yed300250
הכי מטוקבקות
    שי פירון
    המוסף לשבת • 11.08.2016
    ישראל מחפשת משמעות
    לפני 1946 שנים, בשנת 70 לספירה, בתשעה באב, חרב הבית. לפני כ־68 שנה זכינו לחזור לארץ. אבל אנחנו לא למדנו אנו עדיין האויבים המסוכנים ביותר של עצמנו. אפופים בציניות, בפחד ובבורות שר החינוך לשעבר, הרב שי פירון, מציע תיקון לפני שיהיה מאוחר מדי
    שי פירון | איור: רות גוילי

    בית המקדש, שבתשעה באב נציין את חורבנו, היה לב החיים היהודיים, מקום כינוס לכל שכבות העם, מקום שיש בו חוויה דתית ולאומית. ימי העלייה לרגל היו ימים שבהם הייתה ברחובות ירושלים אווירה של הפנינג המוני: עשיר ועני, מזרחי ומערבי, צפוני ודרומי, נפגשו יחד ברחובה של עיר.

     

    כמו הקמת המדינה בתש"ח, 1948, גם הבית השני הוקם אחרי הכרה בינלאומית של המעצמות. הכרזת כורש היא גם הכרה בצורך של העולם בכינונה של חברה יהודית אוטונומית, משום שהבית ההוא והבית הזה לא נועדו רק למעננו אלא למענו של העולם כולו. על פי המסורת, הבית עמד על תילו כ־420 שנה, כשמתוכן רק כ־80 שנות עצמאות מדינית מלאה. וגם בימים ההם ביקשו השכנים שלנו למנוע מאיתנו את הקמת המקדש. בראשם "סַנְבַלַּט הַחֹרֹנִי וְטֹבִיָּה הָעֶבֶד הָעַמּוֹנִי, וְגֶשֶׁם הָעַרְבִי" (נחמיה פרק ב'). כהיום גם אז, בוני הארץ חלקו את זמנם בין נס ההקמה לחובת ההגנה. "וְהַבּוֹנִים אִישׁ חַרְבּוֹ אֲסוּרִים עַל־מָתְנָיו וּבוֹנִים" (נחמיה פרק ד').

     

    בבית המקדש לא היה צפוף. צפיפות נובעת מריחוק. דרכם של אוהבים להרגיש את הבל פיו של אהוב, להתבשם מחום הגוף. אהבה מפנה מקום מפני שהאוהב הוא מי שיודע להכיל את האחר. "עשרה ניסים נעשו לאבותינו בבית המקדש... עומדים צפופים ומשתחווים רווחים... לא אמר אדם לחברו צר לי המקום שאלין בירושלים" (מסכת אבות, ה').

     

    לפני 1946 שנים, בשנת 70 לספירה, בתשעה באב, חרב הבית. החורבן לא בא בגלל הידרדרות הדתית. לא חילול שבת, פריצת חומת הכשרות, ייסודן של מסגרות נישואים וגירושים אזרחיות וכיוצא באלה הביאו עלינו את הגלות הארורה. החורבן בא בגלל שנאת החינם שהרסה אותנו, מבפנים. המצור שהטילו אספסיאנוס ובנו טיטוס ארך חמישה חודשים, מספיק זמן כדי שהנצורים יריבו אלה עם אלה, ילשינו, יסגירו ואפילו ישרפו את מחסני המזון של עצמם.

     

    לפני כ־68 שנה זכינו לחזור לארץ. נס הציונות הוא פלא בקנה מידה היסטורי. כמעט אלפיים שנות גלות לא פגעו בכמיהה היהודית לחדש את הבית הלאומי. חיים תרבותיים ודתיים עשירים - הכוללים פריחה עצומה של תרבות ולומדי תורה, תנועות וזרמים - התקיימו גם בחו"ל, אבל העם רצה הביתה. יהודים חלמו על חזרה לחיים עצמאיים, נורמליים.

     

    לא למדנו. פיצול ושנאה, תרבות דיבור קלוקלת, התנשאות, יהירות. פסילה גורפת של כל מה שמחוץ לי. רק אני יודע את האמת. משחקים ב"משחק המגירות", לכל אחד תפקיד ומקום. רק חילוניים יודעים מהי דמוקרטיה באמת, ורק דתיים יודעים מהי אמונה יוקדת. רק עניים יודעים מהו רעב וצורך, והעשירים לקחו בעלות על הנתינה. אשכנזים מתמחים בליברליזם וספרדים במסורתיות. כמו ארון קיר ענק, עם תאים ומגירות. עוד רגע נהפוך אותו מארון קיר לארון הקבורה שלנו.

     

    אנחנו יודעים שאנו זקוקים זה לזה. יודע המאמין שאילולא התנועה הפמיניסטית לא היינו פוגשים נשים במרחב הציבורי. יודע החילוני שלמסורת ולשורשים יש תפקיד משמעותי בבניית העתיד. מורשת איננה אבן רחיים אלא כנפיים המאפשרות לעוף מעל הזמני והנוֹכֵח. ועל אף שכולנו יודעים שלא כל האמת אצלנו, אנחנו ממשיכים להשמיץ ולהשניא. כי כשהאמת היא חיצונית, אני נלחם עליה בדרכים פסולות. כשהאמת היא גם קצת שקר, מחזקים אותה בעזרת מילים חריפות ובאלימות. אני משכנע את עצמי שאני צודק ואני יודע שאני לא.

     

    וככל שאינני בטוח בעמדתי, אני מעורר מדנים, מדקדק במילותיו של האחר, מכנה את מי ששונה ממני בצרור קללות עוברות לסוחר. "גזענות" הפכה למטבע זול. חיללנו את הקדוש שבמושגים, קידשנו את המאוסות שבמילים. מנהיגים בכירים מכל הצדדים מתמחים בליבוי אש זרה, האוהב הופך לנאיבי, המכיל מצטייר כתמים. מעשים נוראים נתפסים כגאונות פוליטית, המידות נשחתות, האוויר מזדהם, על אף ההישגים המפעימים, ישראל מידרדרת.

     

    אסור שתשעה באב יהפוך ליום של "דתיים". זהו יום של חשבון נפש לאומי, יום שבו אנו מתוודעים לתמרור האזהרה החשוב מכל: אנחנו האויבים המסוכנים ביותר של עצמנו.

     

    "תיקון עולם"

    הנה כמה מחשבות לתיקון הרוח הלאומית של הפרט והכלל, לשינוי החיים במדינה של כולנו:

     

    הציניות הפכה לאויב הגדול של תקומת ישראל. הכל מסתכלים על הכל בעין עקומה ובחוסר אמון. מחפשים את המניע, מפקפקים בטהרת הלב ובכמיהה לטוב. רבים וטובים שפיהם וליבם שווים נשרו בדרך, הציניות וחוסר האמון שחקו אותם. במסווה של מילים נעלות כמו "שקיפות" ו"ביקורת" הפכנו ל''ארץ אוכלת יושביה''. נהנים מחשיפת שערוריות ולא בהכרח ממניעים מוסריים. התפשטה השמחה לאיד וההנאה מנפילתו של האחר. אם חפצי חיים אנו עלינו למאוס בציניות המגונה, לאפשר ללב לקבל את הטוב והיפה שבזולת.

     

    מנהיגים ישראלים מצטיינים בציניות. נדמה לנו שהעמדות שלהם משרתות את הסקר האחרון, הלייק הרגעי החליף את הדאגה לנצח הלאומי, מעדיפים את האישי ולא את האנושיות. זה כואב, גורם לנו לאטום אוזניים, לעצום עיניים.

     

    במקום להתבונן למעלה, אנו מביטים למטה, לדור הצעיר והמרשים שצומח כאן, בתנועות נוער, במכינות קדם־צבאיות, בשנות שירות, בשירות משמעותי, בקהילות צעירים. שם, "למטה", פזורים יהלומים גולמיים, ואנו צריכים לעשות הכל שיד נעלמה לא תלטש אותם. שלא ילמדו אותם ש"אלה כללי המשחק" כי החיים שלנו הם לא תיאטרון.

     

    את הציניות נחליף באמון. ביכולת להקשיב לקולו של האחר, בלי לזלזל. "תיקון עולם" אינו סיסמה אלא הבסיס המוסרי של הסיפור היהודי. לא באנו לכאן רק בגלל ש"שם" רצו להרוג אותנו, ולא הקמנו מדינה רק כדי להיות חזקים יותר. באושוויץ לא שרפו רק את הגוף היהודי אלא גם את הרוח היהודית הכוללת צדק, צדקה וחסד; החובה להקשיב לזעקת הדל; הציווי שלא לענות את הגר.

     

    הפחד הפך לגורם מרכזי בעיצוב דמותה של הישראליות. דתיים מפחדים מחילוניים - יש רבנים המטיפים לבדלנות, מבזים את העגלה הריקה, מתנשאים מעליה. חילוניים מפחדים מדתיים - חרדים משִיבה לתכנים יהודיים, החשש "שמא יחזרו הצעירים בתשובה" מצדיק בורות איומה. רבים לא פגשו מימיהם את סידור התפילה שבין דפיו מיליוני דמעות של אבות ואמהות.

     

    מנהיגים מזרחיים לא אותנטיים אוהבים להנציח את הקיפוח, משמרים את העוני והבורות, מקימים מחיצות במסווה של שימור המסורת. מנהיגות נאורה מתנשאת ומכתימה ברדידות ובשטחיות תרבות מזרחית עשירה. חרוזיו של המשורר ר' דוד בוזגלו יקרים לתרבות ישראל לא פחות ממילותיו הפלאיות של יהודה עמיחי.

     

    שמאלנים קיצוניים בזים ללאומיות גם במחיר קעקועה של אהבת מולדת. דמעות של התרגשות למראה הדגל המתנוסס ולשמע מילות ההמנון, האהבה לאדמה, גם לזו שאולי ניאלץ להיפרד ממנה, נתפסים כרגשות מיושנים, אפילו גזעניים. אנשי ימין קיצוניים מקעקעים את ציוניותם ויהדותם של מי שכמהים לצדק אבסולוטי, בזים למרכזיותו של השלום בחיינו. הכמיהה לשלום ורגישות לאיכות חיי האחר אינה תבוסתנות או איבוד דרך אלא חלק מחזון יהודי וציוני.

     

    אנשים עניים מפחדים מעשירים ומצליחנים והופכים אותם לאויבי האומה, כאילו שההצלחה היא אות קין. כשדנים בעניים, מתייחסים אליהם כאל דלים ברוח. סבא שלי היה פחח אבל ידע את כתבי שלום עליכם בעל פה. עוני הוא לא בהכרח דלות של הנפש.

     

    כולם מפחדים מכולם, מסתגרים בד' האמות של קהילתם, זקוקים ל"רב" שיגביה מחיצות. מדינה של דתיים מסוגים שונים, דתיים שהם דתיים, וחילוניים שהם דתיים. וכולם מדברים גבוהה על "יחד" ובתנאי שתתקבל דעתם. מזל שיש לנו אויב חיצוני, שמטיל פחד. בזכותו אנחנו נשארים (בינתיים) יחד. "טוב למות בעד ארצנו" הפך לסם החיים שלנו.

     

    את הפחד אפשר לנצח בשיח, היכרות ואהבה. אהבת אמת, לא דביקה, מלאכותית, פלקטית. אהבה היא לא הסכמה אלא הנכונות להקשבה. אהבה במהותה היא הסקרנות לגילוי מכמני הנפש של האחר. אהבה היא ההבנה שאני חסר בלעדיך, שחיי אינם חיים כשאני לבד עם בני קהילתי. בעולם של זהים, אין תסיסה וליבון. חברה ללא מחלוקת היא חברה ללא חיים. "מחלוקת" באה מהמילה "חלק" ובבסיסה עומדת הכמיהה לחיפוש החלק החסר בפסיפס הדעות.

     

    ''את אחי אנוכי מבקש". ללא אחי – אין אני. האני הופך לעני. עני בדעת, ברוח. בודד, חסר.

     

    הבורות - דלדול הרוח, הבריחה מהיפה אל המועיל, מהאסתטי אל הפלסטי, ממדע של רוח אל ההישגיות המטריאליסטית - היא האיום השלישי על איכות חיינו כאן ועכשיו. כשהקניון הפך למרכז חיינו נעלמה ההעמקה. עדרים־עדרים סובבים בין חלונות ראווה ומשביעים את הרעב למשמעות בעזרת Sale ראוי, אם אפשר בתשלומים. חיים באשראי כי מי יודע מה יהיה מחר.

     

    אני מאמין שהכמיהה ללימוד לא נסתלקה. הסקרנות, החיפוש, הרצון להעמיק, למידה לשם למידה, למידה שמדליקה את הלב, שמשלהבת את הדמיון, שמפתחת את התודעה, מצויים עמוק בליבותיהם של צעירים ומבוגרים. נמאס מידע שטחי, "תועלתני". ללמוד לעומק. תנ"ך וספרות, מדע, מתמטיקה ותלמוד, היסטוריה ופילוסופיה. "לא רעב ללחם ולא צמא למים", רעב למשמעות, לחיים שיש בהם כוח מניע. היינו ''עם הספר'' מפני שהבנו שאין מהפכה חשובה בעולם שמאחוריה אין ספר או מניפסט. אין סיבה שלא נמשיך להיות כאלה.

     

    הציניות, הבורות והפחד הם שלוש הסכנות הגדולות של ישראל המתחדשת. תחת זאת, עלינו לספר סיפור ישראלי עמוק על עם שמעולם לא ויתר על זכותו וחובתו לתקן עולם, שמעולם לא פסק לחשוב על חברת מופת. מותר שנהלך בגדולות. מותר שאת המחשבה הקיומית הקטנה נחליף בחזון גדול. הרצל וז'בוטינסקי, בן־גוריון ובגין, הרב קוק והחזון אי"ש, כל אחד בדרכו, בשפתו, ביקשו להביא אור חדש לעם ולעולם מיוסר.

     

    ב־1992, אחרי נפילת חומת ברלין, כתב פרנסיס פוקוימה את ספרו "קץ ההיסטוריה". הוא שירטט עולם גלובלי חדש. האידיאולוגיות במתכונתן הישנה תיעלמנה. איש לא יערער על הדמוקרטיה הליברלית, הסכסוכים יהיו מקומיים. תם עידן המלחמות העולמיות. סמואל הנטינגטון, מורו של פוקוימה בהרווארד, חלק עליו. ב"התנגשות הציביליזציות" שלו הוא חילק את העולם לשמונה תרבויות שבעתיד תילחמנה זו בזו. הנטינגטון הבין שהאדם, האומה והעולם מחפשים משמעות. שדמוקרטיה ליברלית לבדה אינה מספקת כדי להזין את הצימאון האנושי, את הכמיהה לפשר, את הרצון לשינוי. עם בונה את ההווה שלו מבלילה רכה של העבר והעתיד, מפני שחיים ראויים הם מזיגה של היסטוריה ונצח.

     

    תקופה קצרה אחרי החורבן הבינו חכמי ישראל שאת המלחמה יש להעביר משדה הקרב לשדה המשמעות. מהרג לוויכוח תלמודי בבית המדרש. הם הבינו שניצחון הוא עיצובו של הנצח. העתיד לא יעוצב בכלי נשק.

     

    גדר ההפרדה

    ישראל מחפשת משמעות. המפגש שבין חילון לאמונה, מזרח למערב, לאומיות לאוניברסאליות הוא הזדמנות אדירה ללידה מחודשת.

     

    במקום להפוך את הוויכוחים בינינו למקפצה ולשמוח בהם, אנחנו משתמשים בהם כגדר הפרדה. תרבות הפוליטיקלי קורקט השטיחה את השיח, ישראל מחמיצה הזדמנות היסטורית להתעוררות לאומית.

     

    על היכולת לספר את הסיפור החדש מאיים הזיכרון. "מי התחיל", "מי אמר". במקום שבו צריך למצוא מזיגה נכונה שבין זיכרון לשכחה, ניצח הזיכרון במקום הלא־נכון. את הלקחים ההיסטוריים שכחנו, אבל את המילים של האחר אנחנו זוכרים, ועוד איך זוכרים.

     

    המילים שלי יכולות להרוג אותי. הטכנולוגיה, שיכולה להפוך לכלי לתיקון חברתי, הפכה במקרה זה לכלי משחית - אפשר לחפש את מה שאמרתי לפני עשר שנים, ולהכות אותי. פרופ' ג'ונאס פריזן משטוקהולם, שוודיה, חוקר תאי גזע ביולוגיים, מצא שרוב רקמות הגוף שלנו מתחדשות באופן קבוע: כל יומיים־שלושה יש לנו ציפוי חדש לגמרי בתוך הפה, כל חמישה ימים מתחדשים תאי ריפוד המעיים והקיבה, ועוד. 98 אחוזים מהגוף שלנו מתחדשים כל שנה, ומכך נובע שרוב הגוף שלנו בערך בן שנה. אז מה אם אמרתי? זה בכלל לא אני. זה היה איש אחר, בהקשר ובמקום אחר.

     

    האדם המודרני נגאל מהחובה להיות קוהרנטי. מותר להתחדש, להשתנות. אבל אנחנו אוהבים להזכיר, לתפוס על המילה. שלמה ארצי וישי ריבו בשיר של אחדות הניגודים זועקים: "והאמת.... שאין אמת אחת או שתיים... הזמן חומק בתוך תרבות הכעס, והאמת כבר מטושטשת".

     

    אני מציע להנהיג "התיישנות על מילים". עשר שנים אחרי שאמרתי, כתבתי, התראיינתי או הצטלמתי, אסור להזכיר את מה שאמרתי. זה בכלל לא אני. זו הצעה נכונה לרבנים ולסגני רמטכ"לים, לפוליטיקאים ולבני זוג.

     

    התיקון מתחיל בך ובי. נתחיל להאמין לזולת. בכל יום "אתפוס" את עצמי מתמודד עם החיוך הדק, הציני שעולה בזווית הפה, בלי "אהה, הבנתי" התַר בערמומיות אחר התרגיל הבא שלך. מבטיח להתרחק ממידת הפחד. רוצה להכיר ולפגוש את האחר. לא רק מפגש עם אוכל אוריינטלי, קללות עסיסיות ביידיש או בערבית ומוזיקה אנדלוסית. מפגש עם נִשמת השונה, עם מהותו ולא רק עם תרבותו. מעשים קטנים יכולים לתרום למהפכה ישראלית גדולה.

     

    הגיעה שעת סיפור. סיפור ישראלי כולל, מקיף. משובב נפש, משיב רוח. הסיפור שלנו מונח לפנינו קטעים־קטעים. את פרקי הספר נוכל לקרוע לגזרים ולזרותם ברוח. מוטלים עלינו ברית העבר, חיי ההווה והחובה לגיבוש העתיד, לתפור את הפרקים השונים לכלל סיפור אחד. כזה שייטע בכולנו כוח לבנות את המדינה שלה אנו מייחלים.

     


    פרסום ראשון: 11.08.16 , 16:33
    yed660100