"היית מכניס הביתה ילד מאומץ?", כך נשמע נציג מכירות של חברה לשיווק מים מינרלים בשיחת שכנוע שנחשפה השבוע בטלוויזיה ב"תוכנית חיסכון". משפט קצר, כמעט אקראי, וכל כך מקומם.

אני לא רוצה להתייחס לשיטות השיווק של חברות מסחריות. בעולם התחרותי שבו הן פועלות לא אחת נדרשים מאמצים גדולים במיוחד למכור את מרכולתן. אני רוצה להתייחס לקלות הבלתי נסבלת שבה נעשה שימוש במשפט כזה ולשאלה אם אכן מדובר במקרה חריג. כי הפרשה, שעוררה זעם גדול בקרב הורים מאמצים, מעלה לסדר היום שאלה מהותית הרבה יותר: האם ילדים מאומצים שונים מילדים אחרים? לפי נציג "מי עדן" מדובר בילדים "פגומים", שמצטרפים לקבוצות אחרות באוכלוסייה שלא עומדות ב"תקן הסטנדרט": היית מכניס הביתה ילד שחור? היית מכניס הביתה ילדה נכה? היית מכניס הביתה ילד שמן? (ולמי שפיספס את הכוונה, הוסיף אותו נציג מכירות: "היית מגדל ככה, ילד מחודש"?)

לפי "התקן" הזה ילד מאומץ הוא לא "ילד אמיתי". הוא "חיקוי" של ילד. למה להסתפק בו? הוא לא מספיק טוב. איזה מסר נורא מועבר כך לעשרות אלפי ילדים מאומצים ולהוריהם? מה הוא אומר על טיב הקשר ביניהם: זו אינה הורות אמיתית? זו אינה אהבה אמיתית?

רוב ההורים המאמצים אינם מסתירים מילדיהם את עובדת היותם מאומצים. בעבר, זה נחשב לסוד כמוס, שחשיפתו הובילה למשבר משפחתי. בשנים האחרונות ילדים מאומצים יוצאים מהארון. הם מתייצבים בגלוי בפני העולם ואומרים: "כן, אנחנו מאומצים", ואין בכך לא בושה ולא שוני. כל אחד וסיפור חייו, וזה הסיפור שלהם.

כאן מקומה של החברה להיכנס לתמונה. קבלת האחר, מעבר להיותה סיסמה פופולרית, נכונה שבעתיים כשמדובר בילדים מאומצים. אף אחד מאיתנו לא בחר למי להיוולד, ולא חסרות דוגמאות איומות של הורים ביולוגים שרק הרעו עם ילדיהם. נסיבות שונות ומגוונות מביאות הורים למסור ילד לאימוץ. בכל אחד מהמקרים מעורבת איזושהי טרגדיה אישית שמונעת מההורים לגדל את ילדם, בכל אחד מהמקרים ההורים המאמצים מצילים את הילד מחיים קשים מאוד. לא רק שאין במה להתבייש, יש כאן הרבה מקום לגאווה.

ובכן, "מי עדן" אמנם התנערה מהדברים שאמר נציגה אבל נשאלה שאלה ואשיב עליה: כן. הייתי מכניסה הביתה ילד מאומץ. למעשה, כבר הכנסתי. הוא הבן שלי ואני האמא שלו, ושום בורות או דעה קדומה לא תשנה את העובדה הזו. √

הכותבת היא יו"ר הרשות השנייה לטלוויזיה ורדיו ואמא של אריאל