רייטינג זה לא הכל בחיים

לא מעט מהטענות נגד השידור הציבורי והאדישות לגורלו נצברו בעמל רב וביושר. עשרות שנות מונופול טלוויזיוני תורגמו לסיאוב ארגוני, לניוון אמנותי ולהפיכת האגרה למס השנוא בישראל. כשעלה ערוץ 2 לאוויר, לפני כ־23 שנים, העם הגיש את נקמתו הקפואה, נטש את ערוץ 1 לאנחות והשתדל לחזור רק לטובת אירועים כמו המשחקים האולימפיים. כעת, אפילו את זה הוא לא צריך לעשות יותר.

אולם אין בכך כדי לבטל את הרעיון המהותי שמאחורי ערוץ טלוויזיה הממומן מכספי ציבור. זו לא "קפריזה מיותרת ומזיקה", כפי שכינה זאת אתמול עמיתי, סבר פלוצקר, במאמרו במדור זה. להפך: הקמתו של תאגיד שידור עצמאי ממלכתי, חזק ומבודד מלחצים, הוא אינטרס ציבורי מהמעלה הראשונה.

קיומו הכרחי לא למרות הערוצים המסחריים, אלא בגללם. פלוצקר טוען, כי ערוצים אלה "נהנים כיום מחופש שידורים מלא ומעצמאות מערכתית מלאה". כמי שתפקידו הוא בהייה יומיומית במה שמשודר בערוצים אלה (אין צורך לרחם עליי) אני מרשה לעצמי לכתוב שחופש גדול איני רואה שם, אלא מימוש המטרה שלשמה הוקמו גופים רבי־עוצמה אלה: רייטינג, כלומר כסף. כמקובל, אותם ערוצים נמצאים בשליטתם של בעלי הון, שלהם אינטרסים שלא תמיד עולים בקנה אחד עם אלה של הצופים. ואף שבערוצים 2 ו־10 עובדים אנשים מצוינים, נקיים וביקורתיים - בוודאי עיתונאים בחברות החדשות וגם בתוכניות כמו "ארץ נהדרת" - נקודת המבט הארגונית אינה יכולה להתעלם מהשורה התחתונה, ולהוציא מקרים יוצאי דופן זו כמעט תמיד שורת הרווח.

שידור ציבורי בטלוויזיה, לעומת זאת, אמור להיות משוחרר מאזיקים אלה. בעליו לא מחזיקים בקונצרן כזה או בבנק אחר, מה שיאפשר תחקירים עיתונאיים נשכניים והכרחיים, שלא ישודרו ב"עובדה" לדוגמה. כבלי המדרוג לא יקשרו אותו לכיסא ויובילו אותו לבינוניות, לפופוליזם וללוח שידורים שכולו משועבד לריאליטי התורן. גם כיום, כשערוץ 1 זוחל בקושי על גחונו, ניתן למצוא בו תכנים אינטליגנטיים, מקומיים ובינלאומיים, אלה שב”קשת” וב”רשת” לעולם יינגפו בפני תוכנית אירוח במונית של טילטיל, או עוד תוכנית בישול. גם במדינות מתוקנות אחרות מקפידים על כך. כן, ביומו הגרוע ביותר, הבי־בי־סי מעמיד טלוויזיה - ספורט, דוקו, דרמה וכו' - ברמה שניתן רק לפנטז עליה כאן.

אם כך, מדוע לוותר על זה בכזאת קלות? כי הממשלה לא יודעת לשמור את ידיה לעצמה כשמדובר בגוף ציבורי? אפשר לחשוב שמינויו של רמי סדן לתפקיד יו"ר דירקטוריון חדשות ערוץ 10 הפרטי היווה דוגמה ומופת לפעולה נקייה וחפה מריצוי הדרג הפוליטי. הטלוויזיה מוציאה את הפוליטיקאים מדעתם לעומת הרדיו? ספרו זאת לאלה שניסו "לאזן" את "סדר יום" של רשת ב' לפני ארבע שנים ולאלה שעדיין מעוניינים לדרוס את מה שנשאר מגלי צה"ל.

מובן שישנם תנאים הדרושים להגשמת ייעודו של השידור הציבורי בצורה אידיאלית: שדרת ניהול איכותית, תקציב נאות, חופש יצירתי מוחלט, ועוד. בלעדיהם, אכן חבל על הכסף. אבל דווקא בגלל שבממשלה פועלים כוחות חזקים שמנסים לטרפד מהלך שהיא עצמה יזמה, המעוניינים בחיזוק מעמדה של התקשורת צריכים להילחם על כך שתאגיד השידור "כאן" יקום על רגליו, ירים ראש ויראה למה הוא מסוגל. ייתכן שהמשימה תסתיים בכישלון צורב ובמסקנה שפה זה לא בריטניה. הפסד הוא תמיד אופציה, אבל מדוע להיכנע ללא קרב? √