(אני יודע ש"מזרון" היא שגיאה בעברית, אבל כשאני מנסה לישון על מזרן, אני לא נרדם).

לענייננו – להבדיל מעמים אחרים, שההיסטוריה הספורטיבית שלהם ארוכה, ומשחר תולדותיהם הם רגילים בתחרויות ובמדליות, אנחנו לא עסקנו בזה לא בימי התנ"ך ולא בתקופת בית שני, שבה גינינו את ההתעסקות בספורט כהתייוונות – כלומר, כוויתור על מהותנו. גם בגולה לא עסקנו בספורט, ומי שהפילה עלינו את ה"גויים נחת" הזה (יש לבטא "נחעס") הייתה הציונות, שראתה בו חלק מהתחייה הלאומית. מאז ועד היום, כל יהודי שהבקיע שער נעשה בר־כוכבא, וכל מתעמלת ליעל אשת חבר הקיני תיחשב.

הבעיה היא שמעמדה הספורטיבי של ישראל מזכיר את מעמדה המדיני, ואם אנו היסטריים ורגשניים בכל דבר ועניין, על אחת כמה וכמה בספורט הבינלאומי, שבו אנו מקבלים מדליות זהב בעיקר בקפיצות לגובה מדיכאון לאופוריה, ומתהללים במדליות ארד כאילו היינו ג'סי אוונס ומייקל פלפס גם יחד. לכך תורמת גם התקשורת, שמאבדת כל פרופורציה הן ביחסה להפסדים והן לזכיות, וגם המנהיגים שלנו מיטיבים להריח את הפוטנציאל, והם מתייחסים לכל מדליה כאל כרטיס הכניסה אל משפחת העמים. אפשר להבין אותם. הרי הם עצמם עושים כל מאמץ כדי להוציא אותנו מהמשפחה הזאת.

בקיצור, מה שאני מנסה לומר הוא שאני שמח בשמחתה של ירדן ג'רבי ומוטרד מדמותנו כמו שהיא משתקפת בברק המדליה שלה. אני שמח אף שאין לי מושג בג'ודו ולא עניין בו. וכדי שהג'ודאים לא ייעלבו – ומה שמסוכן יותר, שלא יתרגזו – אוסיף שאין לי עניין וידיעה ברוב מקצועות הספורט, אבל אני מעריך אנשים כמו ירדן ג'רבי ושגיא מוקי, שמתמקדים במטרה ודבקים בה.

פעם, כשהייתי נתקל באנשים שמתמסרים לספורט דווקא, הייתי נזכר בפגישתו של רבי יוחנן עם הגברתן ריש לקיש. "חילך לתורה", הוא אמר לו. כלומר, את כל הגבורה והכוח האלה צריך היית להקדיש למשהו חשוב יותר. היום שוב אינני אומר ולא חושב זאת. החברה וההנהגה צריכות להחליט מה חשוב להן יותר, אבל הפרט רשאי להקדיש את עצמו לתחומים העדיפים בעיניו. ואם יש לו הורים כמו הוריה של ירדן ג'רבי – על אחת כמה וכמה. הזוג הזה עורר בי התפעלות לא פחותה משעוררה בתם בלב אוהבי הג'ודו, כולל אלה שלא חדלים לספור ספורטאים יהודים, לחלק במספר המדליות ולמדוד את היקף הקיבורת העברית. גישתם, לחנוך לבתם על פי דרכה, צריכה להיות דוגמה לרבים. הם זיהו את הלהט, את הכישרון, את הנחישות, ואיפשרו לה להתפתח בכיוון שבחרה בו.

Jewdoka

אני משער שגם אתם ראיתם את העמוד הראשון של "ידיעות אחרונות" ביום רביעי, שכולו תמונת ענק של הג'ודוקא שלנו, Jewdoka ליתר דיוק. גם "הארץ" הדפיס תמונה גדולה שלה בעמוד הראשון, וכל הערוצים פתחו בה במשך יומיים־שלושה את מהדורות החדשות שלהם. אף שאין לי נטייה לתיאוריות קונספירציה, התחלתי לחשוב שהספונסר האמיתי של ירדן ג'רבי היא חברת יוניליוור, שבוודאי שמחה להיעלם בעזרתה בירכתי העמודים האחרונים של החדשות.

לא מדובר בפליטות מצלמה או מקלדת אלא בהחלטות מערכתיות רציניות. מוקי וג'רבי הם חומר עיתונאי מהסוג ה"מרגש", ו"מרגש" הוא הסחורה הלוהטת ביותר בתקשורת. במקרה הזה מדובר גם בסחורה לאומית פטריוטית שאפשר לנצל עד הפירור האחרון בלי לומר "שמאל" ו"ימין" ו"הצל" ו"כיבוש".

במבט רחב יותר, מתחכך העניין הספורטיבי הזה בסוגיית הגדרתנו העצמית. יהודים? ישראלים? עם? דת? ירדן ג'רבי אמרה שהיא מקדישה את המדליה שקיבלה למדינה, וכך היא מצוטטת בעמודי החדשות של "ידיעות אחרונות". אבל בעמוד הראשון, מתחת לתמונתה הגדולה, היא מצוטטת לאמור: "אני מקדישה את המדליה לכל עם ישראל".

אלו, כמובן, שני דברים שונים. לא כל מדינת ישראל היא עם ישראל, ולא כל עם ישראל נמצא במדינת ישראל. גם נשיא המדינה, אדם חד ונבון, היה ער לעניין וטיפל בו. ברשימה שכתב על ירדן ג'רבי הוא בירך גם את הספורטאים האחרים שלנו בברזיל: "אומה שלמה איתכם ומאחוריכם", הוא כתב, והוסיף: "אנחנו יודעים שבכל רגע נתון אתם כולכם שם עבור הספורט הישראלי, עבור המדינה". כלומר, גם המדינה וגם העם, אבל הנשיא לא הסתפק בסתם "עם" והעדיף את המילה נוראת ההוד "אומה" – כמו האומה שטופת הדמע והקסם של אלתרמן. מה אגיד לכם, קצת קשה לרסן את זרם האסוציאציות. פה הנערה והנער ההם, לובשי חול וחגור, שנפלו לרגליה עוטי צל, ופה נערה ונער שנפלו בדרך לזהב על מזרון הג'ודו. ולמה נכביר מילים: פה מדליית ארד ופה מגש הכסף.

סיפור קטן

ציינתי קודם שהיהודים הם עם ללא מסורת ספורטיבית ארוכה ומבוססת. האולימפיאדות המודרניות נולדו מאלה של יוון העתיקה, וגם לעמים אחרים יש תחרויות ותיקות. לסקוטים יש איזו התכנסות שבה הם משליכים קורות עץ ענקיות, ופעם חזיתי באולימפיאדה המונגולית, שנקראת "נאדאם" ומתמודדים בה בהיאבקות, ברכיבה ובקליעה בחץ וקשת.

המתאבקים המונגולים לובשים בגדים מיוחדים: מגפי עור שגובהם מעל לברך, אזור חלציים הדוק מעור וחגורת עור מסיבית, וחולצת עור מוזרה למראה - עשויה כיריעה שמכסה את הגב, ושוליה קשורים זה לזה בשרוכים שמצטלבים על הבטן ועל החזה, שנשארים חשופים.

שאלתי לפשר הדבר, ואמרו לי שה"נאדאם" הוא תחרות עתיקה מאוד, ובתחילה לבשו המתאבקים חולצה רגילה. "כמו הטי־שרט שלכם", אמר לי בן שיחי, "אבל מעור". אבל יום אחד, לפני כ־300 שנה, אחרי שקיבל את המדליה, פשט המתאבק המנצח את חולצתו על הפודיום וחשף זוג שדיים שלא הותירו מקום לספק. הייתה זאת אישה שגברה על כל הגברים במקצוע הגברי ביותר. באותו יום עצמו עוצבה חולצת ההיאבקות החדשה, שמותירה את החזה חשוף, כדי שהגברים המונגולים לא ישובו ויחוו השפלה כזאת. באולימפיאדות המודרניות אין צורך בחולצות כאלה, כי כמעט בכל המקצועות מתחרים גברים לחוד ונשים לחוד. מעניין, מעולם לא שמעתי מישהו או מישהי שמוחים על ההפרדה הזאת.