה נעשתה ממניעים גזעניים. איך הצלחת לנטרל את רעשי הרקע?
"הרחש מסביב הכעיס אותי, אבל לא כל כך בגלל הטענות בנושא העדתי, אלא בגלל ההשמצות נגד הנערות שכביכול ביקשו ורצו את זה. קראתי מה שפורסם, ועמדתי המומה: אתם לא מכירים את התיק ואת חומר הראיות. אני יודעת מה יש לי ביד. זה נגמר בכך שהתיק נגד אייל גולן נסגר לא מחוסר אשמה אלא בהיעדר ראיות, ואילו אביו דני ביטון הורשע בשידול לזנות בנסיבות מחמירות, שיבוש מהלכי משפט והשמדת ראיות".
לפי דוח הפרקליטות, 68 אחוז מהתיקים נסגרים בהסדרי טיעון. גם עם ביטון נחתמה הסדר טיעון. מדוע לא ללכת למשפט?
"מבחינתי, המתלוננות בתיק הן הראשונות בסדר העדיפויות. פרשנו בפניהן את כל הנתונים והן בחרו את הבחירות שלהן והחליטו לסיים את התיק. ההרשעה של ביטון היא תקדימית כי התמורה שהוא קיבל לא הייתה כסף. המעמד של גולן הביא לו מערכות יחסים עם נשים, קשר והשפעה".
תיק מתוקשר אחר היה הרצח של רוז פיזם בת הארבע וחצי ב־2008. "הסבא רוני רון והאמא מארי פיזם ניהלו את המלחמה שלהם בתקשורת, בעוד שאני כפרקליטה לא יכולתי להתראיין תחת כל עץ רענן", אומרת התובעת אבידוב. "אני בטוחה שהציבור לא יודע עד היום עובדות פשוטות שהיו בתיק. את יודעת למשל איך רוז נרצחה?"
איך רוז נרצחה?
"אנחנו לא יודעים עד היום".
בתיקים מתוקשרים במיוחד, יחד עם האסטרטגיה המשפטית אתן חושבות גם על המערכה התקשורתית?
ארז: "כשאנחנו יודעות שהתיק הוא תקשורתי, אנחנו נערכות לתסריטים אפשריים. אנחנו מודעות לזירה התקשורתית ונערכות לה בהתאם. אנחנו חיות בתוך עולמנו ולא מנותקות. בתיק אפרתי הייתה התעניינות תקשורתית אינטנסיבית, שכיוונה להחמרה בענישה. עשינו מאמץ גדול לנטרל את רעשי הרקע האלה על ידי בדיקה מקצועית ועובדתית והכוונה לענישה הולמת".
למה תוקן כתב האישום נגדו מניסיון אונס לניסיון למעשה סדום בנסיבות מחמירות?
"אבוי למדינה ששופטת עבריינים על פי עובדות שלא קיימות, אך ורק בגלל שהן התפרסמו. בסופו של דבר אפרתי הורשע בדיוק במעשים החמורים שיוחסו לו — ניסיון למעשה סדום. כתב האישום המקורי הושתת על הודעות שנגבו במשטרה וכפי שהפרקליט שליווה את התיק הבין אותן. לימים, כשהתיק התנהל בבית המשפט, נפגשנו עם נפגעת העבירה, שוחחנו איתה בצורה יסודית על האירוע לפרטי פרטיו, ואז השתנתה התמונה. התיקון נעשה כשהמתלוננת ופרקליטה מלווים אותנו ובהבנה מלאה. מה גם שבחוק, ניסיון למעשה סדום תוך מעשי אלימות זהה לניסיון אונס".
אז מה המסקנה שלך מהפרשה?
"התקשורת לא בנויה לרדת לרזולוציות משפטיות סבוכות. ההתעסקות בתיק איננה אך ורק השאלה מי עשה מה — שגם לכך נדרשת עבודת עומק — צריך לקחת בחשבון את כל התמונה. לא הכל שחור ולבן. ויש גם סוגיות פסיכיאטריות ומקצועיות".
במקרה ששמו של אדם ידוע, כמו אייל גולן, משתרבב לתיק מסוים, אתן לוקחות בחשבון את הנזק שעלול להיגרם לו?
יבין: "וכשמתלוננים נגד עורך דין, רופא או גננת? זה אותו דבר".
אישי ציבור וסלבס רבים דורשים לאסור את פרסום שמותיהם עד להגשת כתב אישום.
"אנחנו מתנגדים לזה. פרסום יכול לסייע בחקירה ולהביא למודעות ולחשיפה מוגברת. זו הסיבה שבדרך כלל הדרישה לאיסור פרסום באה מצד החשוד או הנאשם, ולא מצידנו".
לקחת עבודה הביתה
הלחץ הציבורי בתיקים מתוקשרים למצות את הדין עם הנאשמים — או לחלופין לסיים מהר את עינוי הדין שנגרם להם — מורגש היטב גם במסדרונות הפרקליטות. אבל הפרקליטות אומרות שברוב המקרים אסור להיכנע לו. כשהתפוצצה פרשת מועדון אלנבי 40, שוחררו לאינטרנט סרטונים שהראו את הצעירה הרוקדת על הבר בעירום כשכמה גברים מנסים לקיים איתה יחסי מין. ארגוני הנשים צבאו על הרחבה שלפני בניין הפרקליטות בתל־אביב והפגינו לטובת המתלוננת, תוך שהן מציגות אותה כקורבן לאונס קבוצתי ברוטלי. בסופו של דבר, התיק נסגר.
"מה שמאפיין את התיקים המתוקשרים האלה, זה שבצד המארג הראייתי הממשי שקיים בתיק, יש מארג ראייתי ציבורי שנחשף במקביל, והאחד לא מפריע לשני להתקיים", אומרת התובעת יבין. "אני מאוד מכבדת את ארגוני הנשים, בעצמי התנדבתי עשר שנים במרכז לנפגעות תקיפה מינית, ואני רואה את עצמי כפמיניסטית — אבל בסופו של יום, כשאני דנה בתיק, אני סוגרת את הדלת והחלונות. מה שמעניין אותי זה רק מה שקורה בחדרי החקירה".
והלחץ מבחוץ לא משפיע?
"זה לא חודר לבדיקה המקצועית של החוק. במקרה הזה, הציבור נחשף למספר מועט של סרטונים שצולמו בטלפונים של מכרים כאלה ואחרים — שלא היה ניתן להגיע אליהם. הפצת הסרטונים במקרה זה הייתה נתון. קיבלנו מבעל המועדון תיעוד שלא הופץ בציבור ונעשה על ידי צלם מקצועי שהוא הביא כדי לתעד את הערב שבו נערכה תחרות 'החולצה הרטובה'. המתלוננת הגיעה לערב, ביקרה במועדון הזה שלוש שנים, הייתה בו לפני וגם אחרי הערב המדובר. מי שצפה בחומר של הצלם המקצועי — וכדי לא לפגוע במתלוננת מדובר במספר מצומצם של אנשים — נותר ללא שבריר של ספק שלפי הגדרת חוק העונשין לא היה אונס. מהסרטון עולה כי למתלוננת הייתה לכאורה יכולת לקבל החלטות בצורה מפוכחת. זאת לא עבירה לקיים יחסי מין בפומבי תוך שימוש באלכוהול, ולא כל שתייה נגמרת בשכרות".
כאישה וכאמא, מה זה עשה לך?
"זה גרם לזעזוע, וכל מי שראה את הסרטונים בפרקליטות ומחוצה לה לא נותר אדיש. להגיד לך שהייתי רוצה לראות מי מילדיי או מחבריהם מסתובבים במועדון מסוג כזה? ממש לא. אבל אני מבחינה בין האמפתיה שחשתי כלפי הצעירה וכלפי אמה לבין הצורך לבסס כתב אישום. אנחנו לא יכולים לתרגם את החוויה הרגשית הזאת לסעיף פלילי".
ארז: "אני חושבת גם על האמא של חשוד באונס, שרוצה לראות פרקליטות הגונה שלא נשלטת על ידי טרנדים בתקשורת, אלא בודקת ראיות משפטיות".
יבין: לתיק אלנבי, בדומה לתיק של דני ביטון, יש היבט מוסרי, אבל תפקידנו לבדוק את ההיבט הפלילי. אנחנו שמחים ואפילו מעודדים את השיח הציבורי, ויכול להיות ששיח כזה יביא לשינוי בחקיקה בעתיד. בפועל, פעילוֹת ארגוני הנשים שעמדו בתיק ומחו מחוץ למשרדים שלנו נדמו לאחר שקיבלנו החלטה לסגור את התיק ולא עירערו עליה".
עו"ד אייל אוחיון, פרקליטה של המתלוננת מפרשת אלנבי, אמר בתגובה: "אין לנו ספק שהיא נאנסה באירוע ואין לנו גם ספק שהיא נאנסה על ידי החברה הישראלית".
מלמד: "בפרשת ביטון, כשקראתי על ניצול כזה של בנות, אז כאמא הרגשתי שאני רוצה להגן על הבנות שלי, לעטוף אותן. בהחלט הייתי מוטרדת".
עד כמה אתן לוקחות את העבודה הביתה?
אבידוב: "רצח רוז פיזם היה קשה, אבל יש הרבה תיקים קשים וכל תיק כזה מכיל דברים שמאוד מטרידים רגשית, שלא לומר קורעים את הלב, ואת לא יכולה להניח את העט ופשוט ללכת הביתה".
יבין: "בלתי אפשרי להפריד, כשבאופן יומיומי את מתעסקת עם הכאב של אנשים שנפגעים. אנחנו לא שונים מאנשי טיפול אחרים. לא פעם אנחנו סובלים מטראומה משנית".
אבידוב: "כמעט כל פרקליט שאני מכירה סובל מטראומה משנית. את רואה התנהגויות מסוימות שמתפתחות עם השנים".
יבין: "סטרס, בעיות שינה, חרדה".
אבידוב: "חשדנות שאת מפתחת. אני מכירה פרקליטה שלא הרשתה לילדים שלה לישון אצל חברים, מחשש שייפגעו".
הרצמן: "לא תמצאי פרקליטה שתזמין בייביסיטר ממין זכר לילדות שלה".
יבין: "אני לא שלחתי את ילדיי למורים פרטיים גברים".
מלמד: "כל ילד שבוכה אצל השכנים, ישר עולה החשד שאולי יש שם אירוע".
ארז: "הכל חשוד בעינייך. כל זר פרחים שמגיע, הצעות למבצעים בטלפון. את ישר רואה מאחורי זה את התיק הפלילי".
יבין: "הרבה פעמים אנחנו מרגישות שהעבודה באה על חשבון המשפחה. גדלתי בבית של שני עובדי מדינה. אמא עבדה בבנק ישראל ואחר כך הפכה לעורכת דין ומגשרת, ואבא עבד בטלוויזיה הציבורית. הם לימדו אותי שאני בת מזל, וצריכה להחזיר לציבור למען מי שגורלם שפר עליהם פחות. לפעמים אני מקדישה מזמני הפרטי בבית לשיחה עם המתלוננת. יש בי קול שאומר שזה לא נורא, לילדים שלי יש אבא בבית ולא נגרם להם שום נזק".
אתן משתפות את בני הזוג בתיקים, חולקות חוויות?
מלמד: "אני לומדת לעצור את עצמי".
יבין: "אני מוציאה הכל על הבעל. משתפת אותו בקושי, אבל עד גבול מסוים".
הרצמן: בגלל הלחץ והעומס של בתי המשפט, אנחנו עובדות שעות ארוכות, כולל בשבתות. בן זוגי כל הזמן מתלונן שאני לא מספיק בבית. אנחנו משלמות מחיר כבד על העבודה מבחינת המשפחה".
כשאתן רואות עורכות דין פרטיות שמשתכרות כפול מכן, יש מחשבות לחצות את הקווים?
ארז: "לא. למה לצאת למגזר הפרטי כשבפרקליטות אפשר להתקדם לתפקידי ניהול? אין הרבה משרות בשוק הפרטי שבהן תפקידי המנהל הם כל כך רוחביים וחשובים, ומעורבים בקבלת החלטות גורליות כמו בפרקליטות".
מלמד: "מחשבות לעבור לפרקטיקה הפרטית עולות מעת לעת, אבל האמונה שלנו בצדקת הדרך, הסיפוק היומיומי והבנת החשיבות של ההחלטות שאנחנו מקבלות — זה מה שמחזיק אותנו. הפרקליטות מאפשרת לי להביע בצורה אופטימלית את האהבה שלי למקצוע. התביעה מקבלת החלטות משמעותיות לא פחות מהשופטים. איזה כתבי אישום יוגשו או לא, איזה תיקים ייסגרו, מה ייחשב לחומר חקירה ומה לא, מתי להגיע לעסקת טיעון".
הרצמן: "אני הגעתי לפרקליטות ממקום של שליחות. אנחנו מנסים לעשות טוב לחברה, לעזור לנפגעי עבירה. גברים נרתעים משירות ציבורי בין השאר משיקולי שכר — הם רואים עצמם כמפרנסים עיקריים ולכן חלקם גם עוזבים למגזר הפרטי".
לפי דוח הפרקליטות שפורסם השבוע, 83 אחוז מהתיקים מסתיימים בהרשעה (מתוכם 68 אחוז בהסדרי טיעון ו־15 אחוז בפסק דין; שאר התיקים לא מגיעים למשפט או שההליכים לא מוצו), ורק ארבעה אחוזים בזיכוי. רבים טוענים שאחוזי ההרשעה הגבוהים בישראל הם בעיה.
יבין: זה אומר שהתיקים שמגיעים לבית המשפט עוברים סינון קפדני ודרמטי שלנו, ומוגשים רק כשיש סיכוי סביר להרשעה. לפי אותו דוח, ב־2015 נסגרו 25,700 תיקים במחוזות השונים ללא כתב אישום. ייתכן שהכללים שחלים על התביעה בישראל מחמירים יותר בהשוואה לחו"ל".
הרצמן: "את התיקים החלשים אנחנו מסננים מראש".
אתן קוראות טוקבקים? מקבלות תגובות בפייסבוק על תיקים שאתן מנהלות?
יבין: "רוב התגובות שראיתי בתיק אלנבי היו מופנות לצערי כלפי המתלוננת".
מלמד: "אני לפעמים קוראת ולפעמים לא. בתיק ביטון הזדעזעתי מהתגובות כלפי הבנות".
ארז: "אני קוראת, ומה שבולט זה עד כמה אלה שמבקרים אותנו לא מצויים בעובדות".
לעיתים קרובות פרקליטים מאוימים ומוטרדים. זה מפחיד אתכן?
יבין: "סנגורים נמצאים יותר בסכנה מצד הלקוחות שלהם לעומת תובעים בפרקליטות".
הרצמן: "אמא שלי שואלת אותי כל יום אם אני לא פוחדת, ואני חוטפת קריזה מזה, כי זה בכלל לא האישיו פה. אני עושה את העבודה שלי".
מלמד: "זה לא עולה לי לראש כשאני נכנסת לאולם. כשאני מגיעה לספסל שלי אני עוברת דרך דוכן הנאשמים. ואם יהיה משהו שיגרום לי לבכות, זאת לא תהיה הערה של איזה נאשם אלא עדות קשה של מתלוננת בתיק שאני מייצגת".
אבידוב: "פעם קיללה אותי אשתו של גבר שהואשם באונס הבת שלהם. בשנות ה־90 ניהלתי תיק נגד אחד מראשי ארגון הפשע בנתניה. היה מדובר בעבריין בכיר שכבר הלך לעולמו. התיק התנהל במשך הרבה זמן והנאשם התייחס אליי בכבוד. הבין את הכללים, שלצערי היום כבר לא תקפים. עמדתי לפני גירושים והוא אמר: 'את נראית לי עצובה היום'".
יבין: "היום יש תחושה של חוסר נוחות באולם. לפעמים התחושה שמאחורי הגב דוקרים אותך במבטים. עיניים ננעצות ומילים ארסיות נלחשות. היו מקרים שביקשתי מהקב"ט שילווה אותי אל מחוץ לבית המשפט. יש לנו ציפייה שגם שופטים יתערבו ולפעמים זה לא קורה. לפני שנתיים ניהלתי תיק נגד גבר שהואשם בגילוי עריות קשה, והוא תקף אותי אישית על הדוכן. אבל השופטת אמרה: 'גברת יבין, אני בטוחה שאת יכולה להכיל את זה ולהמשיך הלאה את הדיון'. אבל כשזה הופנה כלפי המתלוננת שהעידה, הורידו אותו ישר לתא המעצר, והוא המשיך לשמוע את הדיונים במעגל סגור".
כולם עושים טעויות
לא כל התיקים מסתיימים בתוצאה המיוחלת. לפעמים התובעות גומרות משפטים בהרגשה אישית לא נוחה, אפילו בתחושת חרטה. זה קורה בעיקר כשהן מגלות שעשו טעות.
ארז: "אני בטוחה שעשיתי לא מעט טעויות בקריירה המקצועית שלי. למשל בסגירת תיקים שלא היה צריך לסגור. אני מאוד מקפידה, כאשר מישהו מסתייג מהחלטה שקיבלתי, לשקול מחדש את הדברים בנפש חפצה, כדי לתקן. היו מקרים שאישרתי כתבי אישום לאחר שנערכו פגישות עם ההגנה וחשבתי שיש זוויות שלא באו לידי ביטוי ופעלתי לתקן טעויות. כשאת מטפלת בכמויות גדולות של תיקים, לפעמים המהירות לא נותנת לך להעמיק בכל תיק ברמה אבסולוטית".
יבין: "אני לא יכולה להעיד על טעות ספציפית שאני נושאת איתי. אני בטוחה שעשיתי טעויות, כי כשעובדים בתנאים אינטנסיביים לפעמים מה שנתפס כהחלטה נכונה מקבל טוויסט, או שלא תמיד ערים למשמעות של החלטה על צד שלישי".
אבידוב: "אני בטוחה שבמהלך שנות עבודתי בפרקליטות טעיתי לא מעט. אני רוצה לקוות שאם טעיתי, זה היה כשהחלטתי לגנוז תיק למישהו שאולי היה ניתן להעמיד לדין ושלא העמדתי לדין מישהו שלא היה אשם".
מה תגידו לנאשמים בתיקים המסוקרים שניהלתן, אם תיתקלו בהם במקרה?
ארז: לארז אפרתי הייתי אומרת: 'אני מקווה ומאמינה שאתה מבין שעשיתי את העבודה המצופה ממני. אני מקווה שאתה לוקח את האחריות על המעשה שעשית, ועושה חשבון נפש ובירור מאוד עמוק מהיכן נבעו מעשיך ודואג שלא יישנו".
מלמד: "אני לא יודעת מה הייתי אומרת לדני ביטון. אולי הייתי אומרת לו משהו על הדרך שבה אני רואה אותו כאיש משפחה".
יבין: "למתלוננת מאלנבי הייתי אומרת: אני מאחלת לך שחייך ישתפרו, שתוכלי למצוא סביבה שתכיל את כאבייך ותדעי לכוון אותם למקומות יותר טובים. אני מקווה שתוכלי לקבל טיפול וסיוע בכל בתחום שאת נזקקת להם, ושחלילה לא תמצאי את עצמך בנסיבות כאלה שוב".
הרצמן: "לאתי אלון אני מאחלת שתצליח לשקם את חייה".
אבידוב: "אם הייתי פוגשת את מארי פיזם, הייתי מבקשת שתגלה לי מה באמת קרה שם. זה לא נותן לי מנוח. רק כדי שהילדה רוז תנוח על משכבה בשלום". •
"אני מקווה שהיא תצליח להשתקם"
עו"ד נורית הרצמן, התובעת במשפטה של אתי אלון, ששוחררה בשבוע שעבר מהכלא: "שמחתי בשמחתה, היא שילמה את חובה לחברה"
ביום חמישי שעבר, כשאתי אלון השתחררה מהכלא, שיחררה עו"ד נורית הרצמן אנחת רווחה. "שמחתי בשמחתה", אומרת הרצמן, שהייתה התובעת בתיק יחד עם עו"ד עידו דרויאן (שמאז כבר מונה לשופט). "אלון ריצתה יותר מ־14 שנות מאסר ובאמת שילמה את חובה לחברה".
ובכל זאת, הפרקליטות התנגדה בתוקף לשחרורה המוקדם.
"בשלבים הקודמים היה לנו מידע מודיעיני נגד אלון, ולכן הליך השיקום הפרטני שלה לא הושלם, והיה גם הסעיף בחוק שלא משחררים על תנאי, אם זה עלול לפגוע באמון הציבור. כשאלון עמדה בפני ועדת השחרורים לפני כמה שנים הייתה לנו טענה נכונה, שהיא לא חשפה את כל מה שהיה ידוע לה על ראשי השוק האפור שקיבלו את הכספים, ושבעצם הכסף הזה מימן את ארגוני הפשיעה, ועד היום הוא מתגלגל. אלון גילתה הרבה, אבל הסתירה חלק מהמידע שהיה לה. אני מעריכה שהיא חששה ממה שעלול לקרות אם תדבר על השוק האפור. היו דברים שבהם לא רצתה להודות".
כאסירה משוחררת ודלת אמצעים, האם לא נכון היה לוותר לה על הקנס בגובה חמישה מיליון שקל?
"אל תשכחי שמדובר במעילה הגדולה ביותר במערכת הבנקאית בתולדות מדינת ישראל. מבחינה משפטית, אין דבר כזה לוותר. כשיש גזר דין והוא חלוט, הסתיימה זכות הערעור עליו, וצריך למלא אותו, אלא אם כן התקבלה חנינה. בניגוד לאחיה, אצלה לא התנינו את אי־תשלום הקנס בחלופת מאסר, אלא כגבייה אזרחית. יש מרכז לגביית קנסות, שלו הסמכות להחליט אם לפרוס את החוב לתשלומים או לדחות את החזרתו בהתאם ליכולות הכלכליות שלה".
מה המשפט עשה לך ברמה האישית?
"אלון הייתה בין התיקים הראשונים שלי. לא אשכח לעולם את הזעקה שלה, כשהוטלו עליה 17 שנות מאסר. זאת הייתה זעקה של חיה פצועה. הייתה לי תחושה מצמררת, וזאת אחת החוויות הלא פשוטות שעברתי. כפרקליטים, אף פעם לא קל לנו לשמוע שאדם נשלח למאסר, ובפרט למאסר ממושך. מבחינה מקצועית, ביקשנו עונש של 20 שנה, באישור פרקליטת המדינה דאז עדנה ארבל. ברמה האישית אנחנו לא שמחים שאדם הולך לכלא".
איך היא התנהגה במהלך המשפט?
"לאורך כל ההליך המשפטי, אלון התנהגה בצורה יחסית מאופקת, מנומסת ונאותה. היא הייתה יחסית בשליטה ושיתפה פעולה. גם החקירה הנגדית שלה התנהלה בצורה נעימה".
התעניינת במצבה במשך השנים?
"בעיקר יצא לי להתעדכן דרך התקשורת. שמעתי גם מפרקליטים שהופיעו בוועדות השחרורים ודיווחו לי שהיא הייתה אסירה מצטיינת, ערכה עיתון בכלא, עזרה לאסירות אחרות ולימדה והרצתה בפניהן — וזה לא הפתיע אותי. אלון אינטליגנטית, חרוצה מאוד והייתה מאוד מוערכת בבנק למסחר. היו לקוחות שהעריצו אותה. העידו שהיא מקסימה ונכונה לעזור ויעילה וממש אהבו אותה. היו לקוחות מבוגרים שראו בה בת שלהם. היא הסתכלה להם בעיניים והתעניינה בבריאותם ובחייהם וביד השנייה גנבה מהם".
כאישה, את לא חושבת שאלון הייתה קורבן של אחיה?
"זה הנרטיב שאלון ומשפחתה חוזרים עליו לאורך השנים, התמונה קצת יותר מורכבת. אלון לא בחורה תמימה כמו שניסתה לצייר את עצמה אלא אישה מתוחכמת וחכמה. את הגניבות הראשונות היא עשתה ביוזמתה, בלי שאף אחד ביקש ממנה ובלי לשתף אף אחד".
את יכולה לנסות להיכנס לנעליה, להבין את ההחלטות שהחליטה בגלל החינוך שקיבלה?
"בנעליה לא הייתי מחליטה כמוה, אבל קשה לשפוט מישהו עד שתהיה במקומו. יש משהו מורכב במערכת המשפחתית שלה. כשאלון העידה במשפט של עופר מקסימוב, היא לא הייתה מסוגלת להגיד מפורשות שהוא שותף לגניבה, שהוא ידע שהיא גונבת — והוכרזה עדה עוינת בהקשר הזה. הייתה סיטואציה מוזרה כשעופר הובא להעיד במשפטה מטעם ההגנה וסירב לשתף פעולה. אלון ראתה שלעופר היו חיי פאר. בחקירה הנגדית עימתנו אותה עם מצבו הכלכלי הטוב וגם עם כך שבחלק מהפעמים נתנה לו כסף כדי שיקבל עוד אשראי כדי להמר. לא היו לה תשובות מספיק טובות".
במערכת השיקולים בטיעונים לעונש, הבאת בחשבון את העובדה שהילדים שלה, בני ארבע ותשע, יהיו מנותקים מאמא שלהם?
"אז עוד לא היו לי ילדים. היום, כאמא, לא קל לי בעניין הזה. זה היה עצוב לי אז וגם היום".
את מאמינה שהיא תצליח להשתקם?
"אני מאוד מקווה בשבילה. היא אינטליגנטית, חרוצה, יש לה המון יכולות. אני מקווה שהיא תצליח להשלים את החוסרים עם ילדיה".
