אוגוסט 66'
לפני כ־30 שנה, קצת לפני האינתיפאדה הראשונה, בא אליי קרוב משפחה צעיר שסיים את לימודיו התיכוניים, וביקש להתייעץ איתי — לאיזו יחידה להתגייס. מכל בחינה נפשית, שכלית וגופנית, כל יחידה בצה"ל הייתה שמחה על הנער הזה מאוד, והאפשרויות היו רבות.
אמרתי לו: "אני ממליץ לך מאוד להתגייס לחיל האוויר".
"חיל האוויר?" הוא תהה, "חשבתי שתמליץ לי ללכת לאיזו יחידת סיור, כמוך".
אמרתי לו: "חיל האוויר הוא חיל קרבי מאוד, ולא יורידו אותך מהשמיים לבדוק תעודות במחסומים".
נזכרתי בסיפורון הזה כי ביום שני האחרון, ב־15 באוגוסט, מלאו 50 שנה לגיוס שלי לצבא. שירתי בסיירת גולני, היחידה שבה רציתי לשרת, ואיתי במחלקה — כך קראו אז לצוות — שירתו אנשים טובים, שאני שומר איתם על קשר עד היום. אנחנו נפגשים שנה־שנה ביום העצמאות, עוזרים זה לזה כשצריך, נמצאים עד היום בקשר עם משפחות החללים של המחזור שלנו ועולים איתן אל הקברים: של דוד הרוש שנפל במארב בעמק בית־שאן, של אליעזר גומל שנפל בפעילות מבצעית מעבר לירדן, של אברהם רימון, המ"כ שלנו, שנפל בקרב תל פאחר במלחמת ששת הימים.
לא הייתי מורעל, אבל הייתי גאה בשירות שלי וביכולת שלי, ובכך שבצד התשוקה לאקשן, שמפעמת בלב כל בחור שמתגייס ליחידות כאלה, התגייסתי גם מתוך תחושה שזה מה שהבן של כל אם עברייה צריך לעשות.
בלי כרמלה מנשה
לא צריך לעשות בגרות במתמטיקה חמש יחידות בשביל לחשב כמה זה 2016 פחות 50, ולהבין שהתגייסתי שנה לפני מלחמת ששת הימים. כלומר, לצבאה של ישראל הקטנה, בלי "השטחים", שהצטרפו אחר כך. חצי האי סיני ורצועת עזה היו שייכים למצרים, יהודה ושומרון לירדן, רמת הגולן לסוריה. לא היו אז חמאס, חיזבאללה, נוער הגבעות, אינתיפאדות, מחסומים, מתנחלים והתנחלויות. קבר רחל והר הבית היו משאות לב וכמיהות — לא של כולם — לא ממומשות. אגב, גם כרמלה מנשה לא הייתה. כלומר, כן הייתה, אבל בבית הספר או בגן הילדים, ולא בתפקיד שהיא עושה היום. במקום כרמלה מנשה הייתה ועדת העורכים, מין גוף תקשורתי שהסכים מרצון לשמש ראש גשר של הצנזורה במערכות העיתונים.
50 שנה עברו, ומבחינה אישית שוב אין לתאריך הגיוס משמעות של ממש עבורי. עם כל הכבוד למסלול הארוך והקשה שעברתי עם חבריי הנ"ל, החיים האזרחיים זימנו לי עוד מאבקים, הישגים, כישלונות ומבחנים. פעם אחת אף הרציתי בנהלל כשציפורני בהונותיי משוחות בלק אדום, וזה היה יותר מפחיד מכל מה שעברתי בגולני. למעשה, 50 שנה אחרי, הדבר היחיד שאני זוכר מכל מה שלמדתי בצבא הוא תורת הניווט, ואני עושה זאת בשמחה עד היום, בעזרת מפה טופוגרפית מודפסת ומצפן מגנטי פרימיטיבי, למצהלות הלעג של שותפיי לטיולים, שמתברברים לכל עבר עם אפליקציות הניווט המתקדמות שלהם.
שיחות עם חברים
מדוע, אם כן, אני מטריד אתכם ביובל הגיוס הזה? כי בני המחזור שלי, אוגוסט 66', וכמה מחזורים סמוכים לו, נולדו במלחמה של 1948 ולחמו במלחמה של 1967. במילים אחרות: נולדנו במלחמה שנתנה לנו את מדינת ישראל, ולחמנו במלחמה שנתנה לנו קברים קדושים, שטחים והתנחלויות. ובמילים עוד יותר אחרות: נולדנו במלחמה שהקימה את ישראל, ונלחמנו במלחמה שתפורר אותה. לא כולנו הבנו זאת אז, וגם היום מעטים האנשים שמבינים זאת, וכשיבינו, יהיו בהם מי שיגלגלו עיניים ויאמרו שזה קרה בגלל קמצא, בר קמצא, שנאת חינם ושאר מעשיות. לא, חס וחלילה, בגלל משיחיות, טיפשות וקיצוניות.
שיגרתי השבוע לחבריי תזכורת לגילם המתקדם, ובין היתר כתבתי בה: "התגייסנו לצה"ל של מדינה אחת והשתחררנו מצה"ל של מדינה אחרת". נקטתי סגנון עדין, כי לפני כמה חודשים התגלע בין כמה מאיתנו ויכוח פוליטי שגבל במלחמת אחים. אם כך ואם כך, כמה מהם טרחו וענו לי, כל אחד על פי דעותיו ודרכו.
ישראל, פרא אדם שנעשה גיאולוג, הסכים איתי: "היינו תמימים. לא הבנו שהשתחררנו למדינה אחרת מזו שגייסה אותנו".
עדיאל, הימני שבחבורה, השיב לי: "אחי הבכור גויס מכיתה י"ב למלחמת השחרור והשתחרר למדינה אחרת. צעירים במשפחתי גויסו ב־1972, והשתחררו אחרי שלוש שנים למדינה אחרת. כולנו בתוך עולם משתנה וזורם. פנטה ריי".
דוד, היום ארכיאולוג, כתב לי: "הלכתי לסיירת כדי להיות לוחם ולהילחם בסורים שעשו את המוות לצפון. היום הייתי נעשה סרבן גיוס. להתעלל בפלסטינים? לטחון שכונות בעזה? להיות במחיצת בוגרי עלי ויצהר?"
ג', איש מוסד לשעבר, שאני מסתיר את שמו כי הוא מתגורר בחו"ל, במקום שלדעתי הוא לא בטוח מספיק, כתב לי ברגשנות שמאפיינת אותו באחרונה: "הצבא איפשר למיזנתרופ מוצהר כמוני לקשור קשרי ידידות שהחזיקו מעמד לאורך שנים — כמעט בבחינת נס כשמדובר בי — קשר שלא יכול הייתי להשיג בשום מקום אחר". והוסיף: "לו הייתי מתגייס היום, ונשלח לאייש מחסומים בגדה ולהעיר משפחות באמצע הלילה, הייתי מסרב לכל פקודה כזאת".
אלי, איש העסקים הפיוטי שלנו, השיב לי: "אני בהפלגת כיף באגם ז'נבה, עם שני הנכדים השווייצים שלי. מי היה מאמין שאגיע ליום הזה? אני לא".
שאלתי: "לאיזה יום לא האמנת שתגיע? ליום שיהיו לך נכדים שווייצים או ליום שתפליג בו עם נכדים באגם ז'נבה?"
ותשובתו הרעידה אותי: "לא האמנתי שאחיה, ושאשתחרר לא פגוע. כך אני מרגיש כמעט בכל יום".
ואני? לאן הייתי אני מתגיייס היום? ובכן, אני הייתי עובר ניתוח להסרת משקפיים וניתוח לשינוי מין, ואז חוזרת בתשובה, וכמו שייעצתי לקרוב הצעיר שלי, הולכת לחיל אוויר להיות טייסת קרב דתייה.
