מול חדר המלון הקטן שבו אני מתאכסנת עם בתי באי לסבוס, ניצב הצוק שממנו, כך מספרים, התאבדה המשוררת פורצת הדרך ספפו. על פי האגדה, היא התאבדה בשל אהבתה הנכזבת לגבר, אך אין מצב שזה נכון, אומרת שותפתי לחתירה בקיאק. לא יכול להיות שמי שכתבה כאלה מילות אהבה לנשים - ולצחוקךְ הנכסף, שחיַּי, הסעיר את הלב בחזי! כי רק אביט בךְ לרגע לא אוּכל לדבר עוד - תתאבד בסוף בגלל גבר. זו רק דרכם של היוונים לנסות ולהציג אותה כסטרייטית.

כן, ליוונים עד היום לא ממש קל עם זה. ב־2008 פתחו תושבי לסבוס בהליך משפטי שנועד למנוע מלסביות לכנות את עצמן כך. "עד 1924, על פי מילון אוקספורד לאנגלית, המילה 'לסבית' ציינה 'תושבת של האי'", טען אחד התובעים. "עכשיו, בגלל הקונוטציות החדשות של המילה, תושבות האי לא יכולות להשתמש בה כדי לתאר את עצמן, וזה לא צודק". למרות זאת, ספפו, שנולדה בסביבות 630 לפנה"ס, הייתה ונותרה המלכה הבלתי מעורערת של האי הקטן והצנוע. מעולם לא הייתי במקום שסגד כך לאישה, ויש בזה עוצמה בלתי רגילה: רוחה מרחפת מעל האי ומשרה תחושה של כוח, העצמה נשית וביטחון. ההערצה הזאת באה לידי ביטוי בשורה של פסלים הפרושים לאורך חלק מקו החוף. ניסיון להתחקות אחר מקורם הוביל למידע כללי למדי שלפחות חלקם נוצרו על ידי אמנים שונים במסגרת פסטיבל תרבות שהתקיים במקום וכולם עוסקים במשוררת. ספפו לא מורגשת בהם כדמות ממשית אלא יותר כסמל לדמות רוחנית על־זמנית.

זה בא לידי ביטוי באופן המובהק ביותר בשלושה פסלים. האחד עשוי משתי אבנים שהרווח ביניהן - האין - מייצר קו מתאר של דמות נשית. השני - המושפע מסלוודור דאלי - מורכב מרגליים נשיות היוצאות ממעין בד שהופך לדימוי מופשט המתנופף ברוח. הכלאה מוזרה ומרתקת בו־זמנית.

הפסל השלישי, שנמצא בכיכר המרכזית של האי, הוא המרשים מכולם. הוא הזכיר לי את 'אנגלוס נובוס' של פול קלה, ציור ששייך לאוסף מוזיאון ישראל. הציור, ובו דמות של מלאך שפיו פעור וכנפיו פרושות, נרכש בזמנו על ידי הפילוסוף ולטר בנימין שראה בו את מלאך ההיסטוריה: הזוכר את העבר הנורא וחרד מעתידו של הגזע האנושי. המלאך הענק בלסבוס צופה בימים אלה על חמש אוניות יווניות שמעטרות את קו האופק, צי קטן שמטרתו - כך מספר לי בעל המלון החביב - לאתר את ספינות הפליטים הסורים ולעזור להן להגיע לחוף.