yed300250
הכי מטוקבקות
    צילום : ידיעות אחרונות
    חדשות • 13.08.2016
    שיעור בתקשורת
    סמדר פרי

    אף אחד אצלנו לא רוצה למצוא את עצמו מככב, לאורך ולרוחב, בערוץ הטלוויזיה של חיזבאללה. לא קשה לדמיין את הבעת פניהם של ציפי לבני, עמיר פרץ, אלוף במיל. איל בן־ראובן ועוד שני גנרלים ומומחים ישראלים לענייני ביטחון לאומי כשגילו שסידרו אותם. כשראו, או הראו להם, איך הם מדברים מהבטן דווקא במגרש הביתי של נסראללה על חטיפת חיילי צה”ל, אלדד רגב ואהוד גולדווסר.

     

    במסך החצוי של הסדרה “2006 המציאות”, שאתמול שודר הפרק האחרון שלה בערוץ אל־מיאדין של חיזבאללה, נראה מפעם לפעם משקיף בחיוך ארסי על המרואיינים הישראלים המתגוננים פרצופו המדושן של עימאד מורנייה, מפקד "מבצע" החטיפה. מי שחיסלו אותו ב־2008 ידעו טוב מאוד עם מי לסגור חשבון.

     

    אבל מי שצפוי לשלם ביוקר על תרגיל העוקץ הנוכחי של חיזבאללה הוא העיתונאי האיטלקי מיקלה מוני, שחיזר, לחץ וגרר את הבכירים שלנו אל מול המצלמות. אני לא מכירה את האיש ולא נתקלתי בו אף פעם. חיטטתי לו קצת בעמוד הפייסבוק ובטוויטר, ומצאתי עיתונאי חרוץ שמיודד עם הנרטיב הפלסטיני. מפעיליו בחיזבאללה ניסו בסוף השבוע להתגייס לעזרתו, וטענו שהוא נשלח לראיונות בזכות קשריו המיוחדים בצמרת הישראלית. מצאנו וו מחבר ששירת את האינטרסים שלנו, הסבירו. המרואיינים לא בדקו, וגם המראיין לא ראה את התמונה המלאה.

     

    מיקלה מוני בדרך החוצה. הוא כבר הושעה מעבודתו בסוכנות הידיעות האיטלקית אנס"א. בזכות הסוכנות הזאת קיבל תעודה מלשכת העיתונות הממשלתית בירושלים. כשנרתם לחלטורה – בין אם ידע שהראיונות מיועדים לחיזבאללה או שעבדו גם עליו – הוא לא עידכן את מנהליו ולא ביקש אישור לעבודה הצדדית.

     

    אני מניחה שבבירור שיתקיים מחרתיים, מכתבי ההתנצלות והתחנונים של מוני לא יעזרו לו. הוא לא נהג ביושר. כשפנה לבקש את הראיונות (בעזרתו של בכיר ישראלי המקורב לתקשורת), הציג שתי הבטחות: בפעם הראשונה טען שהראיונות מיועדים לשידור בערוצי ה־בי.בי.סי ואל־ג’זירה. בפעם השנייה הבטיח שידור “בתקשורת הבינלאומית”. יצא שפוליטיקאים, מומחים ואלוף אחד התגלצ’ו בלי להזיע לתוך המלכודת. מי יוותר על הזדמנות להופיע “בתקשורת הבינלאומית”?

     

    הפרשה המביכה הזאת היא שיעור חשוב בתקשורת. אני מניחה שדוברי הפוליטיקאים נפלו בפח כשהעיתונאי השתמש בכובע של סוכנות הידיעות המכובדת ברומא. אם היו מתעקשים להרים רק טלפון אחד למשרדי אנס”א בירושלים, הם היו מונעים את הביזיון. לא תיפול שערה מראשו של דובר מקצועי אם ינדנד, אמרנו רק טלפון אחד, כדי לבדוק אם אכן הוזמן ראיון ובאיזה ערוץ מתכננים לשדרו. דובר מקצועי צריך היה להריח שיש פה משהו חשוד: אין חיה כזאת שיתוף פעולה בין ערוצי אל־ג’זירה וה־בי.בי.סי.

     

    את מפיק הטלוויזיה הפלסטיני אחמד ברגותי, מי שהזמין ממוני את הראיונות, שילם בנדיבות וסיבך את כל המעורבים בפרשה, אי־אפשר למצוא. הוא לא מגיב לטלפון הנייד ועקבותיו נעלמו. בין עמיתיי הפלסטינים ברמאללה אף אחד לא שמע ולא מכיר. מעניין, אגב, לגלות שחיזבאללה לא חוגג את תרגיל “העוקץ” ולא יצא עם הכותרת הצפויה – איך רימינו את הישראלים.

     

    ואחרי הכל, הלב יוצא אל תומר וינברג שנפצע אבל שרד את החטיפה. העיתונאי האיטלקי עקץ אותו בלי מסננת של דוברים ויועצי תקשורת. השידור הוציא אותו רע, והחזיר אותו לטראומה של החטיפה. רק על התרגיל הזה הייתי מעיפה את העיתונאי האיטלקי לכל הרוחות. √

     

     


    פרסום ראשון: 13.08.16 , 23:35
    yed660100