yed300250
הכי מטוקבקות
    צילום : ידיעות אחרונות
    המוסף לשבת • 11.08.2016
    מייקל פלפס, וכל השאר
    נחום ברנע, ריו

    כאשר מייקל פלפס, 31, סיים את שחיית הניצחון שלו, שלשום בחצות, שעון ריו, הוא העיף מבט אל־על, אל התינוק שלו ביציע או אל היושב במרומים, וזקר אצבע כאומר: אני מספר 1. פניו נהרו באושר עילאי. זאת הייתה מדליית הזהב האולימפית ה־21 שלו (מתוך 25). שום ספורטאי לא הגיע לצבר כזה של מדליות לפניו, וספק אם יקום אי־פעם ספורטאי שיגיע להישג דומה אחריו. הוא ידע: אולימפיאדת ריו רשומה על שמו, נכון לפחות לששת הימים הראשונים. מייקל פלפס מצד אחד, ומצד שני כל השאר.

     

    הוא נולד בבולטימור, עיר שידועה בעיקר כשיאנית ארצות־הברית בכמות מקרי הרצח שמתרחשים בה. אמא מורה, אבא שוטר בדימוס וילד שמאובחן כחולה בהיפר־אקטיביות. כשהיה בן שבע לקחה אותו אמא לבריכה, בתקווה שיפרוק שם את עודף המרץ שלו. השחייה הפכה את הבעיה לפתרון. ואיזה פתרון.

     


     

    ההישג שלו צריך להחזיר אותנו לפרופורציות. המשימה לא קלה: אהדת ספורט ופרופורציות לא הולכות בדרך כלל יחד; גם המנטליות הישראלית ופרופורציות לא הולכות בדרך כלל יחד. בישראל המרחק בין דרישה זועקת להקמת ועדת חקירה ממלכתית לחגיגה של שיכרון חושים לאומי מתכווץ לפעמים לגודל של ווזארי אחד.

     

    בכפר האולימפי יש ביתן ענק שמוקדש כולו לתרבות הפנאי. שלשום פגשתי שם את שגיא מוקי, שהמדינה ליוותה לאורך יום שלם את מאמציו לזכות במדליה. הוא ישב באי־נוחות על ספה, ספק שיחק, ספק השתעמם מול מסך טלוויזיה. הגב הציק לו מאוד. הוא רצה הביתה. ראש המשלחת גילי לוסטיג הרים מיד טלפונים בניסיון להקדים לו טיסה.

     

     

    ביום הקודם זכתה ירדן ג'רבי בארד. הזכייה הורידה בבת אחת את הלחץ במשלחת הישראלית: כל מה שיקרה מעכשיו ואילך ייחשב לבונוס. ביקשתי לשוחח עם לוסטיג על מדליות ופרופורציות. הוא הזמין אותי למגורי המשלחת הישראלית, אי־שם בתוך הכפר האולימפי (הישראלים והאמריקאים הם היחידים שלא מניפים דגלים מעל מרפסות המגורים שלהם, משיקולי ביטחון).

     

    "יש 960 מדליות בבנק האולימפי", אמר. "עשר המדינות הראשונות לוקחות יותר מ־50 אחוז. אנחנו ב־50 האחוזים האחרים. מאז התפרקות ברית־המועצות התחרות קשה יותר – יש יותר יריבים חזקים. התפרקות יוגוסלביה הוסיפה עוד יריבים".

     

    הוא השווה אותנו למדינות כמו פורטוגל או סלובניה, בשתי הסתייגויות. הראשונה, הערבים והחרדים, 30 אחוז מאוכלוסיית ישראל, לא קיימים בספורט האולימפי (במשלחת הישראלית יש חבר ערבי אחד, אדם בדיר, פיזיותרפיסט מכפר־קאסם). השנייה, הספורט לא עומד גבוה בסדר העדיפויות של המדינה.

     

    שים את האצבע על הבעיה הכי גדולה שלנו, ביקשתי.

     

    "במעבר מגיל הנוער למבוגרים", השיב מיד, "אנחנו מאבדים את הטאלנטים, המוכשרים, מכיוון שחסרים לנו מאמנים טובים, חסר ניסיון בינלאומי, חסרים משאבים. דור המאמנים שעלו מברית־המועצות הולך ונגמר. התפקיד שלנו הוא ללטש את היהלומים, אבל יש לנו מעט מאוד יהלומים ללטש. קח שיט קיאקים, למשל. בכל הארץ יש פחות מ־200 נערים שמתאמנים בענף הזה. צריך להרחיב את בסיס הפירמידה.

     

    "שישה־שבעה מיליון שקל לשנה לטיפוח הנוער היו משנים את פני הספורט בישראל".

     

    אבל יש המון כסף בספורט בישראל, מחיתי. כספי טלוויזיה, כספי טוטו, כספי חסויות.

     

    "עד שהוא מגיע אלינו, הוא מתכווץ פלאים", אמר.

     

    הקאדר האולימפי כולל כ־80 ספורטאים. "הם מקבלים תוכנית מקצועית מלאה, מקום מגורים, מלגת קיום ונסיעות לתחרויות בכל העולם", אמר. "במחזור הנוכחי ל־43 מתוכם יש ספונסרים. יש כאלה שיש להם יותר מספונסר אחד – עד להזרמה של עשרות אלפי שקלים בחודש. זה משמח אותי, גם מבחינת הכסף וגם מבחינת המסר. יש תמורה למאמצים שלהם".

     

    לעלות בסולם

    אתה מכיר את המקרה של רפאלה סילבה, אמרתי. ראיתי את סילבה, 24, ג'ודאית במשקל של עד 57 ק"ג, באולם הג'ודו. הקרב שניצחה בו זיכה את ברזיל בזהב הראשון. הקהל המקומי יצא מכליו – הוא מרבה לצאת מכליו, אבל במקרה שלה הוא השתולל ממש. היא זינקה לתוך פקעת האוהדים ונבלעה בתוכם. אחר כך, כשהתלבשה ויצאה, ראיתי אותה שוב: אישה קשת יום, פרועת שיער, נערת פאבלות. היא גדלה בפאבלת אלוהים, אחת משכונות העוני הקשות בברזיל. היא לא הלכה לבית ספר. ב־2004 זכה פלאביו קונטו הברזילאי במדליית ארד בג'ודו באולימפיאדת אתונה. הוא פתח בית ספר לג'ודו בשכונה, והיא התחילה להתאמן. "שנאתי להתאמן, אבל התעקשתי", אמרה.

     

    סילבה הייתה השבוע גאוות ברזיל.

     

    בסוגי הספורט שאתם מתמקדים בהם, אמרתי ללוסטיג, אין כמעט דרך לעלות בסולם החברתי – לא בישראל.

     

    "זה נכון", אמר. "לכן אנחנו פותחים במהלך שיכשיר אותם ליום שאחרי פרישתם. חלק יהיו מורים, חלק מאמנים. כדורסלנית הנבחרת לשעבר לימור מזרחי תרכז את הפרויקט. אנחנו לומדים את מה שעושה בעניין הזה צה"ל".

     

    המשבר הגדול ביותר שלכם ערב המשחקים היה עם נבחרת ההתעמלות האמנותית, אמרתי. ההאשמות שההורים הטיחו באירה ויגדורצ'יק, המאמנת, נותרו באוויר.

     

    "המשבר קרה בזמן מאוד קריטי", אמר. "הבנות היו אמורות לנסוע לאיטליה וביטלנו. שבוע אחר כך נסעו לבאקו ולקחו מדליות.

     

     

    באושר ובעוני: חוגגים את הזכייה של סילבה בפאבלת אלוהים | צילום: איי.פי
    באושר ובעוני: חוגגים את הזכייה של סילבה בפאבלת אלוהים | צילום: איי.פי

     

    "ויגדורצ'יק משליטה סטנדרט לא ישראלי. הבנות מתאמנות תשע שעות ביום באותם תרגילים, באותה מוזיקה. כל תנועה חייבת להיות בתיאום מושלם. זאת המזכרת האחרונה ממה שהעניקה לנו העלייה הרוסית: גם ההוראות, גם המשטר. הנבחרת שלנו היא בין חמש־שש הטובות בעולם. בניגוד לאליפות העולם, באולימפיאדה יש רק מדליה אחת, בקרב־רב, אבל יש לנו סיכוי.

     

    "החלטנו לדחות את הבדיקה. אם יש מה לבדוק, נבדוק אחרי האולימפיאדה. קודם נעשה את התוצאה".

     

    האם טוב שההורים מתערבים, שאלתי.

     

    "מעורבות הורים היא הדבר הכי חשוב", אמר. "בלי מעורבות הורים אין הישגים. התערבות הורים היא הדבר הכי מזיק".

     

    הקיבוץ הגדול בעולם

     

    מה אתה חושב על התנודות במצב הרוח בארץ, שאלתי.

     

    "זה מאוד מפריע לנו", הודה. "אנחנו ממהרים מדי לקפוץ. שחור ולבן, בלי אפור באמצע. ויש בנו גם לא מעט פרובינציאליות".

     

    חטפתם לא מעט גם באולימפיאדת לונדון, אמרתי.

     

    "הפעם זה היה מאוד קיצוני", אמר. "בלונדון זה היה יותר רך. אומר בכנות, ההתחלה שלנו לא הייתה טובה. היו לנו ספורטאים ברמה טובה מאוד בהתחלה, אבל הם לא הצליחו. הייתה הצדקה לביקורת, אבל היא יצאה מחוץ לכל פרופורציה.

     

    "בסך הכל, ציפינו לקבל מדליה אחת. צריך להיות ריאלי, לא לפתח ציפיות גבוהות מדי. בסוף זה רק ספורט".

     

    זה נכון, כמובן. אבל קיים גם חשבון העלות/תועלת. אם המדליה היא חזות הכל, מותר לשאול כמה עולה לישראלים המדליה (תקציב הוועד האולימפי הישראלי בא מהוועד האולימפי הבינלאומי והאירופי, מהטוטו ומהכנסות עצמיות – כ־16 מיליון שקל לשנה. המדינה נותנת סכום דומה, בעקיפין).

     

    המדליה, לכן, לא יכולה להיות חזות הכל.

     

    ירדנו לכפר האולימפי, 31 מגדלים זהים, בני 18 קומות, שלאחר המשחקים יוסבו למגורים של משפחות מבוססות. המחזה למטה מזכיר סרט מצויר: המוני אנשים בבגדים צבעוניים שרצים אנה ואנה לאורך השדרה המרכזית; מכון כושר שבו מתאמנים 700 ספורטאים לפחות, בצפיפות רבה, מוקפים במאמנים ובמעסים, לבנים, שחורים, צהובים, וכל אחד נושא על גבו את שם מדינתו. חדר האוכל נראה כמו שנראה פעם חדר אוכל בקיבוץ – הקיבוץ הגדול ביותר בעולם. המרפאה משופעת בספורטאים מהעולם השלישי, שמבקשים בהזדמנות חגיגית זו לכבד את עצמם בטיפול שיניים.

     

    הביקיני נגד החיג'אב

    הדבר הטוב ביותר באולימפיאדה הוא תג שהמילה ALL כתובה בשוליו. הוא מאפשר לעיתונאי להיכנס לכל תחרות כמעט, לכל מקום פנוי. אני מסתובב במתחמים האולימפיים כמו ילד בחנות צעצועים: שחייה, כדורסל, כדוריד, הוקי, כדורגל, התעמלות, גברים ונשים. משחקי הכדורסל מרתקים במיוחד. לא של האמריקאים: הם באו לבלות, לא לעבוד. הליטאים, האוסטרלים, הקרואטים, האוסטרליות, הטורקיות, הברזילאיות. לבד מאמריקה וסין, שתי מעצמות־על, בינתיים המשלחת האוסטרלית היא המרשימה ביותר.

     

    התנהגות הקהל מרתקת. על פי כל הסקרים, גם כאלה שנעשו השבוע, 55־54 אחוז מהברזילאים מתנגדים לאולימפיאדה. הסיבה ברורה: ההחלטה לערוך את האולימפיאדה בריו התקבלה לפני שבע שנים; ההחלטה להתמודד על הכבוד התקבלה שנים קודם. ברזיל נהנתה מצמיחה של שבעה אחוזים ויותר. היא נחשבה למדינת העתיד.

     

    הצמיחה שלילית בשנתיים האחרונות, והמדינה נתונה במיתון שלא היה כמוהו 25 שנה. הנשיא לולה, שנופף באולימפיאדה כדגל, מסובך עד צוואר בשערוריית השחיתות הגדולה. הוא עלול לגמור בכלא. יורשתו על כס הנשיאות, דילמה רוסף, מושעית. בשערורייה מסובכים גם מועמד מפלגת האופוזיציה הראשית לנשיאות וחלק גדול מחברי בתי המחוקקים. עד הבחירות הבאות, ב־2018, ברזיל תצטרך להקים מחדש את המערכת הפוליטית שלה.

     

    התחושה הכללית היא שהכל מושחת – גם האולימפיאדה.

     

    זה לא מפריע להמוני מקומיים להגיע לתחרויות. חלקם רוכשים כרטיסים, חלקם מקבלים אותם חינם. הם לובשים את החולצות הצהובות־ירוקות שקנו לפני שנתיים, במונדיאל, מנופפים בדגל ודוחפים את הספורטאים שלהם בצעקות בקצב הסמבה. רשתות הטלוויזיה הזרות דורשות יציעים מלאים ברקע, אחרת הצופים בבית יברחו. המקומיים מספקים אותם בשמחה.

     

    על שפת הים בקופקבאנה הוקם אצטדיון למשחקי כדורעף חופים. לפני ארבע שנים, בלונדון, שיחקו כדורעף חופים סמוך לארמון בקינגהאם. החול הובא מרחוק. בקופקבאנה החול אותנטי. גם המשחק אותנטי: בימים רגילים משחקים המוני מקומיים בכדורעף ובכדורגל על חוף הים, כמו בתל־אביב, אבל הרבה יותר והרבה יותר טוב.

     

    נסעתי לשם כדי לראות את צמד המצריות. האיגוד הבינלאומי מחייב את הספורטאיות לשחק כשהן חשופות, לבד משתי רצועות צרות, מינימליות. למצריות הרשו לשחק בלבוש מלא. הייתי במשחק נגד צמד האיטלקיות. הביקיני נגד החיג'אב. למצריות לא היה סיכוי, אבל הן שיחקו באומץ ובחן.

     

    חשבתי על ההנאה הכפולה של צופי הטלוויזיה במצרים: גם אהבת מולדת וגם יפהפיות איטלקיות מתפלשות בחול. באחד היציעים שלפה צעירה דגל ישראל, גדול ויפה. היא נופפה בו כל פעם שהמצריות נזקקו לעידוד. היא לא הייתה ישראלית: היא הייתה יהודייה מקומית, שכמו כל הברזילים רצתה לסלק את האיטלקיות כדי לסלול את דרכה של ברזיל למדליה.

     

     

    באומץ ובחן: חברת הנבחרת המצרית בכדורעף חופים | צילום: אורן אהרוני
    באומץ ובחן: חברת הנבחרת המצרית בכדורעף חופים | צילום: אורן אהרוני

     

    עיקר הכסף

    הוועד האולימפי הבינלאומי מצפה מהעיר המארחת לטפל בארבעה סוגי תשתית, לפי סדר: ביוב, תחבורה, מגורים ואולמות. ריו הצליחה לא רע בשלושה, ונכשלה באחד: ריח הביוב עולה מכל גשר, מכל תעלה. מצטערים, הכסף נגמר, אמרו המקומיים.

     

    הוקמו קו מטרו חדש ורשת של נתיבי אוטובוסים מפרקיים נפרדים, בדומה למטרונית בחיפה. שתי המערכות הוקמו במהירות מעוררת קנאה ומתפקדות היטב: נסעתי בשתיהן. אבל התורים בכניסה למתחמי הספורט נמשכים לאורך מאות מטרים, כי הכסף למגנומטרים נגמר והצוותים לא מיומנים. 85 אלף חיילים מאבטחים את המתקנים. הם נחמדים ומסבירי פנים, אבל הם לא אומנו לעבוד כסדרנים.

     

    האולימפיאדה היא קודם כל אירוע טלוויזיוני: משם בא עיקר הכסף. סדר העדיפויות ברור: קודם כל הספורטאים. צריך להלין אותם, להאכיל אותם, לשנע אותם, לאבטח אותם. האבטחה לא משהו והאוכל גרוע, אבל בינתיים כולם הגיעו למתקנים בזמן. הוא הדין בשופטים ובעיתונאים. למרות הפקקים, שום אירוע לא בוטל. הבאים בשרשרת המזון הם האח"מים. האחרונים הם קוני הכרטיסים. תפקידם הוא לספק תמונה מלבבת למצלמות הטלוויזיה.

     

    כאשר לונדון אירחה את האולימפיאדה לראשונה, ב־1948, זכויות השידור נמכרו לבי־בי־סי ב־1,000 ליש"ט, וגם אלה לא שולמו, בהסכמה הדדית. היום נמכרות זכויות השידור בארבעה מיליארד דולר – שני מיליארד לאולימפיאדת הקיץ ושניים לאולימפיאדת החורף. מחצית מהכסף באה מארצות־הברית ומחצית משאר העולם.

     

    לכן היה חשוב כל כך לרשת אן־בי־סי, הזכיינית האמריקאית, סדר כניסת המשלחות לאצטדיון המרקאנה בטקס הפתיחה של המשחקים בליל שבת. ברשת הניחו שלאחר שהמשלחת האמריקאית תיכנס לאצטדיון, הרייטינג באמריקה יירד. הם רצו לשמור את ארצות־הברית כמעט לסוף, כמו שנהוג באנגלית. אבל בפורטוגזית, כמו בעברית, ארצות־הברית ממוקמת בחלק הראשון של האלף־בית. הברזילאים התלבטו במשך חודשים. לפי השמועות, ההחלטה הונחה על שולחנו של נשיא המדינה הזמני. הוא לא רצה להיראות כמי שנכנע לתכתיב אמריקאי. המשלחת האמריקאית נכנסה במקומה לפי האלף־בית הפורטוגזי – במקום ה־70. אחרי שהתמקמה, הרייטינג ירד.

     

    הרייטינג משפיע גם על עיתוי התחרויות. האמריקאים מבקשים לשדר את התחרויות האטרקטיביות – בעיקר אלה שהמשלחת האמריקאית מככבת בהן – לאחר שידור חדשות הערב בחוף המזרחי. למזלם, זה גם האינטרס של רשת גלובו, הזכיינית בברזיל. בברזיל פותחים את הערב באופרת סבון. ספורט רואים אחרי תשע. וכך זכו תחרויות הכדורסל והגמרים בשחייה להתקיים בשעות הערב בריו. בטוקיו, בעוד ארבע שנים, הסדר יתהפך.

     

    ארבע מי יודע

    בשנה הבאה יתכנס הוועד האולימפי הבינלאומי בלימה, פרו, להכרעה על העיר שתארח את האולימפיאדה ב־2024. ארבע ערים מתחרות על הכבוד: פריז, רומא, לוס־אנג'לס ובודפשט. נציגים של הערים האלה, ביניהם ראש עיריית לוס־אנג'לס, היו השבוע בריו, במאמץ לשכנע את חברי הוועד האולימפי לבחור בהם, כל אחד ונימוקיו.

     

    השאלה הראשונה שמציגה ועדת ההערכה של הוועד האולימפי היא למה אתם רוצים לארח אולימפיאדה. תשובה כמו "אהבת ספורט" לא תתקבל בברכה. האולימפיאדה אמורה להשביח את העיר – את התשתיות שלה, את הדימוי שלה בעולם, את חיי תושביה. יש כאן משחק עדין ביחסי ציבור: לא רק העיר רוצה להיראות טוב – גם הוועד האולימפי.

     

    האם פריז או רומא מתכוונות להשקיע מיליארדים בתשתיות? ספק; האם לוס־אנג'לס תצליח להתגבר על משקעים אנטי־אמריקאיים? לא בטוח; האם בודפשט תוכל להציג שוק חסויות מקומי שיכניס סכומי עתק? בטוח לא (הודות לגודלו של השוק היפני, הוועדה המארגנת בטוקיו הבטיחה כבר 1.8 מיליארד דולר מחסויות מקומיות).

     

    כל החלטה מתורגמת למיליארדים, לכאן או לשם. אין פלא, לכן, שהשבוע, בזמן שהספורטאים נתנו את כל מה שהגוף והשכל יכלו לתת – שחו ובעטו וקלעו וקפצו ורכבו והתאבקו – בבתי המלון המפוארים של ריו נציגי משלחות אולימפיות ועשירי עולם ערכו אלה לאלה מרתונים של מסיבות. היין נשפך כמים; גם הכסף.

     

    לתוך המרקחת הזאת נכנסת היוקרה הלאומית. האולימפיאדה מתנהלת כתחרות בין מדינות, מי מהירה יותר, חזקה יותר, מדויקת יותר. הדגל, ההמנון, צעקות הקהל, הכל ממוקד בלאום. אבל הפתעה: ממשלות לא מנהלות אותה, רק ועדים אולימפיים. הכסף גדול, אבל המיניסטרים בחוץ. את הסתירה הזאת שרת התרבות והספורט שלנו, מירי רגב, התקשתה להבין. כל כך הרבה דגלים מתנופפים ברמה, ורק לה לא מרשים להניף את הדגל.

     

    הבטחנו זה לזה

    את אולימפיאדת לונדון, לפני ארבע שנים, עשיתי בחברתו של מוטי קירשנבאום. תחת חסותו של אלכס גלעדי הכל־יכול דילגנו ממושב למושב באצטדיון האולימפי עד שהתנחלנו בטוב שבמושבי האצטדיון – בשולי המסלול, סמוך לקו הגמר. יוסיין בולט עבר על פנינו בדהרה, מהיר כמו רכבת יפנית, וחזר אלינו, מנופף בדגל ג'מייקה, מתפאר כילד בניצחונו.

     

    קירשנבאום לא היה צופה מהכורסה: הוא צפה בספורט כפי שצפה בחיות, בסקרנות משועשעת, במקצוענות של מנהל קרקס. הבטחנו זה לזה שנעשה יחד את אולימפיאדת ריו. קירשנבאום נטש. ¿

     

    nahumb@yedioth.co.il

     

     


    פרסום ראשון: 11.08.16 , 17:53
    yed660100