את ר' היכרתי כשעבדנו יחד במערכת הביטחון. החיים היו פשוטים: אני גרתי במושב במרכז הארץ, הוא במושב אחר לא רחוק משם. הסמכות הייתה ברורה, וגם מי הטובים והרעים. המערכת הביטחונית נוחה לאלה שנמצאים תחת חסותה. היא מסובכת לאלה שנגדה.

בגיל 30 פרשתי לענייני אקדמיה ומקלדת, והוא המשיך עם האקדחים והביטחון. לילה אחד התעורר ר׳ מרעשים בתוך הבית. מולו עמד פורץ פלסטיני. הוא שלף את האקדח וירה. יש הרבה מצבים קרביים שבהם מוצא עצמו איש מערכת הביטחון מחליט על ירי, פלסטיני חמוש ליד האישה והילדים הוא לא אחד מהם. המשטרה הגיעה, לקחה את הנשק וחקרה. זו הייתה תקופה קשה עבורו, אבל בסופה הסיפור נעלם. התופעה, לעומת זאת, נשארה.

בשנים האחרונות אני פעיל בעמותת "השומר החדש", תחליף אזרחי למדינת ישראל. אלפי מתנדבים וצעירים לפני גיוס ששומרים ולומדים את האדמה. ככל שהזמן עובר, כך אני מכיר טוב יותר את החצר האחורית שלנו בנגב ובגליל.

היו ימים שבהם החקלאות של מדינת ישראל הייתה החצר הקדמית. חלון הראווה. הציונות קידשה את עבודת האדמה, את השמירה בלילות והיבלות בידיים. הימים הללו חלפו ואינם, החקלאות היא מקצוע הישרדותי מבחינה כלכלית, ואת האדמות קשה לשמור, תמיד יש מי שרוצה לקחת אותן.

סיפורים לא חסרים. למשל, יהודה מרמור ויחיאל אלמקייס מיבנאל שסבלו מהתנכלויות יומיומיות - חיתוכי גדר, פלישות, גניבות והצתות. כשהגיעו מתנדבי "השומר החדש" לשמור עליהם, התלוננו עליהם במשטרה הפולשים ממשפחת באשיר. או אלעד הוכברג מבית לחם הגלילית, שהתמוטט כלכלית אחרי שספג נזק של 250 אלף שקל בעקבות גניבת עדרים. או ניסים פרץ מחוות אמירי יוסי בדרום שגנבו ממנו טלאים בשווי של 200 אלף שקל. או הפלישות החוזרות ונשנות לשטחי המרעה של קיבוץ גזית.

גם על המושב שלי אני יכול למלא גיליון שלם במקרי פריצה, רובם לבתים פרטיים (שכן אחד עם יכולות מיסטיות ספג ארבע פריצות ברצף). במקרה האחרון נגנב מתושב אחר עדר בשווי 200 אלף שקל. בכל המקרים החקלאים הם מטרה, והפורצים הם ערבים. לפעמים בדואים שהפכו את הגניבה למקצוע, לפעמים פלסטינים שוהים בלתי חוקיים. מאבק לאומי באיצטלה של מאבק פלילי.

היום יפגינו חקלאים ואנשי "השומר החדש" בעד המושבניק מבית אלעזרי. אין מי שגר במרחב הכפרי ולא מכיר את הבעיה. אין מי שלא חושב מדי פעם מה יקרה אם ייתקל בפלסטינים באמצע הלילה. לפעמים יורים, לפעמים מזעיקים משטרה, לפעמים מוותרים מראש על התלונה. ירי אזרחי הוא מוצא בעייתי - מערב פרוע - אבל לפעמים אין ברירה.

דוח הכנסת על מצב הפשיעה מציג ירידה במספר התיקים שנפתחו על פשיעה חקלאית (מ־1,229 בשנת 2011 ל־811 בשנת 2015), אבל המצב בפועל שונה. ב"השומר החדש" גילו כי החקלאים מתלוננים רק על כחמישית מהמקרים, השאר זורמים. מחליטים בכל פעם מחדש על עתידם החקלאי.

המושבניק מבית אלעזרי ירה כי אף אחד אחר לא דואג לעתידו. היו חקלאים שהסתבכו למרות "חוק שי דרומי", והוא ידע את זה. היו חקלאים שבילו בכלא, כשבאופן אבסורדי הפולשים התלוננו עליהם אחרי שעצרו אותם. היו חקלאים שהעדיפו לנטוש. הוא ירה כי לא הייתה לו ברירה.

בזמן שישראל עסוקה בוויכוחים וכפיים על מדליה בג'ודו - ספורט יפני - ובתאגיד השידור שאמור להיות חיקוי של מקבילו הבריטי, סמלי הציונות הולכים לאיבוד: החקלאות, השדות ושטחי המרעה בנגב ובגליל, תחושת הביטחון האישי. זה אמנם לא דעאש, לא איראן ולא האיום הגדול החדש (שגורר עניין ממשלתי רב) של עיתונאי שמקליט שיחה - אבל זו תמצית הציונות. √