באחד ממופעי ההצדעה שנערכו לכבוד נחום היימן בסוף שנות ה־80, אמרה בתו סי שאביה היה לדעתה רוקר. אהוד מנור, שהנחה את התוכנית, חייך לנוכח האבחנה הזו – שהרי המלודיות המופלאות של היימן היו ממש לא רוקיסטיות – אבל באורח חייו אכן היה משהו שהזכיר פראות וחופש שמאפיינים יוצרים פחות ממסדיים: חוסר יציבות משפחתי, חיבה לנשים צעירות, אהבת יין, נדודים בחו"ל, קשיים בהתנהלות כלכלית.
אתמול, באולם התיאטרון הקאמרי בתל־אביב, כל אלה נשכחו, והיימן (82) זכה לכבוד השמור לגדולי האומה. ארונו הונח על הבמה הגדולה, ומאות אנשים באו להיפרד ולדבר בשבחו. יזהר כהן, שהקליט את שיריו "כמו ציפור מטורפת", "בוא ניפגש" ו"שדרות בגשם", אמר: "הוא היה מספר 1. כל כך רציתי לשיר בטקס, אבל אסור לי כי אני כהן, ועכשיו אני חסר מילים. גדלתי על שיריו והייתה לי הזכות לשיר לא מעט מהם. אני מביט באנשים שהגיעו לחלוק לו כבוד אחרון ותוהה מי הבא בתור להצטרף למקהלה השמיימית שמתפתחת לה למעלה".
שרת התרבות והספורט, מירי רגב, אמרה: "אנחנו נפרדים היום מאחד מגדולי המלחינים של הזמר העברי. לא לחינם קיבל את פרס ישראל. שיריו הם נכס צאן ברזל בכל בית". רגב התייחסה לקשיים הכלכליים שהיו מנת חלקו של היימן בשנותיו האחרונות, ואמרה: "יש לטפל ברגישות יתר באמנים ותיקים ולמנוע מצב שיהיו חסרי כל באחרית ימיהם".
גם המוזיקאי ננסי ברנדס התייחס לכך. "עצוב מאוד שכמו גבי שושן, גם נחצ'ה מת בחוסר כל. חייבים למצוא פתרון ליוצרים המבוגרים שנתנו כל כך הרבה לתרבות העברית".
ח"כ עמיר פרץ סיפר שלפני חודש וחצי ביקר את היימן בבית האבות שבו התגורר. "הייתי בסיור בכפר־סבא, אמרו לי שנחצ'ה נמצא בבית אבות בעיר, אז היה לי ברור שאני מבקר אותו. מאוד ריגש אותי לפגוש אותו. הוא אמר לי משפט שלא אשכח: 'כל חיי הייתי צמח בר, אני אשאר צמח בר ואמות צמח בר'". מתברר שהמילים הללו, המבוססות על שמו של אחד מגדולי להיטיו, גם ייחרתו על מצבתו, לפי בקשתו: "נולד כמו צמח בר, חי כמו צמח בר, נפטר כמו צמח בר".
"אבא היה צמח בר", אמרה אתמול הבת סי. "סביון. פוּ ונגמר. החודשים האחרונים חידדו לו יותר את משמעות המשפחה. הוא הבין שזה חסר לו. אבא היה אדם לעצמו, זאב בודד: כתב שירים שמילאו בתים רבים, אבל הבית האישי שלו היה לפעמים ריק. מי שנותן כל כך הרבה מעצמו, הולך לישון לבד".
והוא אכן נתן הרבה. מאות שירים הלחין, בהם עשרות קלאסיקות: "חופים", "כמו צמח בר", "שירים עד כאן", "אנשי הגשם", "ריח תפוח, אודם שני", "החול יזכור", "סוס מעץ", "לו ידעת", "נחל התנינים", "ניצנים נראו בארץ", "מרדף", "שיר בארבעה בתים", "אני הולכת אליי", "שיר אהבה ישן", "אילו כל האוהבים", "שמלת כלולות", "הגביע" ועוד.
היצירה הייתה מרכז חייו, ואחד מזיכרונות הילדות החזקים של בתו סי הוא המראה של אביה יושב מוקדם בבוקר ליד הפסנתר בחדר העבודה. "הייתי נשכבת על הרצפה ומציצה", סיפרה. "כשקם מהפסנתר, אמר שסיים להלחין שיר שלם. אני הייתי מופתעת כל פעם מחדש, והוא תמיד הסביר לי שלהלחין פירושו לקום בבוקר ולעבוד.
"כשהייתי בת עשר נסענו לטיול משפחתי בסירה בנהרות אנגליה. לפני שיצאנו, אמא שלי אמרה לו: 'לטיול הזה אתה לא לוקח נייר תווים, כי אחרת אתה לא תפסיק לעבוד'. הוא אמר לה: 'אני לא לוקח'. יצאנו לטיול, ואחרי יום־יומיים אני מוצאת אותו כותב תווים על מפה שהייתה על השולחן. הוא התחיל לכתוב שיר. לקחנו את המפה איתנו. האיש פשוט לא הפסיק להלחין".
חיים של צוענים
"הצליל של הארץ", הגדירה חוה אלברשטיין את לחניו של היימן במאמר שפורסם אתמול ב"ידיעות אחרונות". אבל מי שנחשב לאחד היוצרים החשובים במוזיקה הישראלית הפופולרית, וגם זכה בפרס ישראל לזמר עברי, נולד בריגה שבלטביה, והביוגרפיה המורכבת שלו כוללת פרק ממושך בחו"ל. הפרק הזה זוכה להתייחסות נרחבת בסרט התיעודי של ענת גורן "נחצ'ה", שצולם לפני שלוש שנים וסוקר את חייו הסוערים של המלחין.
היימן החליט לעזוב את ישראל ב־1967 ולנסות את מזלו באירופה. אשתו דאז דליה ובנותיהם סמדר (סי) ובלהה (בילי) נסעו בעקבותיו, תחילה לפריז ומשם ללונדון. "חיינו חיים של צוענים", סיפרה השבוע סי היימן בראיון לגלי צה"ל. בסרט היא גם הסבירה מדוע החליטה בגיל 12 לעזוב את משפחתה בלונדון ולחזור הביתה, לקיבוץ בית אלפא, שם נקלטה אצל משפחה מאמצת. "הסיבה שחזרתי לבית אלפא הייתה נעוצה בעובדה שעברתי ילדות נוראית עם ילדים אנטישימיים שירדו לחיי", אומרת הזמרת ומטיחה באביה מול המצלמה: "היינו שם בגלל הקריירה שלך ולא בגלל שום דבר אחר. לא הייתי חוזרת אם הייתי יודעת שתחזרו כשאני אהיה בת 20. אתם אמרתם שתחזרו אחרי שנה. אמא אמרה לך שלא שולחים ילדה לבד".
"עכשיו אני מבין", מהנהן אביה בסרט, ואומר לה: "אני חושב שלא היית צומחת לאמן ברמה שאת נמצאת בה היום, אם לא היינו נותנים לך לנסוע. אני זוכר שבאתי למוסד בפעם הראשונה לבקר אותך ושמעתי את השירים הראשונים שלך. אמרתי: 'וואלה, יש לך משהו'".
הדברים האלה הכעיסו מאוד את סי, ששאלה את אביה בתגובה: "אתה מחבר את זה לשירים שכתבתי? מה הקשר בכלל?"
סצנה טעונה נוספת בסרט מציגה את האב והבת נוסעים יחד לבית אלפא. המצלמה מלטפת את הפסנתר הישן שבעזרתו כתב היימן את לחניו הראשונים, ולאחר מכן נפגשים האורחים עם הקיבוצניקית שטיפלה בסי היימן בזמן שאביה עשה קריירה באנגליה. "נחצ'ה לא אהב את הסרט", סיפרה אתמול ענת גורן. "הוא חשב שזה יהיה שיר הלל ליצירתו, והופתע למצוא בו דברים לא קלים על עצמו. הוא היה איש מאוד יצרי, אהב לחיות, אהב נשים והיה נרקיסיסט כמו שאמנים יודעים להיות". היימן עצמו מודה בסרט שהיה "אב מוגבל" ושהמשפחתיות הייתה פחות חשובה לו.
מחכה לטלפון
היימן היה נשוי ארבע פעמים. את אשתו הראשונה, דליה קולטון, מטפלת אלטרנטיבית, הכיר במהלך שירותו בנח"ל ונפרד ממנה אחרי 20 שנות נישואים. במהלך שהותו בלונדון הכיר צעירה בריטית לה היו נשוי במשך שנה. עם שובו לישראל, באמצע שנות ה־80, נישא כאן לליזט, שהייתה צעירה ממנו ב־20 שנה, והתגרש ממנה כעבור שנתיים. אשתו הרביעית הייתה ורד אברמסון, שפער הגילים ביניהם עמד על 32 שנה. נישואים אלה החזיקו מעמד 12 שנים. "הייתי שובב היסטרי", אמר על עצמו פעם.
בשנים האחרונות היה בקשר עם בחורה בשם נורית, צעירה משתי בנותיו, שאותה הכיר כשמכרה דיסקים בהופעה של בתו סי. נורית ניגשה אליו וסיפרה לו שהיא מעריצה את שיריו מאז ילדותה ויודעת רבים מהם בעל פה. היימן אמר לה: "צלצלי לי, אני מחכה לטלפון". בעקבות זאת היא גרה איתו במשך שנה בפתח־תקווה וסעדה אותו בימי מחלתו.
בעשורים האחרונים נקלע קשיים כלכליים. ב־1999 הכריז עליו בית המשפט המחוזי בחיפה כפושט רגל אחרי שצבר, לפי הפרסומים, חוב של יותר מ־1.7 מיליון שקל ל־22 נושים. לימים אמר היימן כי החוב עמד על פחות ממיליון שקל, ושהוא נוצר בעקבות כישלון של חברה לדיוור ישיר שהקים. לפני מספר שנים התלונן בראיונות שנקלע למצוקה כלכלית, שאותה הסביר בסכומים הנמוכים שיוצרים ישראלים מקבלים כתמלוגים, בחוסר הכבוד שהמדינה נוהגת באמנים ותיקים – וגם בטעויות שביצע. אחת מהן, אמר, הייתה החלטתו להקדיש את סכום הכסף שקיבל עם פרס ישראל – 75 אלף שקל – בשיפוץ בית אמה של אשתו ורד.
"אני מסתפק במועט", אמר, "אבל אף אחד לא הולך מהעולם עם תכריכים מלאים בכיסים עם כסף. במצבי הכלכלי אני לא יכול לנסוע לחופשה באילת. במקום זה אני יושב בלילה ליד הפסנתר וכותב".
נכדו הבכור, תומר עפרון, הבן של סי, סיפר כי היימן מעולם לא ביקש עזרה מהמשפחה. "סבא בחיים לא יגיד שהוא צריך משהו", אמר. "הוא דמות נורא חזקה, נורא כריזמטית". כשבני משפחתו ביקשו שיעבור לגור בדיור מוגן, לפני כשלוש שנים, הוא לא אהב את הרעיון: היימן התנגד לכך והתעקש להמשיך לגור בדירה בפתח־תקווה. רק אחרי שמצבו הבריאותי החמיר, הסכים לעבור, בחוסר רצון. היימן הסביר שהוא צריך שקט כדי להלחין, וחשש שהחיים בבית האבות ידכאו את היצירתיות שלו. "רק עכשיו אני מתחיל לכתוב את הדברים האמיתיים שלי", אמר ערב יום הולדתו ה־80, "כך שאני חייב להיות לבד, להיפגש רק עם אלוהים".
