המפגש הראשון בין אילן מור למצלמה התרחש לפני שבע שנים. עד אז הוא היה שקוע בחיי הלילה של תל־אביב, כמנהל של ברים מובילים שבחלקם היה גם שותף, ולרגע לא עלה בדעתו להסתכל על כלות וחתנים. לאחרונה, עת ישב בסטודיו שבמרתף ביתו, הוא קיבל מייל שגרם ללב שלו להחסיר פעימה. המגזין האמריקאי SLR LOUNGE בחר בו כאחד מ־150 צלמי החתונות הטובים ביותר בעולם לשנת 2016. הוא דורג במקום ה־60 והוא הישראלי היחיד ששובץ בדירוג הבינלאומי.
זה אומר שאתה צלם החתונות הטוב ביותר בישראל?
"לא, לא", הוא מצטנע. "יש בארץ הרבה צלמים טובים, אבל אני שמח מאוד שקיבלתי הכרה. לא מדובר בפרס כספי, רק בתעודה, ובכלל לא חשבתי לעשות מזה עניין. רק שיתפתי את החברים שלי בפייסבוק כדי שישמחו בשמחתי. הם יודעים שלפני שבע שנים אפילו לא הייתי צלם חובב והם ליוו אותי עד לשלב הנוכחי, שבו אני עובד עם מפיקי האירועים הגדולים ביותר בעולם".
וכמובן איך אפשר לפתוח את השיחה איתו בלי לשאול את השאלה הכי מתבקשת: יש כלה לא יפה?
מור לא מתבלבל. "ברור. יש כלות ממש מכוערות, אבל בשבילי זה לא מחסום. אני אומר לכלה 'תסמכי עליי, אני אוציא אותך הכי יפה שאפשר, אבל אני לא קוסם. אם את לא אוהבת את עצמך במראה יכול להיות שלא תאהבי את עצמך באלבום'. למזלי, זה עוד לא קרה. הרבה פעמים בני הזוג מבקשים שאצלם אותם מזווית מסוימת ואני מבקש 'אל תביימו אותי, תנו לי לזרום'. במהלך החופה אני מתעד את מה שקורה, אבל לפניה ואחריה אני לא מתנהג כמו זבוב על הקיר. פתאום נכנסת קרן אור שמאפשרת לי לפסל סצנה דרמטית. פתאום אני מגלה שחוץ מההורים יש סבא וסבתא ואז אני מעמיד שלושה דורות שמתנשקים. כל חתונה לוקחת אותי לסיפור אחר, שאני מתאר אותו בפריימים".
עמוק בחיי הלילה
הרבה גלגולים עברו על מור (42, לשעבר מרציאנו, ירושלמי בנשמה) עד שגילה את המצלמה. "אני אדם שאוהב לגעת בדברים שונים ומגוונים", הוא מעיד, "אבל אהבתי כל דבר שעשיתי ובדיעבד הוא בנה וקידם אותי לעבר הדבר הבא".
בצבא הוא שירת כטכנאי מטוסים ("אני לא נבהל ממכשיר שמתקלקל"), למד מחשבים באוניברסיטה העברית, וכשהחל לעבוד כהנדסאי תוכנה נשבר. "אמרתי לעצמי שאני לא מוכן להיות אחד מהמוני אנשים שאומרים 'אני מחכה לשבת'. רציתי שכל אחד מימי השבוע יהיה מרתק ומסעיר ומיוחד", הוא מסביר. "עברתי לתל־אביב, בשבילי זה היה כמו לטוס לחו"ל, וכששכרתי דירה במתחם בזל הרגשתי שאני בפריז. ירדתי לקפה השכונתי ואמרתי לבעלים 'אין לי מושג איך מפעילים את מכונת הקפה, אבל זה מה שאני מת לעשות'. כך התחילה קריירה בת עשר שנים בעולם המזון והמשקאות של תל־אביב. נכנסתי עמוק לחיי הלילה, ראיתי בני אדם במצבים שונים ומשונים, האלכוהול כבש אותי ברמה הקולינארית, יצאתי לטיולים בסקוטלנד ואירלנד בעקבות ויסקי, הייתי בטוח שזה יהיה המקצוע שלי לתמיד".
לפני 14 שנה הוא הכיר ("דרך חברה משותפת שעד היום אנחנו מוקירים לה תודה") את תמי טופל, שעשתה אז את צעדיה הראשונים כמפיקת אירועים. לדבריו, עד עצם היום הזה הוא שומר את הפתק שנהג לתלות על דלת דירתם: "ממי, תעירי אותי בשלוש בצהריים".
גם רעייתך עבדה בלילות. איך היא הייתה אמורה להעיר אותך?
"אפילו כשעבדה עד שתיים בלילה, כמוני, היא תמיד התעוררה לפני. בעצם, כל הקריירה שלי כצלם נולדה בזכותה. לפני שבע שנים ניהלתי מיזם של יבוא קפה ותה שלא צלח, ישבתי כמה חודשים בבית כדי לחשב מסלול מחדש, ומרוב שיעמום התחלתי לשחק עם איזו מצלמה ישנה. פתאום גיליתי שאני מקפיא רגע מסוים בפריים ושאנשים מתלהבים מהקליק הזה. ישבתי ימים ולילות על האינטרנט, גלשתי לאתרים של צלמים, ותמי נתנה לי רוח גבית. היא אמרה 'אני מאמינה בך, אם אתה רוצה להיות צלם אז לך על זה'. ליום ההולדת היא קנתה לי מתנה - קורס בן שלושה מפגשים של היכרות בסיסית עם מצלמה. נגעתי בעדשות והוקסמתי. נכנסתי לדרייב היסטרי ואני עדיין חי את החלום - יום־יום מחדש".
איך הגיבה הסביבה להחלטתך להפוך לצלם?
"חמותי, שאני מת עליה, חשבה שאני משוגע. אמרתי לתמי 'אני נכנס לזה ב־10 אחוז ואם זה ירגיש לי כמו 100 אחוז אני ארוץ על זה והיא תמכה ועודדה. כמי שכבר כבשה את מקומה כמפיקת אירועים מצליחה היא חיברה אותי למפיק קובי בר־יהודה שפתח לי את הדלת. צילמתי הפקות ענק שלו, הוא העלה את הצילומים לאתרים בינלאומיים, ואילו הייתי שחקן כדורגל הייתי אומר שאחרי שתי בעיטות התחלתי לשחק בליגת האלופים".
אני מרגיש מיליארדר
ואת כל זה הוא עשה בלי ללמוד צילום. "אני גאה בזה שלא למדתי, אף אחד לא עיצב אותי, למדתי מהאינטרנט איך לכוון תאורה וניסיתי שוב ושוב עד שהגעתי לתוצאה הנכונה. צילמתי את ההריונות של תמי ותיעדתי את הילדים שלנו — איתמר (בן 7) ואורי (בת 6) — בכל דקה. קולגות שלי חוזרים הביתה ומניחים את המצלמה בצד מפני שהיא 'עבודה'. אצלי, המצלמה היא מרכז החיים. בכל פעם שקיבלתי פידבק חיובי הביטחון העצמי שלי התחזק והעזתי יותר. כיום אני מגדיר את עצמי כמיליארדר. לא בכסף — בסיפוק. אני פשוט מאושר".
את הקליינטים שמגיעים לסטודיו הביתי שלו ("אחרי שביקרו באתר שלי או קיבלו המלצות") הוא מושיב בשתי כורסאות ומתיישב מולם, כמעט כמו פסיכולוג. "אני לא שואל אותם 'איך היכרתם', אלא 'מה עשיתם היום' כדי להתחבר לעולם שלהם ולבדוק אם יש בינינו כימיה. אני אומר להם בגלוי 'נצא לדרך רק אם אתם תבחרו בי ואני אבחר בכם'. כל זוג הוא עולם ייחודי וביחד אנחנו בונים את הסיפור". הוא גם מקרין להם מעבודותיו: מכלה סינית בשמלה מסורתית אדומה על רקע חומות ירושלים ועד לחתונה של גייז — האחד עם פפיון והשני בעניבה.
המצלמה לקחה אותו למוסקבה, לונדון ולפריז ("אני אוהב לארוז את הציוד בטרולי ולעלות למטוס, אבל אל תהפכי אותי לצלם של העשירון העליון"), הוא עדיין חי על פי שעון ארצות־הברית ("אני חוזר הביתה בשתיים ועד שאני מוריד את הקבצים ואוכל משהו כבר יש זריחה") ולשמחתו, הישראלים מתחילים לגלות את הקסם של חתונות חורף. "אפשר להתלבש יותר יפה ולהצטלם באווירה אירופית מבלי לטבוע בזיעה".
מה אתה שונא לצלם?
"צילומי חתונה סטנדרטיים, כמו שצילמו אותי בחתונה שלי. הכלה הייתה יפה, אבל האלבום משעמם נורא".
