חברה המפעילה תחבורה ציבורית חייבת לעמוד בתנאי הרישיון שהוצא לה ולקיים שירות סדיר אמין ומדויק בהתאם למה שקובע הרישיון. אחרת היא עלולה לשלם פיצוי לא מבוטל לנוסעים שיתבעו אותה בגין אי־הנוחות שנגרמה להם, כפי שעולה ממקרה שנדון לאחרונה בבית המשפט לתביעות קטנות בירושלים (ת"ק (שלום ירושלים) 35905-10-15).

אשה המתגוררת באחד מיישובי בנימין ועבדה באחת החנויות ברחוב עמק רפאים בירושלים תבעה את חברת אגד תעבורה, מפעילת התחבורה הציבורית מיישובי בנימין לירושלים. היא טענה, כי חלו שיבושים חמורים בהפעלת הקו שבו נהגה לנסוע, עד שלא ניתן היה לדעת מראש איזה אוטובוסים ייצאו ואיזה לא. לטענתה, היו מקרים שהיא נאלצה להמתין זמן רב להגעת אוטובוס, לעתים כשעתיים עד שלוש, ולכן איחרה לעבודה פעמים רבות ואף הגיעה חזרה הביתה בשעות לא סבירות. לטענתה, איחוריה הובילו בסופו של דבר לפיטוריה.

האשה הגישה תביעה קטנה נגד אגד תעבורה ובה דרשה לחייב את החברה לפצות אותה עבור 16 איחורי אוטובוסים שנרשמו על ידיה בסכום של 2,000 שקל לכל אחד מהאיחורים, ובסך הכל 32,000 שקל.

אגד תעבורה הסבירה, כי היא מספקת את השירות על פי תנאי הרישיון של משרד התחבורה, הקובעים מהם הקווים שעליה להפעיל ואת שעת יציאת האוטובוס מתחנת המוצא - אך לא את מועד הגעת האוטובוס לתחנת הסיום, או לתחנות הביניים. אגד תעבורה הודתה, כי תשע פעמים לא יצא אוטובוס בהתאם ללוחות הזמנים הקבועים ברישיון הקו, וכי בחמש פעמים מתוכן היא אף נקנסה עקב כך על ידי משרד התחבורה. ביחס לנסיעות האחרות טענה החברה, כי חלקן אינן מופיעות כלל ברישיון הקו, וחלקן יצאו במועד. היא הוסיפה, שבאותם מקרים שבהם פנתה אליה התובעת היא פוצתה בשובר נסיעה.

השופטת סיגל אלבו קבעה, כי על מוביל ציבורי מוטלת חובה להקפיד על לוחות הזמנים של יציאת האוטובוסים מתחנות הנסיעה. מכוח חובה זו מוטל על אגד תעבורה לוודא שהנהגים יוצאים בזמן ומקפידים על מסלולי הנסיעה כפי שנקבעו ופורסמו. חובה זו מעוגנת בחוק הפיקוח על מצרכים ושירותים ובצווים שהוצאו מכוחו. אם החברה לא עומדת בחובתה, היא תישא באחריות לכך.

במקרה זה הוכחו תשעה איחורים. עקב איחורים אלה מגיע לתובעת פיצוי, שצריך לבטא את "ביטול הזמן ואי־הנוחות שנגרמו לה בגלל הצורך להמתין זמן רב לאוטובוסים". בעת קביעת שיעור הפיצוי יש להביא בחשבון כי מדובר בתופעה שחזרה על עצמה לכל הפחות תשע פעמים בתוך פחות מחודשיים, וכן את העובדה שבכל פעם נאלצה התובעת להמתין כשעה לפחות בתחנת האוטובוס. מעדותה של התובעת עולה, כי אף נאלצה להמתין לאוטובוס במזג אוויר קשה במשך זמן לא מבוטל.

לעומת זאת, שאלת הפיטורים לא הוכחה. "כל הנסיעות בהן מדובר הן נסיעות מירושלים לכיוון ביתה של התובעת, ולא להפך". לכן, קבעה השופטת, "לא הוכח קשר ישיר בין איחורי התובעת לעבודתה לבין הפרת תנאי הרישיון על ידי הנתבעת. כך גם במכתב הפיטורין שצירפה התובעת אין פירוט לסיבת פיטורי התובעת, כך שלא ניתן לקבוע כי בשל שיבושי התחבורה פוטרה התובעת מעבודתה".

בנסיבות אלה נפסק לתובעת פיצוי של 1,500 שקל לכל אחת מתשע הנסיעות, ובסך הכל 13,500 שקל. על סכום זה נוספו הוצאות משפט של 1,000 שקל.